אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שלט

סימן שלח

א) נסתפקתי בינוקא דכאיב לי' עיני' ביום שמיני שחל להיות בשבת ואיתפח ביומא אם מלין אותו בו ביום. ואיבעיא דידי משום דבכיסהו הרוח ונתגלה מספקא להש"ס בסוכה (ל"ג:) אם יש דחוי אצל מצות או לא וה"נ נדחה בתחילת היום ממילה בשמיני בשלמא בחול מלין אותו דלא מצינו דחוי' אלא בחיוב שמתחילה כגון בכסוי שהחיוב מחמת השחיטה כדכתיב ושפך את דמו וכיסהו בעפר. וחיוב זה נפסק בשעה שכיסהו הרוח. וכן בקדשים שקדושתו מחמת שהוקדש בתחילה וכן לולב שמצותו מחמת גדילתו שאינו יוצא בו אלא כדרך גדילתו א"כ מצותו מחמת גדילתו. אבל מרל המצוה מחמת שהוא עכשיו ערל. אבל לענין למינו בשבת דמצות שמיני הוא דדוחה. ומצות שמיני הוא מחמת הלידה. שהרי יוצא דופן יש מחלוקת אם נימול בשמיני וקי"ל דספיקא הוא ונימול בשמיני ואינו דוחה את השבת ושייך בי' דחוי. ועוד דשמיני הוא מחמת שנולד לפני שמונה ימים. א"כ החיוב מחמת תחילה דומי' דלולב.

ב) ולכאורה י"ל דהא קי"ל כרב בע"ח אין נדחין ואין לחלק משום דהוקדש רק בפה ואי בעי מתשיל עלה עדיין אינו קדושה גמורה. דבכור יוכיח שקדושתו מרחם. והרי ביומא (ס"ד.) יליף דבע"ח אין נדחין מבע"מ עובר דאע"ג דהשתא לא חזי לבתר הכי חזי. והאי דינא בבכור נמי איתא. גם אין לומר משום דקדשים אין קדושתן גמורה עד שיתקדשו בכלי מקודם לכן יש להם פדיון כשהוממו שהרי בכריתות (כ"ח) מבואר דלמ"ד בע"ח אין נדחין גם עופות אין נדחין והרי עוף אין טעון כלי ואין לו פדיון. (ובאבני נזר או"ח סי' של"א אות ת' ביארתי דה"ט דאין נפדה משום דאין מחוסר כלי שרת]:

ג) איברא דכד מעיינין בי' אינו דומה דקדשים עיקר מצותם לאחר שנשחטו ועופות לאחר שנמלקו שהרי נקרא לחם אשה לד' ואינו נקרא אוכל בחייו דבחייו אינו מטמא טומאת אוכלין ע"כ אין דחוי' דמחיים מועיל לגבי' לאחר שחיטה משא"כ במילה דגם אחר מילה חי הוא:

ד) אך יש לעיין דלא נקרא דחוי' רק אם הי' בו פסול בשעת דחי' [או סילוק חיוב כמו בכיסוי שאינו חייב לגלותו ולחזור ולכסותו] אבל זה גם בתחילת היום שהי' חולה הי' מחויב במילה אלא שלא הי' יכול למולו משום סכנה וסכנת נפשות הי' דוחה מצות מילה. מ"מ לא נדחה המצוה בעצמותו ואם הי' עוברין ומלין אותו גם בעת חליו הי' מצוה בדיעבד ע"כ גם לאח"כ. הוא מצוה גם לכתחילה. דמשהבריא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכמ"ש הריטב"א בע"ז (דף מ"ז דכיון דפסול רק לכתחילה לא שייך לקרותו דחוי' וכ"ש הוא מהתם. דלכתחילה אסור משום דמאיס למצוה. א"כ הוא גריעותא דמצוה לכתחילה מיהת. משא"כ הכא דאין גריעות כלל במצות מילה:

ה) איברא דברש"י יבמות (ס"ד) ד"ה איסורא וסכנתא פרש"י שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ביאור הדברים כיון שהדין שלא למולו עכשיו רק כשיגדיל ויתחזק כחו. א"כ בטלה מצות מילה בזמנה מתינוק זה. וא"א שידחה המילה בזמנה את השבת. אבל אם הי' מילה שלא בזמנה דוחה את השבת הי' דוחה שבת בדיעבד שהרי חיוב מילה שלא בזמנה לא בטלה. שהרי לאחר שיגדל ויתחזק כחו יתחייב למולו. וכשמלין אותו עכשיו נתקיים מצות מילה שלא בזמנה. אבל השתא שאין מילה שלא בזמנה דוחה שבת רק בזמנה. והרי תינוק זה בטל ממנו חיוב מילה בזמנה. ומ"מ מבואר מדברי רש"י שאם מלין תינוק חולה בזמנה לא חשיב מילה בזמנה. וא"כ כשהבריא אח"כ. שפיר יקרא דחוי' שהרי נדחה כשהי' חולה לגמרי אף לענין דיעבד:

ו) אך י"ל דז"א. דוקא התינוק שמתו אחיו מחמת מילה דאין יש באופן למולו עוד בשמיני ע"כ בטלה ממנה מצות מילה בשמיני גם לענין דיעבד. אבל תינוק חולה קצת. שאם הבריא בו ביום מלין אותו לא בטלה מצות מילה בזמנה. ואם נימול בדיעבד גם בעודהו חולה נתקיים מצות מילה בזמנה. בפרט בזה שהבריא באמת בו ביום הוכיח סופו על תחילתו שעומד הי' להבריא בו ביום:

ז) ולכאורה ראי' מסוגיא דזבחים (ע"ג:) דדחוי מחמת איסור ג"כ חשיב דחוי ע"ש מימרא דרבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי. אך קשה ממתניתין דמנחות פ"ג מ"ג נתערב קומצה בשירי' או בשירים של חבירתה לא יקטיר ואם הקטיר עלתה לבעלים ולא חשבי' לה דחוי:

ח) אך ברורן של דברים דהא דזבחים בע"ח נינהו ואנן קי"ל בע"ח אין נדחין והיינו דלא הי' קדושה עד לאחר שחיטה כנ"ל. והסוגיא דזבחים קאי למ"ד בע"ח נדחין ע"ש. וס"ל דמ"מ הזמנה שיש בה נדחה. וכה"ג שא"א להקריבה מחמת ספק. הזמנה שבה נדחה שהרי לא יקריבנה. אבל בעלמא כל שאין פסול לא חשיב דחוי וכמתני' דמנחות. ובהכי ניחא תירוץ הש"ס שם על מתני' דקינין כמ"ד בע"ח אין נדחין. וקשה הא נדחה לאחר מליקה דמליקה בכל מקום במזבח כשירה ולאחר מליקה עדיין כשרה למה שהיא. ואי אתי כהן אמלוכי אמרינן לי' לא תזה ולא תמצה. דאסור לשנות לפסול בידים. אך לפמ"ש ניחא דלאחר מליקה שנתקדשה דחוי' מחמת איסור שאינו יכול להקריבה לא שמי' דחוי':

ט) עוד יש מקום לומר בעיקר החקירה דלא שייך דחוי בתינוק הנימול. שהרי אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו הואיל ונדחה אידחי והוא חייב להביא קרבן אחר ולא נדחה החיוב שבו. דלא שייך דחוי באדם המתחייב אלא בחפץ שנעשה בו המצוה. וה"נ התינוק הוא המתחייב במצות מילה אלא שהוא קטן. הטילה התורה החיוב על אביו וב"ד ומ"מ אין התינוק כחפץ מצוה אלא כאדם המתחייב. וכן איתא במדרש חזית בפסוק ישקני מנשיקות פיהו משל למלך שהי"ל מרתף של יין כו' כך אדם נצטוה על שבע מצות. אברהם על המילה יצחק חנכה לשמונה יעקב נצטוה על גיד הנשה הרי דנחשב יצחק עשה המצוה ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה