אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שמ
בדין מכשירי מילה.
א) בעירובין (ס"ז:) ההיא ינוקא דאשתפוך חמימי [פרש"י שהכינו לו מאתמול ונשפכו היום] אמר רבה ניתי מגו ביתאי אמר לי' אביי והא לא ערבינן וכו' והא לא שתפינן נימרו לנכרי ליתי לי' ומבואר דע"י ישראל אסור:
ב) ונחלקו הפוסקים שהרמב"ן סובר דוקא שנשפכו החמין שקודם מילה. אבל אם נשאר חמין לרחצו קודם מילה. רק שלא נשאר כדי לרחצו גם לאחר המילה מלין אותו ואח"כ מחממין. דפיקוח נפש ידחה שבת. ואף דגורם במילה לחלל שבת אח"כ במכשיר מילה שאינם דוחין את השבת. אין למצוה אלא שעתו. ובעה"מ והרשב"א חולקין כיון שאין מכשירי מילה דוחין שבת אסור לגרום פיקוח נפש שידחה שבת:
ג) והנה יש בכאן מקום עיון דהנה בשבת (קל"ב:) יליף דמילה דוחה צרעת מדכתיב בשר אעפ"י שיש שם בהרת יקוץ. ומקשה הש"ס תינח קטן בן שמונה ימים וגדול דכתיב בהו בשר בינוני [היינו יותר משמונה ימים ועדיין לא נעשה גדול] מנלן. ומשני רבא מילה בזמנה לא צריך קרא קו"ח מה שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש ובשר דכתיב בבן שמונה אם אינו ענין לבן שמונה תנהו לבינוני. אמר לי' רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמורה דילמא צרעת חמורה שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. היינו שאם אין כהן אחר רק זה שיש לו בהרת לא אמרינן יקוץ בהרתו ויעבוד. אמר רב אשי כי אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הכא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. פירש"י צרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה לא מקיים עשה דעבודה הלכך מדחיא עבודה ולאו חומרא דצרעת הוא עכ"ל:
ד) וסוגיא זו צריכה ביאור. דהנה בעירובין (ק"ג:) בבן לוי שנפסקה לו נימא בכינור חכ"א קושרה דס"ל מכשירין שאי אפשר לעשות מאתמול כגון זה שבשבת נפסקה לו הנימא דוחה שבת. ור"ש בן אלעזר חולק ואומר עונבה דאין שבות במקדש אבל לא קושרה דמכשירין לעולם אין דוחה שבת. והשתא רב אשי כמאן ס"ל אם כחכמים הא חזינן דאפי' לאו בעידנא דוחה ואי כר"ש ב"א וכפשטא דשמעתא דינוקא דאשתפוך חמומי בשבת ואעפ"כ אינו דוחה. א"כ למה לו לתרץ כסברא חדשה דבעידנא וכו'. בפשטות הוה לי' למימר משום דקציצת בהרת לצורך עבודה הוי מכשירי עבודה דאין דוחין שבת וליכא ק"ו לצרעת שיהי' חמור:
ה) והנראה לי בזה. דהנה שם בסוגיא דכשמל ויש שם בהרת ואינו מתכוין לטהרו חשיב דבר שאין מתכוין. והקשה הרשב"א הא מכוין לקציצה והוי רק מלאכה שא"צ לגופה דאין היתר רק בשבת ולא בשאר איסורין. ותירץ הרשב"א דאי הוה כתיב השמר פן תקוץ ה"נ. אבל כיון דכתיב סתם הפירוש השמר שלא תטהרנו. ע"כ כשאינו מתכוין לטהר חשוב דשא"מ דמעשה איסור הוא הטהרה. והטהרה הרי אינו מתכוין לה עד כאן:
ו) והשתא הכי קשיא לי' לרב ספרא כיון דמעשה איסור הוא הטהרה והטהרה אינה מצוה. ואי מכשירין אין דוחין רק גוף המצוה. ליכא קו"ח שידחה מילה את הצרעת משבת. דבשבת נמי אינו דוחה רק משום שהמלאכה הוא גוף המצוה. והכא הטהרה אינה גוף המצוה רק שאי אפשר לעשות בלעדה. והוי דומיא דמכשירי מילה שאין דוחין שאינם גוף המצוה ואין להם זמן קבוע בשבת דלעולם א"צ לעשותם בשבת וה"נ אין לטהרה זמן קבוע בשבת. דכשאין בהרת א"צ לטהר כלל. והרי הטהרה עצם האיסור כנ"ל בשם הרשב"א שאין לה זמן קבוע ואינה גוף המצוה. ועי' טורי אבן ר"ה (כ"ה:) באמצע ד"ה עובר על ב"ת:
ז) וע"כ דס"ל לרבא כרבנן דעירובין דמכשירין שאי אפשר לעשותם מערב שבת דוחין. והכא הרי לא הי' אפשר לקצוץ הבהרת בהיתר. ע"כ שפיר מילה דוחה צרעת מקו"ח דמכשירין דדוחה שבת קו"ח שדוחה צרעת. וע"כ הקשה דא"כ צרעת חמורה שאין מכשירין דעבודה דוחין אותה ושבת דוחין. ואף דמכשירין אין דוחין רק בלא הי' אפשר מערב שבת והכא הרי הי' יכול להכין כהנים אחרים. י"ל שהכינו ונפסלו כגון שנטמאו והוי דומיא דבן לוי שנפסקה לו נימא בשבת שדוחה שבת. ואעפ"כ צרעת אינו דוחה וצרעת חמורה וע"ז משני רב אשי דטעמא דר"ש ב"א דמכשירין אין דוחין הוא משום דלא הוי בעידנא. וע"כ שפיר סובר רבא כר"ש ב"א. ואעפ"כ איכא קו"ח למילה שדוחה צרעת. דנהי דאינו גוף המצוה מ"מ הוי בעידנא. וניחא שאין עבודה דוחה צרעת משום דמכשירין ולא הוה לי' בעידנא:
ח) העולה מזה דטעמא דמכשירין אפי' לא הי' אפשר לעשותן מאתמול אין דוחין משום דבעידנא דמיעקר איסור שבת לא מקיים מצות מילה. וכן מוכח בפשיטות מדרב אשי אמר הטעם דבעידנא אף דהוי רק מכשירין. הרי דמכשירין שאין דוחין הוא דוקא היכא דלא הוי בעידנא:
ט) וא"כ קשה בחסר חמין לאחר המילה הרי בשעה שעבר על איסור שבת כבר נימול התינוק וכהאי גונא חשיב בעידנא כמ"ש התוס' פסחים (נ"ט.) ד"ה אתי במחוסר כיפורים בערב פסח שמביא כפרתו לאחר התמיד. והקשו בתוס' דלא הוי בעידנא. ותירצו בתוס' שתחילה מקריב הפסח ואח"כ מביא כפרתו ותחילה כשר כיון שראוי לאכילה ע"י שמביא כפרתו אח"כ וחשיב בעידנא כיון שכבר קיים מצות פסח בשעה. שעבר על עשה דהשלמה. וה"נ כבר קיים מצות מילה:
עוד קשיא לי בהא דינוקא דאשתפוך חמימי שהרי הרמב"ם פוסק בעירובין כרבנן דבן לוי שנפסקה לו נימא בכינור קושרה דמכשירין שאי אפשר מאתמול דוחין. א"כ באשתפוך חמימי בשבת ידחה שבת:
יא) והנה בזה יש ליישב עפ"י מה דאמרינן בערכין (דף י"א.) ת"ר השיר מעכב הקרבן דברי ר"מ וחכ"א אינו מעכב. והנה למה דפסק הרמב"ם נסכין הבאין בפ"ע אין אומרין עליהם שירה דאאכילה ושתי' דוקא אמרינן שירה. א"כ השירה שייכא גם לגוף הזבח ממילא מעכב גם גוף הזבח. ואף דאדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר כמה ימים. הלא כתבו התוס' פרק יו"ט של ר"ה דזה בקרבן יחיד דאינו טעון שירה [ומה שכתבו התוס' בערכין דאינו מעכב גוף הזבח כיון דאין שירה רק על היין ונסכים גופייהו לא מעכבי. זה אם נסכים הבאים בפ"ע ג"כ טעון שירה נמצא השירה לא שייכא לזבח רק לנסכים]:
יב) והנה נראה דאף דלרבנן דאינו מעכב מ"מ כשאינו ראוי לשיר מעכב. כיון דלר"מ אפי' ראוי מעכב לא מסתבר להפליג מחלוקתם. ובודאי לרבנן כשאינו ראוי מעכב כדר' זירא. והנה מוכח מדרב אשי הנ"ל דהא דמכשירין [שאי אפשר לעשותם מאתמול כגון שנפסד המכשירין שהכינו בשבת] אין דוחין הטעם משום דלא הוי בעידנא. וע"כ בבן לוי שנפסקה הנימא תחילה מקריבין הזבח והמנחה. ואח"כ קושרין הנימא. דאם לא הי' מתירין לקשור הנימא הרי לא הי' ראוי הקרבן לשיר ומעכב וע"י שמתירין קשירה הי' הקרבן ראוי לשיר ואפי' לא ישירו לבסוף הקרבן כשר. וכה"ג חשיב בעידנא כעין שכתבו התוס' פסחים (נ"ט) הנ"ל במחוסר כיפורים בערב פסח עיי"ש היטב:
יג) וע"כ ניחא באשתפוך חמימי אינו דוחה משום דלא הוי בעידנא. וניחא ג"כ דרב אשי דמפרש משום בעידנא דס"ל הלכה כרבנן דבן לוי דהיכא דבעידנא דוחין מכשירין. אך לפי זה עוד יגדל הקושיא על הרז"ה והרשב"א וסייעתם בנשפכו חמין שלאחר המילה ידחה כיון דחשיב בעידנא כדברי התוס' הנ"ל:
יד) והנראה לי בזה דהנה בחגיגה (ט'.) בהא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ר' יוחנן אמר כולן תשלומין דראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ומקשה הש"ס מדאמר ר' חזקי' בנזיר נטמא ביום שמיני מביא בלילה אינו מביא ר' יוחנן אמר בלילה נמי מביא ואע"ג דלא חזי בשמיני יש לו תשלומין ומביא אח"כ. והנה מבואר דבנזיר יום השמיני עיקר ואם הביא אח"כ הוא מתורת תשלומין. ופירש הט"א מדכתיב וביום השמיני יביא. אלא דיליף בת"כ קבע זמן למקריבין קבע זמן לקריבין מה קריבין מיום שמיני והלאה אף מקריבין מיום השמיני והלאה. מ"מ מדפרט קרא ביום שמיני ש"מ שמיני עיקר והשאר תשלומין. ולפי זה במילה נמי דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו עיקר השמיני והשאר תשלומין:
טו) והנה בתוס' ריש חגיגה הקשו בחל יום ראשון בשבת נימא כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ותירצו דוקא חיגר דבגופו אבל שבת רק הזמן גורם. ובטורי אבן (דף ט') הקשה דהא בגמ' הקשה מדר' יוחנן דאמר נטמא בלילה נמי מביא אלמא אע"ג דלילה לא חזי לקרבן יש לו תשלומין. ואף דגברא חזי רק הזמן מעכב. והביא ראי' שאין לחלק בין לילה שהוא זמן פסול בין שבת דאיסורא רביע עליו. ממתני' דכריתות שהביאו ב"ה ראי' דמפלת לאור שמונים ואחד חייבת שתים ממפלת ביום שמונים שחל להיות בשבת שחייבת שתים. אלמא שאין לחלק בין לילה לשבת. ובאמת לק"מ שהרי חזרו ב"ש והשיבו דמה לשבת שאף שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר בלילה שאינו ראוי לשום קרבן. [וב"ה לא חלקו על סברא זו רק הביאו ראי' מקרא דולבת] וע"כ לילה שאינו ראוי לשום קרבן לא רמיא חיובא כלל ודמי לחיגר. משא"כ שבת שראוי לקרבן ציבור רמיא חיובא עלי' ויש לו תשלומין. ושוב מצאתי כן בספר נודע בשערים. וכן משמע בתוס' יבמות (ע"ב:) בד"ה שלא בזמנו עיי"ש. והיינו משום דשבת ויו"ט לא חזי לשום שריפת קדשים לא חשיב זמנו ואחר יו"ט זמנו:
טז) ולפי זה י"ל דהא דגילתה התורה מילה דוחה שבת אף דאפשר למולו אחר שבת ואין לו זמן קבוע. ובקרבנות כהאי גונא לא דחי דחגיגה אינו דוחה שבת משום דיש לו תשלומין כל שבעה. [אף דמחויב לכתחילה להקריב בראשון ואם איחר עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי]. וכן בעומר אם נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת. י"ל דהיינו טעמא דמילה לפי מה שביארנו דמילה לאחר ח' הוא משום תשלומין. ואם מילה לעולם לא ידחה שבת הרי השבת לא חזי לשום מילה ולא יהי' לו תשלומין. כמו לילה דאין לו תשלומין כנ"ל. ע"כ דוחה שבת ולא חשיב אפשר לעשות אח"כ כמ"ש התוס' יבמות (ו'.) בענין עשה דיבום דס"ד שידחה איסור ערוה ולא חשיב אפשר בהיתר בחליצה דאם אינו עולה ליבום אין עולה לחליצה. אבל אם הי' אפשר שיאסר למול בשבת ולמולו אח"כ לא היתה התורה אומרת למולו בשבת. וכמו בקרבנות דהיכא דאפשר למיעבד בחול אף בדיעבד שוב אינו דוחה שבת:
יז) וע"כ ניחא בינוקא דאשתפוך חמימי אסור לחמם בשבת כיון שאפשר למולו אח"כ. דכיון דגוף המילה דוחה השבת. שוב השבת זמן מילה ויש לו תשלומין כמו בחגיגה. ועדיף מינה דתינוק זה עצמו אם הי' חמין הי' מלין אותו. ולאו משום מכשירין אין דוחין אתינן עלה. דמכשירין שאי אפשר דוחין שבת כרבנן דעירובין בפרט בחמין שלאחר מילה כיון דבעידנא כנ"ל. אלא דכיון דאפשר למיעבד למחר. גם גוף המילה לא היה דוחה שבת אם היה אפשר למחר:
יח) ובזה יש ליישב הא דמקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן דילמא נפל הוא. וקשה לשיטת התוס' יבמות (ל"ו:) דנפל מגג או אכלו ארי מדאורייתא סמכינן ארוב ומדרבנן חיישינן כמו במים שאין להם סוף. א"כ במילה דמחויב למול בשמיני ודוחה שבת. למה מחמיר מדרבנן. והוא חומרא דאתי לידי קולא לבטל מילה בזמנה שדוחה שבת. אך לפימ"ש ניחא דהשתא דמילה בזמנו [אם ידעינן דכלו לו חדשיו אף לדברי המקשן דוחה שבת שוב יש לו תשלומין ואין הפסד כל כך אם נמתין עד למחר:
יט) ובזה יש ליישב קושית התוס' עירובין (ק"ג:) בהא דאמר שם לר"א כמה דאפשר לשנויי משנינן. והקשו התוס' דהא לר"א מכשירי מילה דוחה להביא דרך רשות הרבים אף דאפשר להביא דרך חצירות וקרפיפות. ולפמ"ש י"ל דלר"א מכשירי מילה ע"כ הותרה. דאם לא כן נמתין עד אחר השבת דהשתא דמילה גופה דוחה שבת שוב יש לו תשלומין וע"כ גלי קרא דהותרה:
כ) וראי' לזה דמכשירי מילה לר"א הותרה. שהרי במקומו של ר"א היו כורתין עצים כו' לעשות איזמל בשבת. ופירשו התוס' פ"ק דיבמות שבמכוון היה מצריכין עצים לכך כדי לחבב המצוה. ואי דחוי' ודאי אסור להביא עצמו לידי חילול ומחויב להכין מערב שבת שלא יצטרך לבוא לידי חילול. וכן כתב הר"ן פרק ב' דביצה דאוכל נפש ביום טוב כיון דאפילו אפשר מערב יו"ט מותר לעשות ביו"ט ע"כ הותרה. והיינו כיון שאפילו לכתחילה מותר לכוון מלאכתו ביו"ט וע"כ הפירוש כך שהרי דעת הר"ן בחי' פרק ר"א דמילה בשבת לר"א דחוי'. ואף דמותר אף באפשר לעשות מערב שבת. ע"כ פי' דברי הר"ן דוקא במלאכת יו"ט דאפילו לכתחילה מותר לכוון מלאכתו ביו"ט. ולא ס"ל בפירוש במקומו של ר"א כו' כפירוש התוס' יבמות הנ"נ]:
כא) ואין לומר כמו שמותר להפליג בספינה בערב שבת לדבר מצוה אף שבודאי יצטרך לחלל שבת אח"כ לצורך פיקוח נפש כפירוש בעה"מ ה"נ משום חיבוב מצוה מותר. דליתא דשאני התם שהמצוה עושה "עתה" בערב שבת אינו מחויב לחשוש על חילול שבת שיהיה אח"כ בשבת. דהעוסק במצוה פטור ממצוה אבל הכא גם החיבוב מצוה הוא אח"כ בשבת. אלא ודאי שהותרה. ומוכח כן מהא דאין ממתינין עד אחר שבת. אבל מכשירי עבודה דחוי'. אף דבסוף טרף בקלפי דשבת הותרה. היינו בגוף עבודה של מוספי שבת ותמידין שמצותו בכך. שבכל שבת יש קרבנות הללו. אבל מכשירי עבודה שפיר י"ל דחוי':
כב) איברא דבמה שהמצאתי דכל מילה שלא בזמנה הוא תשלומין לשמיני. קשה מחולה אף דלא הי' חזי בשמיני ולא רמיא חיובא עלה כבש"ס פסחים (ס"ט.) אף דאותיב אביי מערל שלא מל מ"מ היכא דלא אפשר לתקוני ביומי' מוכח גם במסקנא דלא רמיא חיובא. וכן ברש"י יבמות (ס"ד:) בהא דחזי דשרית איסורא וסכנתא דפירש"י דהוי מילה שלא בזמנה ואינו דוחה שבת דהפירוש דמצות בזמנה נפקע שהרי אסור למולו היום משום סכנה רק מילה סתם לא נפקע דאחר שגדל מלין אותו. מכל מקום מבואר דאין חיוב כלל כשהוא חולה. וא"כ איך מלין אותו לכשיבריא:
ת"ל מצאתי ראיתי בספר הרוקח לרבינו אליעזר מגרמיזא ז"ל כדבריי בדיני לולב. וז"ל מילה שזמנה קבוע לא הוי זמן גרמא שהרי אם לא נימול כל היום [צ"ל ימים] שיבואו תשלומין דיום שמיני נינהו ודמי בפרק א' דחגיגה חיגר בראשון ונתפשט בשני דכולה תשלומין דראשון הם מש"ה הוצרך פ"א דקידושין כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה עכ"ל הצריך לענינינו:
כד) ודבריו ז"ל צריכים ביאור. דלכאורה עיקר התירוץ כיון שאחר שמיני כל יומא זמני'. ומה נ"מ אם תשלומין דשמיני הוא. אך נראה דהנה פ"ק דקדושין האב מחויב למולו דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים והיכא דלא מהלי' אבוה בי דינא מחייבי למימהל דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלי' בי דינא איהו מחויב למימהל נפשי' דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו. וע"כ קשיא ליה לרוקח כיון דלא כתיב מצות אב אלא ביום שמיני דיליף מוימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. וא"כ למה לי קרא לפטור אמו דזמן גרמא דאחר שמונה כבר פסק מצות אב וברש"י שבת (קל"ב) בד"ה בינוני משמע דאף במצות המול לכם כל זכר אב מצווה. מ"מ דעת רוקח אינו כן. וניחא ליה לרוקח דכולהו תשלומין דשמיני ואף אח"כ האב מחויב משום תשלומין דשמיני ולאו זמן גרמא:
כה) ולפי זה בחולה בשמיני דלא רמי תיובא בשמיני ולאו בר תשלומין דשמיני מכל מקום ב"ד מחויבים למולו מקרא דהמול לכם כל זכר ותדע דאיהו גופיה ודאי לאו משום תשלומין דלא מצינו תשלומין למצות אביו שהוא לא היה מחויב כלל בשמיני. ועוד דבפרק מי שהיה טמא פסח שני למ"ד חייב עליו כרת לאו תשלומין דראשון ולמ"ד תשלומין דראשון לא מחייב כרת. אלא ודאי חיוב עצמותו הוא. הוא הדין נמי חיוב ב"ד חיוב גופי' הוא. ולאו משום תשלומין רק קרא בפני עצמו המול לכם כל זכר. וניחא מה שהקשיתי באות כ"ב:
כו) ומ"מ ניחא הא דמילה בשמיני דוחה שבת ולא אמרינן נמתין עד אחר שבת ונמולו מקרא דהמול לכם כל זכר. דמ"מ מצות וביום השמיני ימול יעקר לגמרי. דאם לא יהיה שבת זמן מילה כלל לא יהי' לו תשלומין ויעקר לגמרי מצות וביום השמיני ימול ולא דמי לחגיגה דכתיב וחגותם אותו שבעת ימים דיקויים קרא דאותו ע"י תשלומין. וכן בעומר דזמן לילה אינו לעיכוב כלל. ויקוים קרא דראשית קצירכם אם יקצור ביום. משא"כ הכא קרא דביום השמיני ימול לא יקוים כלל ולא נמולו רק מקרא אחר דהמול לכם כל זכר:
כז) ובהכי ניחא מה דקשיא לי בהא דכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות מילה הלכה ב' אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו על כרחו. נתעלם מב"ד ולא מלו אותו הוא חייב למול עצמו לכשיגדיל עכ"ל. והנה משמעות דבריו שביום השמיני אין מלין אותו ב"ד בעל כרחו אא"כ עבר ונמנע ביום השמיני מלין אותו ב"ד בקטנותו קודם שיגדיל. והנה צריך להבין אם אינו רוצה אביו למולו בשמיני למה לא ימלוהו ב"ד בשמיני דודאי חיוב ב"ד גם בשמיני. שהרי קטן שאין לו אב נימול בשמיני בשבת. דקרא דביום השמיני ימול סתמא כתיב וחיובא בין על אב בין על ב"ד. ואי משום דחיוב על אביו רמיא. הלא גם לאחר שמיני חיובא על אב כמפורש בד"מ בשם הכלבו. וכן משמעות תוס' קידושין שתירצו אקושיא דלמה לי קרא דאותו ולא אותה. תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא הוא. ותירצו דכיון דאחר שמיני כל יומא זמנו לאו זמן גרמא. הרי דגם אח"כ חיובא על אביו. דאל"כ למה לי קרא לפטור אמו דס"ד שתתחייב כמו אביו הלא אביו אין לו חיוב אח"כ וזמן גרמא הוא:
כח) והנה ברמב"ם אפשר לומר דכל זמן שלא עבר שמיני תלינן שאב בעצמו ימולו ולא רמיא חיובא על ב"ד רק לאחר שעבר שמיני דחזינן שעבריין הוא מלין אותו ב"ד. אך ראיתי לתשב"ץ ספר ג' סס"ח שהוכיח שהוכיח מרמב"ם הנ"ל דאין ב"ד חייבין לעשותה בזמנה רק לכופו ע"י הכאות [גם הוכיח מרש"י פרק הערל שאם אביו חבוש בבית האסורין אין הבן נימול ביום ח' האומנם כי בתשו' מהר"ח א"ז מפרש להא דפרק הערל בשמצפים בכל שעה שיצא] והנה מבואר דאף שמכין אותו וע"כ דחזינן שעבריין הוא אעפ"כ אין מלין אותו. ותמוה מאי שנא שמיני מאחר שמיני:
כט) אך לפמ"ש יתבאר היטב דהנה חיוב אביו שהוא ימהלנו או שלוחו דילפינן לה מוימל אברהם שהוא מהלו. וחיוב ב"ד אינו רק שהזכר יהי' נימול כדכתיב המול לכם כל זכר. מבואר שהחיוב על ב"ד שהזכר יהי' נימול. וכן וביום השמיני ימול בשר ערלתו דימול בדגש המם מבנין נפעל הוא כמ"ש באבן עזרא ואקטן קאי. ע"כ ביום שמיני אין מלין שלא מדעת אב. דנמצא מבטלין בידים עשה דוימל אברהם שאב ימהלנו או שלוחו. אך לאחר שעבר שמיני דחיוב ב"ד הוא חובת שעתו שלא יהי' ערל בישראל מקרא דהמול לכם כל זכר וחיוב אב משום תשלומין. ואיך ידחה חיוב תשלומין דאב לחיוב היום דב"ד. וקי"ל פרק ד' דברכות דחובת שעתי' קדים. ואם האב רוצה למולו. ודאי טוב שמקיים תרווייהו חיובא דאב שהוא מהלו וחיובא דב"ד שהקטן נימול. אך אם אין האב רוצה למולו שנאמר שהב"ד ימנעו למולו משום האב. הא בורכא דלא אתי חיוב תשלומין דאב ודחי חיוב ב"ד דשעתי':
ל) ובהכי ניחא מה דקשה לכאורה למה לי קרא דהמול לכם כל זכר. תיפוק לי' מקרא דביום השמיני ימול בשר ערלתו. דלא פירש מי ימהלנו וחיובא על הכל. ואף שעבר שמיני עדיין מחויב כמו האב אף דלא מפורש בי' רק בן שמונת ימים חיוב עלי' גם אח"כ. אך לפמ"ש ניחא דאי מקרא דוביום השמיני ימול גם הב"ד לא הי' מחויבים לאחר שעבר שמיני רק מתורת תשלומין. ממילא אם יש לקטן אב הי' אסור למולו בעל כרחו כמו ביום השמיני. ע"כ מייתי קרא דהמול לכם כל זכר דלא כתיב בי' שמיני והוא חובת שעתי' על ב"ד. ולא אתי חיוב תשלומין דאב ודחי לי'. והוא כפתור ופרח ונכון בסייעתא דשמיא:
לא) ואין להקשות לפמ"ש דא"כ בהי' התינוק חולה בשמיני דלאו בר תשלומין אין האב מחויב למולו אחר שמונה. ובפרק הערל משמע דתינוק שהבריא מעכב על האב מלעשות פסח. דלק"מ דאפי' תאמר דהא דפרק הערל אף אם הי' חולה גם בתחילת יום השמיני. אין ראי' מזה שחיוב עליו למולו. שהרי אמו ודאי אינה מחויבת למולו ואעפ"כ בנה ערל מעכבה מפסח כמ"ש מהרש"א שם דמשום פסח מחויבת למולו עיי"ש:
הק' אברהם.