אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שו

סימן שה

הלכות שבועות ב"ה יום ועש"ק שמות סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרב הגדול החריף ובקי מו"ה אפרים נ"י האבד"ק אמסטוב.

א) מכתבו עם השאלה הגיעני והנה בדין שבועה בכתב השב יעקב העלה להתיר. וכ"כ בשם תשו' הרא"ם ואינו תח"י וחולק על חוות יאיר שאוסר והנוב"י כתב דבשבועה בכתב יש פנים לכאן ולכאן אך בחרם אין חילוק. וחת"ס הסכים עם חוות יאיר בכל עוז. ואפי' בחתימת ידו אין שום נ"מ. ובשו"ת הרי"מ סי' י"ג הסכים עם שב יעקב דלא מהני והביא עוד ראיות. אך בסי' י"ד הביא כמה ראיות דמהני. ובסי' י"ג לא נכתב הזמן ולא נדע בבירור הי מינייהו דאחרנייתא. אך גם אם הוא כסדר שנדפס אני אומר בדר"מ תפוס לשון ראשון והראיות שהביא בסי' י"ד נ"ל להשיב עליהם:

ב) מ"ש דמקרא דלבטא בשפתים לא אימעוט רק לקרבן ולא לבל יחל ובנדרים איצטריך תרי קראי. אינו מובן דהא בקרא דבל יחל כתיב "דברו" תרגם "פתגמי'". היוצא "מפיו". אך דאזיל לטעמי' באותה תשובה שהשיג על הנוב"י שכתב דבנדר בעינן שיוציא בשפתיו דכתיב "דברו" "פיו" והשיג עליו דאשתמיט מיני' דברי רא"ש פ"ק דתענית כו' ע"ש:

ג) ואחר המחילה הראוי' אני אומר דלק"מ על הנוב"י. דהנה הרמב"ן בספר המצוות מ"ע צ"ד דנמנה שתי מצוות מצוה אחת לקיים מוצא שפתיו בנדרי גבוה. ובזה א"צ להזכיר עליו שם נדר. והוא קרא דמוצא שפתיך תשמור. והוא כולל צדקה וכל הני דחשיב פ"ק דר"ה. והב' נדרי רשות והוא מקרא דכי ידור נדר לא יחל כל היוצא מפיו כו' עי"ש היטב. וע"כ הרא"ש בנדרי תענית וצדקה דכתב דמהני בלב דילפינן מכל נדיב לב דמסתברא כל עניני נדר ילפינן מהדדי. היינו הני דכתיבי בחד קרא דמוצא שפתיך כו' ילפינן מהדדי בהקישא. כמו בפ"ק דנדרים לענין ב"ת וידות. וכן תענית דמהני קבלה לבד בלא הזכרת שם נדר דעשאוהו כקרבן וצדקה. ועי' שטמ"ק ב"ב (קע"ד.) ד"ה ההוא דוינא בשם ראב"ד. אבל נדרי רשות דילפינן מקרא בפ"ע פ' מטות לא איתקוש כלל. ודאי צריך להוציא בשפתיו. ומ"ש רא"ש כל עניני נדר ילפי' מהדדי. היינו אותם ענינים שהם בעצמותם נדר שא"צ להזכיר עליהם שם נדר היינו עניני נדר:

ד) וראי' ברורה לזה דבאו"ח סי' תקס"ב הלכה פסוקה בש"ע דמחשבה בלב מהני בנדרי תענית. ובצדקה בחו"מ סי' רי"ב כתב המחבר שני דיעות, וכן ברמ"א יו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג כתב שני דיעות ושהעיקר דמהני בלב. ואלו בסי' ר"י בנדרים הלכה פסוקה דעד שיוציא בשפתיו דוקא בלי פוצה פה ומצפצף כנגדו אך הוא הדבר דחילוק בין נדרי רשות לנדרי מצוה וכמ"ש:

ה) ובפי' הרא"ש פ"ק דנדרים בידות ז"ל ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו מוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. והנה מוכח מהא דידות נדרים דבעינן שיוציא הנדר בשפתיו דאל"כ תיפוק לי' דחל משום דבלבו והא דבעי הש"ס יש יד לצדקה כיון דאיתקוש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד כו'. ולמה לי יד בקרבנות. תיפוק לי' דחל בלב דכתיב כל נדיב לב עולות וכן צדקה לדעת רא"ש פ"ק דתענית. לק"מ דהא דכל נדיב לב עולות היינו שיתחייב להביא אבל לא שיחול עלי' שם קרבן כמבואר ברמב"ם פט"ו מהל' מעה"ק. ועיין פ' כ"ב מה' מכירה הלכה ט"ו. וא"כ צריך ריבוי ידות לחול שם קרבן על הבהמה. וכן בצדקה נ"מ אם מת הנודר שאם לא חל שם צדקה על החפץ אין היורשין חייבין ליתן דממון שאין לו תובעין הוא וע' מהרי"ט אלגאזי פרק יש בכור אות ע':

ו) נחזור לענינינו דנדרי רשות לכ"ע בעי שיוציא בשפתיו וכדברי נב"י ומשום דכתיב "דברו" "פיו". וא"כ למ"ש דהא דאיצטריך קרא בפ"ע לבל יחל הרי איכא "דברו" "פיו". וע"כ מה שהקשה עוד מדברים מותרים ואחרים נוהגים בהם איסור דאי אתה יכול להתירם בפניהם דכתיב לא יחל דברו. הנה דאף שלא דיבר רק שמוכח מתוך מעשיו כו'. לא קשיא דהתם דנהגו בהם איסור משום סייג ופרישות וע"כ חל מדרבנן אף בקבלה בעלמא בלא הזכרת שם נדר כמו נדרי גבוה. ממילא סגי מדרבנן במחשבה כמו נדרי גבוה. והא דקאמר דכתיב לא יחל דברו משום דבספרי למד בנדרי גבוה בל יחל ובודאי דכיון שנתרבה מחשבה שיהי' כמוציא בשפתיו עובר גם במחשבה אלא יחל. והא דנדר חל על דבר שאין בו ממש דגמ' מדמה להא דדברים המותרין אינו רק דמצינו בל יחל דרבנן ע"ש:

ז) ומ"ש עוד בתשו' הרי"מ שכשר שטר ולא חשיב מפי כתבם ופרש"י דאורחי' בהכי. ופי' בתשו' הרי"ם דכמו בשבת אין חיוב רק כאורחי'. קצירה כדרך קצירה. הוצאה כדרך הוצאה. ה"נ עדות. הדרך רק בדיבור ממש ולא בכתיבה כדיבור ע"כ פסול מפי כתבם. אבל שטר לראי' ביד חבירו דאורחי' בכתיבה וכשר. ה"נ בנדר לחבירו אורחי' בכתב:

ח) לענ"ד אין הפי' כך ברש"י. דא"כ חידש רש"י דטעם עדות פסול מפי כתב משום דלאו אורחי'. היל"ל כך דשאני עדות דלאו אורחי'. ועוד דא"כ למה צריך קרא דמפיהם ולא מפי כתבם. תיפוק לי' דעדות שלא כדרך לאו עדות הוא מסברא. כמו בשבת קצירה כדרך קצירה. אלא פסול עדות כפשוטו דגלי קרא בעדות כתיבה לאו כדיבור. והא דשטר כשר משום דאורחי' בהכי כונה אחרת הוא. והוא כעין דברי הש"ס בכורות (כ"ה.) בהא דתולש היינו גוזז. ומקשה מהא דתולש כנף עוף חייב משום גוזז ומשני שאני כנף דהיינו אורחי' ופרש"י דרך נוצות עוף לתלוש ולא לגזיזה ע"ש. וכן הוא בירושלמי עוף שאין לו גיזה תלישתו זהו גיזתו. וכן בחולין (קל"ז) בנוצה של עזים דאורחי' בתלישה זהו גיזתו. ובצלים דאורחי' בתלישה זהו קצירתו. הכל כפרש"י בכורות וירושלמי כיון דאורחי' בתלישה ולא בגזיזה. וה"נ אף דכתיבה לאו כדיבור. מ"מ שטר דאורחי' רק בכתיבה. כתיבתו זהו דיבורו. ולשון רש"י הוא ממש לשון הש"ס בכורות וחולין הנ"ל וכיון שפרש"י שם וכן בירושלמי דאורחי' רק בתלישה ולא בגזיזה. ה"נ כך הפי' דאורחי' רק בכתיבה. וע"כ נדר שבין אדם לחבירו הא אפשר לידור בפיו ולכתוב לו הודאה שנדר בפיו:

ט) ובודאי לפי' המחבר [הכונה על תשו' הרי"ם] דטעם עדות משום דהוי כמו כלאחר יד בשבת. א"כ בנדר שבין אדם לחבירו אף דאפשר בנדר בפיו והודאה בכתב. מ"מ אורחי' נמי נדר בכתב. אך למה שהוכחתי דפי' דפסול מפי כתבם משום דלאו כדיבור דמי רק במידי דלאו אורחי' בדיבור רק בכתב כתיבתו זהו דיבורו. והרי שבועה ונדר שבין אדם לחבירו אורחי' נמי כנ"ל ולא שייך כתיבתו זהו דיבורו:

י) ובתומים כתב דלר"ת דעדות לא מיעט רק אלם דאינו ראוי להגיד בפה. בשבועה נמי בראוי להגיד מהני שבועה בכתב. ולדידי אינו דומה שהרי כתבו תוס' ביסוד דברי ר"ז בראוי לבילה משום דלא כתיב בלשון צווי ובללת רק מנחה בלולה ע"כ סגי בראוי לבילה. ה"נ בעדות הואיל ולא כתיב שיגידו בפה רק על פי שנים יקום דבר סגי בראוי להגיד בפה. משא"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים שיפרט המעשה בשפתיו וכן היוצא מפיו. שיפרט העשי' שיוציא מפיו. ע"כ לא מהני בראוי לבד אלא שיוציא בשפתיו דוקא ויש לפרש עוד דבעדות דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר. אינו מוכח שיצטרך להעיד בפה. רק שיהי' ראוי להגיד בפה. דכיון שאינו כשר רק אם ראוי בפה. הרי על פיו קם הדבר. דאי לאו פיו לא הי' ראוי להגיד בפה ולא הי' עדות. נמצא דמקרא דעל פיו אין הוכחה שיהי' מחויב דוקא להגיד בע"פ. אבל בשבועה דכתיב לבטא בשפתים מהיכי תיתי שנאמר דבראוי סגי:

יא) והנה בתשו' הרי"מ ובחת"ס לדבר אחד נתכוונו דלבטא בשפתים היינו דאפי' דיבור הקל מועיל בשבועה. וכ"ש בכתיבה שהוא מעשה. והרי במתני' דשבועות שתים היכן מצינו מדבר ומביא קרבן. הנה שזה חידוש שמדבר מביא קרבן. ומעשה קו"ח מדיבור. וא"ת א"כ הא דאמר שבועת שוא לוקה אף דאין בו מעשה מדכתיב לא ינקה ד' אבל ב"ד שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו. אימא דקרא במעשה שכתב. וניחא לי' דכיון דמקו"ח אתי דיו לבא מן הדין להיות כנדון עכ"ד:

יב) ולי נראה דאי מקו"ח ודאי איכא פירכא מה לדיבור דמהני בכל הני דצריך אמירה ובחליצה, רק שתאמר דהוי קו"ח בסברא. וגם בזה יש לדון שהרי במשנה ערכין (ט"ו) החמיר במדבר מבעושה מעשה. וכבר ביאר מהר"ל ז"ל בנתיב הלשון שהלשון עצם האדם דכתיב ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא. וע"כ במידי דממונא וכה"ג מעשה עדיף. אבל לחול שם שמים שבועה או נדר דיבור עדיף שזה עצם האדם. ועוד שם במהר"ל ובמדרש החיים והמות ביד הלשון טבל ועישרה חיים ביד לשון. הנה שכח הלשון הוא המועיל לחול שם תרומה. וה"ה שם שבועה ונדר:

יג) ונראה עוד הוכחה מהא דפשיטא לתוס' נזיר ורמב"ן ב"ב נזירות א"א ע"י שליח ובס' בית מאיר סי' ק"כ ס"ד כתב דהא דפשיטא להו הכי. וכן ב"י בה' פסח דפשיטא לי' בנדר דלא מהני ע"י שליח משום דכתיב בהו מוצא שפתיך תשמור והוי כמצוה שבגופו כגון תפילין דלא מהני בהו שליחות ע"ש וע"כ ניחא בהפרה דאפלוגי תנאי משום דבהפרה לא כתיב דיבור וסגי בטלי ואכלי דהוכחה שהפר בלבו סגי. ע"כ אפשר שיועיל בו שליחוח] ואי מועיל כתיבה הא כתיבה מעשה שחוץ לגופו. ולרמב"ם הבעל צריך לכתוב הגט וכתיבת סופר מהני מדין שליחות. וא"כ מ"ט לא יועיל כיון דלא צריך שהי' בגופו וסגי אפי' במעשה מוכיח שחוץ לגופו ואפי' עשאו שליח בגופו בשביל זה לא יגרע ופשוט. ומשמע דכתיבה לא מהני:

יד) האומנם כי בפסקי מהרא"י סי' רנ"ד כתב ובטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסור על המשלח. ובסוף דבריו כתב ראי' מהא דנשבעו להם הנשיאים. ואינהו הוי אפטרופסים ושלוחים של ישראל (ט"ס העיר] אך ידוע שתה"ד לא ראה ספרי הרמב"ן ואולי גם תוס' נזיר לא ראה. ולדברי ראשונים אנו שומעין. והראי' מכי נשבעו נשיאי העדה יש להשיב ע"ז בפשיטות. שהרי הרמב"ם כתב פ"ה מה' שבועות שאם נשבע על חבירו שיעשה דבר או לא יעשה אין חביריו מחויבין לקיים שבועתו ואם קיים ה"ז משובח ואף אם לא קיים אין הנשבע לוקה משום שבועת שוא דהוי התראת ספק שמא יקיימו האחרים. ע"כ כשנשבעו הנשיאים שישראל לא יהרגום אף שאין השבועה חל על ישראל. מ"מ לא הכום שלא יעברו הנשיאים על השבועה וזה פשוט:

[ולפנינו יתבאר דאפשר שאין מחלוקת בין רמב"ן ותוס' בין מהרא"י]. והנה הדברים נראין שאין השבועה חל בכתב:

טו) אך בתשו' הר"י מגאש סי' קכ"ו אם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כתיבת ידו חייב הוא לקיים מה שנשבע ואפי' לא הוציא שם שבועה מפיו. ואם לא קיים דינו מסור לשמים. אבל אין לחייבו דבר בידי אדם הואיל ולא הוציא שבועה מפיו עכ"ל. וצריך ביאור שורש דברים אלו:

טז) ונראה דהנה נתקשה המל"מ פרק י' מהל' מלכים בשבועות שקודם מתן תורה אברהם ויצחק לאבימלך. עשו ליעקב אליעזר לאברהם. הלא שבועה אינה מז' מצוות שנצטוו ב"נ. ולי קשה עוד על שבועת הר סיני שהוא יסוד קבלת התורה. והרי כ"ז שלא קיבלו התורה לא נצטוו על השבועה. ועוד שאפי' הי' מצווים. מ"מ כל כח השבועה משום שמצוה לא יחל דברו ומה יותר אזהרה זו משאר אזהרות שבתורה. ומה יוסיף כח השבועה באזהרות שבתורה כיון שהשבועה ג"כ אינה רק אזהרה:

יז) אשר ע"כ נראה ברורן של דברים. דודאי מי שנשבע לאחר. זה הסברא מכרעת שמחויב לקיים וא"צ לזה שום אזהרה והיינו שבועת אברהם ויצחק ואליעזר כו' וה"ה הנשבע להקב"ה. אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה. בזה אין סברא. כי למי נתחייב. אם תאמר להקב"ה. מניין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה. לזה הוצרכה התורה לצוות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. וע"כ ניחא נמי שבועת הר סיני שנשבעו להקב"ה לקיים מצוותיו וזה מצד הסברא. אך החיוב שמצד הסברא לא מצינו עליו בתורה שום עונש בידי אדם. מעתה ניחא דברי הר"י מגא"ש דבשבועות שקודם מתן תורה לא נזכר בתורה לא ביטוי שפתים ולא "דברו". וע"כ אין חילוק בין בפה בין בכתב. וע"כ בנשבע לחבירו בכתב ידו ונתן לו כתיבת ידו מחויב לקיים. אך אין עונשין אותו בידי אדם כיון דאין בזה לאו ולא מצינו בזה עונש בידי אדם:

יח) ויש דמיון לזה דברים ואיכא בהדייהו מעות דקאי במי שפרע דאין עושה מעשה עמך ולא מצינו שום עונש שמענשין אותו רק דמותרין לקללו. והיינו משום שאינו עובר על אזהרה רק שעושה מה שישראל בעצמם אין עושים מסברא. דוק והבן. ה"נ בנשבע לחבירו בכתב שרק מסברא ולפי"ז מי שנשבע לעצמו בכת"י לא חלה שבועה עליו כלל ועיקר:

יט) ולפימ"ש נוכל להשוות דברי מהרא"י שכתבנו לעיל דמהני שבועת השליח עבור משלח עם דברי תוס' ורמב"ן בנזירות ומשום דהתם הוא קאי בנשבע לחבירו דמועיל כתיבה ולא בעי אמירת פיו דוקא ולא הוי דבר שבגופו ומהני בי' שליחות ותוס' ורמב"ן דקאי בקיבל נזירות שהוא לעצמו ובעי אמירת פיו דאיתקש לנדר דכתיב בי' מוצא שפתיך והוא מידי דגופו לא מהני בי' שליחות:

כ) ואחר שביארנו דין שבועה בכתב לאורך ולרוחב נשוב לנ"ד שהי' שבועה בכתב וגם אונס. והנה על האונס לבד אין לסמוך כיון שלא אמר בלבו היום אך בצירוף שניהם יש מקום להתיר דהנה בגיטין (ע"א) אמר ר' כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. והקשה ר' זירא מהא דאם לא יגיד פרט לאלם דאינו יכול להגיד הא יכול לדבר מתוך הכתב. ותירץ אביי שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ובתוס' מקשה לר"ז דמקשה לר' כהנא ולא למתני' דהא יכול להגיד מתוך הרכנה. ואומר ר"י דמתני' לא קשיא לי' דפשיטא דגבי גט א"צ הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דיבור. אך לר' כהנא דמהני בחרש להחשב מדבר א"כ דיבור מעליא הוא ויש לחושבה הגדה עיש"ה. ועוד בתוס' (ע"ב.) ד"ה קולו ז"ל דהרכנה דמתני' מהני כמו קול כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול כמו תן גט זה לאשתי אם הי' זכות לה לא הי' יכול לחזור. ובמסקנא לאפוקי מדר"כ. וא"כ בשבועה אפי' בלא קרא דלבטא בשפתים לא הי' מועיל רק משום דקים לן שמתרצה הויין דברים שבלב דמוכחן. ממילא בנשבע לחבירו דמהני מסברא וליכא קרא כנ"ל באריכות וקמהני משום דקים לן שמתרצה. וזה באינו אנוס. אבל באנוס הא ידעינן דלא ניחא לי' אך דברים שבלב אינם דברים. וזה באומר. אבל זה לא אמר כלום רק משום דקים לן שמתרצה אתינן עלה. והרי זה קים לן שלא מתרצה כהא דקדושין (נ'.) כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלבו לא ניחא לי':

כא) וכיוצא בזה בחי' הר"ן סנהדרין (ס"א:) בשם הר"ד ז"ל בעובד ע"ז מיראת מות אם אמר בפיו שמקבלו עליו באלוה חייב מיתה. אך אם לא אמר רק שאנסוהו לזבח ולקטר לע"ז וזבח וקיטר פטור. ועובד ע"ז בסתם אף שלא אמר מסתמא קיבלה עליו באלוה. אבל זה שאונס הי' אין שום אומדנא שקיבלה עליו ופטור. ה"נ בנ"ד ממש בנשבע או נדר בפירוש אף שאנוס חל השבועה. אבל בכתב בעלמא חל השבועה משום דקים לן שמתרצה. אבל באנוס אין שום אומדנא שמתרצה ולא חל השבועה:

כב) אך הא דמסיק ברייתא דעד שישמעו קולו לאפוקי מדר' כהנא. כתב הב"ש סי' ק"כ סק"ח בסה"ד דאפשר לא קי"ל כברייתא זו גם לענין כתיבת חרש. ואפשר דהילכתא כר' כהנא וכתיבה היינו דיבור ממש. וכן משמע ברמב"ם שכתב חרש אין סומכין על כתיבתו. ולא כתב חרש שגירש ע"י גט הגט בטל. ואף דבשבועה מ"מ לא מהני מדכתיב לבטא בשפתים. מ"מ בנשבע לחבירו מהני כנ"ל. וכיון דחשיב כמדבר ממש לא יועיל מה שאנוס. כיון שאינו אומר בלבו היום. האמנם כי לדעת מהרלב"ח סי' כ"ז בשם א' מגדולי אחרונים שהביא כ"ת דכל שבועה באונס הוי רק דרבנן הוי ספיקא דרבנן כיון דמספקא לן אי הלכתא כר' כהנא. אך קשה לי להעמיד יסוד על דעת מהרלב"ח וכו' הנ"ל מה שאין לו יסוד מראשונים.

כג) ויש מקום אתי עוד להתיר אף לר"כ דכתיבה כדיבור דמי. עפימ"ש בתשו' רעק"א דאי כתיבה כדיבור קשה איך מותר לכתוב סת"ם והא הוגה שם באותיותיו. וצ"ל שאם דעתו שלא יהי' כדיבור לא הוי כדיבור ע"ש. וצ"ל עוד דאף בסתמא אם לא ניחא לי' שיהי' כדיבור לא הוי כדיבור שהרי הסופר אין מחשב כלל אם יהי' כדיבור אם לא ואין לו עסק בזה] וא"כ דוקא בסתם שבועה שרוצה שיחול השבועה. ודאי רוצה שיהי' כדיבור. אבל באונס ודאי לא ניחא לי' שיהי' כדיבור ולא הוי כדיבור:

כד) אך גם ע"ז אין להעמיד יסוד דהא דרע"ק דקטניתא הוא בעת נשואי הראשונים שלו ועל קושייתו מהוגה השם באותיותיו יש להשיב עפימ"ש בחת"ס סי' רכ"ז ד"ה והנראה לדבר פשוט דלא שייך מוציא שם שמים לבטלה רק במוציא בשפתיו אבל בכתב ליכא בזיון כלל. כ"כ י"ל בהוגה השם באותיותיו דמחזי כאילו יש לו חיבור עם עצם השי"ת ח"ו וזה עון פלילי ואסור להזכיר רק שם א' ד' שאין לו חיבור רק במה שהוא אדון. וכן שם א' ל' במה שמתחסד עמו או במה שהוא דיין לו. אבל הוגה שם הוי' כאילו הי' לו חיבור בעצמו וסקל יסקל האיש ההוא או ירה יירה. וזה לא שייך רק במדבר בשפתיו בגופו. אבל כתיבה נהי דכדיבור דמי במה שהתיבה יוצא לפועל מכחו כמו בדיבור. מ"מ אינו בגופו ואינו מתחבר עם השם. וזה פשוט. והא דרע"ק דקטנותא הוא:

כה) אך נראה להתיר דהנה צריך להבין הטעם מה דצ"ל היום כיון דאנוס הוא וקי"ל תלוהו ויהיב מתנתו בטילה. וה"נ כיון דאנוס הוא ובחנם. יהא נדרו בטל. אך י"ל לדעת תוס' שבועות (כ"ט) נדרי שוא נמי עובר עליהם לאלתר כמו שבועת שוא. ואף דדעת הרא"ש נדרים דאינו חייב כמו בשבועה. מ"מ מודה דאסור. וע"כ אם ידור ואין לבו לזה הרי יצא הנדר לבטלה ואסור. וע"כ אינו מוכח כלל שלא נתכוון לידור ואפשר שנתכוין כדי שלא יעבור כנ"ל. ואפי' באמת לא נתכוין שוב הוי דברים שבלב כיון דאינו מוכח. ע"כ דוקא שחישב בלבו היום שלא יצא הנדר לבטלה אז דומה לתלוהו ויהיב:

כו) ובזה נתיישב תשו' לרמב"ן סי' רע"ג במי שהיתה אחותו חולה וביקשה שישבע לה שלא ישא אשה המשודכת לו ונתיירא שלא תטרף דעתה עלי' ונשבע לה. והשיב דהוי נדר באונס שאינו חביב על אדם כהצלת אחיו ואחותו ויקר פדיון נפשם בעיניו. וקשה הלא לא אמר בלבו היום. אך לפימ"ש ניחא דודאי מותר לבטל הנדר בלבו ולא יעבור על שבועת שוא במה שנדר בפיו נדר בטל. דסכנת נפשות דוחה הכל. וא"ת הלא בידו באמת לאסור המשודכת עליו. זה אינו מחויב. ולא תעמוד על דם רעיך היינו למטרח בגופו ובממונו. אבל לא לאסור אשתו עליו. וכיון שזה אינו מחויב אם יאסור לידור בפיו לבד הרי תטרף דעתה ע"כ מותר לידור כך:

כז) ודומה למ"ש ריטב"א יבמות () דכהן מותר ליטמא למת מצוה אף אם מוצא לשכור. והיינו משום דלשכור אינו מחויב ע"כ מותר לקוברו בעצמו אף שבידו לשכור. ה"נ כיון שזה אינו מחויב לאסור אשתו באמת מותר לידור בפיו לבד וכיון שמותר שוב דומה לתלוהו ויהיב כיון דודאי בלבו לא ניחא לי' הוי דברים שבלב דמוכחין ובטל. ה"נ בזה:

כח) נשוב לנ"ד דאף בשבועה בכתב נאסור מסברא שאדם יכול לחייב עצמו לחבירו בשבועה מה שירצה ואין חילוק בין בכתב לע"פ דלא נזכר בשבועות שקודם מתן תורה דיבור. מ"מ באונס ודאי מותר לבטל בלבו לגמרי. דלאסור משום שוא היינו מלא תשא ודאי בע"פ דוקא כדכתיב בל אשא שמותם על שפתי. וגדולה מזה בחת"ס שם אף לפי שיטתו דשבועה בכתב חל כמו בע"פ מ"מ איסור שבועת שוא ודאי אינו רק בע"פ שעיקר איסור משום מוציא שם שמים לבטלה ואין בזיון רק כשמוציאו בפיו ע"ש שכתב שזה פשוט וכיון שאין איסור לבטל בלבו שוב דומה לתלוהו ויהיב דמתנתו בטילה. ה"נ שבועתו בטילה:

כט) ועתה נבא לטעמים שכתב כ"ת. ראשית כתב דבכתיבת יד אחר וחתימת ידו כתבו חת"ס ונודע בשערים דהוא מתורת יד לשבועה. אבל זה הרי אומר שלא נתכוין כלל לשבועה ונאמן ע"ז כמ"ש בתה"ד. בפרט בנ"ד שאנוס. וזה לא נ"ל דהאומר אהא ונזיר עובר לפניו וידע שדבריו יהי' משמעותו לנזירות ובלבו נתכוין שלא ליזור יחשב דברים שבלב (ובודאי אם לא עלה בלבו שזה יהי' משמעותו לנזירות דומה לגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטין כיון שלא נתכוון לומר לשון פת סתם. וה"נ כיון שלא עלה בלבו שיהי' משמעותו נזירות]. וה"נ הרי ידע שהמשמעות יהי' שבועה:

ל) אך י"ל בלשון אחר כי לשון הרא"ש פ"ק דנדרים ז"ל ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור. ואף שדבר זה אינו מתוך הדיבור עצמו. הלא נזיר עובר מהני להחשב יד מוכיח. וליש גורסים כשאינו עובר לפניו אפי' יד שאינו מוכיח לא הוי. וע"י עובר לפניו נעשה יד [עיין תוס' קידושין (ו') סד"ה הכא] אף שאינו מכח דיבורו וה"נ להיפוך ע"י האונס אינו ניכר שדעתו לידור ובטל ממנו תורת יד:

לא) אך עיקר הדברים. דחתימת ידו מתורת יד שכתב כן בשם החת"ס. להד"ם. ואם כי בנודע בשערים כתב כן. אך בחת"ס סי' רכ"ז מפורש להיפוך דהוא כמדבר ממש והביא ראיות לזה. ולמה ילמוד לשונו.... וכן בתשו' הרי"מ כתב דהוא כמדבר ממש:

לב) ומ"ש משום שכתב בלשון נוטריקון בח"ח ובשד"א. ובתשו' יעב"ץ דבספירה לא מהני כה"ג. הנה למ"ש בתשו' הרי"מ ז"ל ועיקר. מצד מעשה מוכיח. וה"נ המעשה מוכיח. ושאילת יעב"ץ י"ב לעומר וכה"ג. והנה בתשו' חוות יאיר שהביא הח"ס והסכים עמו מאוד. כתב בכותב הריני מקבל עלי לצום בה"ב חל ע"ש [האמנם כי בתענית דפסק בש"ע סי' תקס"ב דמהני בלב פשוט שאין חילוק בין בע"פ לבכתב בין בפירוש לנוטריקון. אך החו"י לא אתי עלה מטעם זה עי"ש]:

לג) ומ"ש דעיקר ההיתר משום דמסר מודעא. ודעת מהר"ם מלובלין בתשו' ורדב"ז ומהרי"ט דאם מסר מודעא לפני השבועה השבועה אינו חל באונס. ובנ"ד הרי מסר מודעא לפני ב"ד של ג'. וסיים שזה היתר ברור. מאוד תמוהים דברים אלו שהרי ביטל המודעא. ואם כי מסר מודעא על הביטול מבואר בפוסקים דמ"מ ביטול אחרון עדיף ורשב"א שפקפק הוסיף לפסול עידי מודעא ובנ"ד פסל ג"כ העדים (והסכמת הפוסקים דפיסול העדים אינו מעכב] וכ"ז ידוע אפי' לעוללים והוא בעיני כמתעתע:

לד) ומ"ש בתשו' מהר"ם מלובלין בשם הרד"ך דהא דצריך לומר היום. היינו שאין האנס תובע ממנו לישבע או לידור רק שרצה ליקח ממנו מכס והוא נשבע מעצמו שהם של בית המלך ודומה לפרשב"ם בשדה סתם. האמנם כי הדמיון אינו עולה יפה דהתם משום שבירר הגרועה. מ"א עיקר הדבר נכון ומרגליות הוא בידינו מרבינו הב"י סי' ר"ה דכשהאנס מבקש להורגו והוא אומר מעצמו טול שדה זו והניחיני לא נחשב אונס והמתנה קיימת. ויש ראי' לזה מרמב"ם פ"ה מה' יסוה"ת. שבהלכה ד' כתב כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה חילל השם ומ"מ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו כו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר כו' ובהלכה ו' כתב ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מהג' עבירות שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו. הנה דאף שמוכרח להתרפאות. שאם לא יתרפא בהם יסתכן. מ"מ כיון שאין מכריחו על הדבר והחולי לא משום מניעת רפואה רק חולה בעצמו והוא לקח האיסורין ומתרפא בהן כה"ג לא חשיב אונס. וה"ה כשהאנס אינו אומר ליתן לו השדה או לידור רק רוצה להורגו או ליקח ממנו מס והוא מעצמו בוחר ליתן לו שדה או לידור כה"ג לאו אונס הוא. ואין אונס אלא כשהאנס רוצה לייסרו או ליקח ממנו ממונו אם לא יתן לו השדה שכל מה שרוצה לעשות לו הכל בשביל השדה או בשביל שיעבור על אחת מג' עבירות. ואם לא השדה או העבירה לא הי' עושה לו דבר ובממון לא גמר ומקני כדי להציל עצמו כיון שבלא השדה לא הי' עושה לו דבר. ויש להרחיב עוד בדברים אלו שהם יסוד ומפתח גדול בדיני מודעא ואונס אך אין כאן מקומו:

לה) אך מה יושיענו זה הרי מבואר במרדכי דאפי' באונס גמור אם אינו אומר היום חל הנדר רק ביסורי הגוף ופסק כן בש"ע סי' רל"ב סעיף ט"ו:

לו) אך מ"ש משום שנכתב בכתב איסור ולראי' בעה"ח מבואר שאינו אוסר עצמו בכתב זה רק ראי' שכבר נשבע לו. הם דברים ראוים לאומרם. מכל הני טעמים יש להתיר השבועה בכתב:

לז) אך עדיין יש לעיין מחמת שקרא הכתב בפיו. והנה כבודו כתב דמה שנתן לו הרב לקרותו רק לידע על מה חותם. ומביא מתשו' הרי"ם שכתב בזמה"ז שקוראין בכוונה לשבועה. אך באמת לא כן הוא בתשו' הרי"ם סי' י"ג [ט"ס במכתבו י"ד] וז"ל ואף לעדות העד שקרא הכתב עמו ג"כ פשוט דמה שקורא לידע מה כתוב בו כמו שהעיד העד שאמר לו ראה על מה אתה חותם. מבואר מלשונו שהי' הקפידא על החתימה אבל לא הי' הקריאה לשם קבלת שבועה עכ"ל [ובסי' י"ד לא הי' שייכות ענין זה כלל] הנה מפורש דההיתר הוא רק משום שאמר ראה על מה אתה חותם אבל לא בסתמא. כ"ש בנ"ד שכתוב בכתב איסור ולראי' בעה"ח נראה ודאי שקבלת השבועה הי' בקריאה:

לח) ומ"ש עוד שהנידון אומר שהשמיט כל תיבה שכתוב בו שבועה ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. אף שעדים יכחישו אותו כדמוכח בב"ב גבי אנא מקרבנא טפי. אינני מכיר ברמיזותיו וקריצותיו. והדבר פשוט שאינו נאמן להכחיש העדים להקל. אפי' ללישנא בתרא דריש פרק אמרו לו דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים פרש"י ורמב"ן ורשב"א פרק האשה רבה משום דמידי דכפרה הוא אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר ע"ש וגם כי לפי דבריו אסור להביא קרבן דהוי חולין לעזרה. ואף לר"י שם עמוד ב' דאף לטהרות אדם נאמן על עצמו. הא מפורש דוקא אבינו לבין עצמו. ולדעת תוס' שם גם לר"י אינו רק משום מיגו דלא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. ולהלכה קי"ל דאפי' לקרבן אינו נאמן אלא משום שאם ירצה לומר מזיד הייתי. אבל במכחיש העדים להדיא העדים נאמנים כמ"ש הרמב"ם פי"א מה' שגגות ה"ח וכן פסק הרשב"א ריש פרק האשה רבה ועיין בס' בכור שור מה שיישב דעת הרמב"ם מהשגת הראב"ד. ובפשיטות י"ל דהרמב"ם סובר כתוס' הנ"ל שגם ר"י אינו חולק במכחיש להדיא. וכ"כ הרע"ב פ"ה דטהרות במתני' דאדם נאמן על עצמו שהוא משום מיגו. היינו דמתרצינן דיבורי' לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ועי"ש:

לט) ע"כ לפי הנראה ממכתב כבודו שעדים יודעים שלא דילג מלת שבועה לא מצאתי לו היתר לומר שלא חל השבועה. אך יש מקום להתיר לו ע"י שאלה. כעין פסק הש"ע דהא דלטובת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דוקא שעשה לו חבירו טובה. וזה מה טובה עשה לו חבירו. ואם מה שהחזיר לו הוועאסלין הלא הי' מחויב להחזירם לו יען לא הי' חייב לו כלום:

מ) הגם כי אין זה טענה שהרי תירצו הא דנבוכדנצר וצדקיהו דנבוכדנצר עשה לו טובה שהי' מסור בידו להורגו ולא הרגו כדי שלא יתגלה הדבר. אף שלא הי' צדקיהו מחויב מיתה למלכות. מ"מ לא דמי דודאי נחשב טובה מה שלא עשה עמו רעה ומקרא מלא בתורה כאשר לא נגענוך ונשלחך בשלום. אך שלא עשה לו לעומת זה רעה. כי מה שהשביעו שלא יגלה לא עשה לצדקיהו דבר רק שלא יבזה אותו צדקיהו. ומה הפסידו בזה וכהוגן עשה בזה. אבל זה שאנסו לישבע שלא יעשה מסחר הדפוס אשר לא כדת. הוא שלא כהוגן יותר ממה שהחזיר לו הוועכסלין שזה אינו יותר משורת הדין. וזה עשה לו חוץ מן הדין. ובודאי טעם שאין מתירין לו כשעשה לו טובה א) שזה כמשלם רעה תחת טובה. שזה עשה לו טובה רק עבור השבועה והוא את הטובה קיבל ועל השבועה נשאל. ע"כ אין מתירין לו. אבל זה שאנסו על השבועה שלא כדין. נאמר כהא דפ' חזקת הבתים (מ"ח) בתלוה וקידש הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן. אף אנו נאמר. אנחנו נעשה בו שלא כהוגן ונתיר לו השבועה. ובאמת חשיב כהוגן דלא נחשוב עשה לו טובה שהרעה יותר מן הטובה:

מא) אך אני מסתפק איזה פתח וחרטה דמעיקרא יהי' לו כיון שלא הי' מוכרח לישבע בשביל הוועכסלין ואם שהי' אומר בלבו היום וע"ז מתחרט שלא אמר בלבו היום. לא מצינו שבשביל הפתח יהי' נחשב מה שלא אמר בלבו כאלו אמר בלבו. והרי אם בלבו הי' שלא יהי' נדר כלל. מ"מ חל הנדר משום דברים שבפיו ומה שבלבו לא מהני. משום שסותר למה שבפיו. הרי דנחשב נדר בשביל שאמר בפיו רק באומר בלבו היום מהני מה שבלבו לבטל הנדר על לעולם. ואיך נאמר אלו הוה ידע הי' מבטל. דהא קי"ל כאביי באלו מציאות אלו הוה ידע לא אמרי':

הדו"ש הק' אברהם

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה