אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רצב

סימן רצא

לרב אחד.

א) בדבר איש א' שחלה חולי כבד והרופאים כמעט אמרו נואש לחליו. ונטלה אשתו נזמי' ומסרתם לאיש אחד ואמרה כי מנדרה אותם עבור כלה עני' אם יקום בעלה מחליו. ולא פירשה אז לאיזה כלה. רק אומרת עתה שדעתה הי' לפלונית קרובתה. אח"כ נתחזקה חליו ונדר גם הוא מאה רו"כ. וכאשר נודע לו מנדר אשתו שתק. ואינו זוכר אם נדרו הי' קודם לשמיעה או להיפוך. וזאת ברור לו שאם הי' אומרים לו בעת נדרו הלא נדרה אשתך נזמי' הי' חוזר מנדרו. וכן להיפוך אם הי' אומרים לו בעת שמיעתו הלא כבר נדרת לא הי' שותק. וזכרונו נוטה יותר כי שמיעת נדר אשתו הי' קודם לנדרו. והאיש קם מחליו. והאיש שקיבל הנזמים החזירם לה כי אמר מה לי להחזיקם תחת ידי עשה אתה בהם מה שתרצה. והכלה שהי' במחשבתה ליתן לה נשאת אח"כ. והאיש כבר שילם ס"ה רו"כ על נדרו לעניים ועוד ידו נטוי' לשלם המותר. והמק הנזמים אומר כי לא קיבלם שיהי' הוא גזבר עליהם שיעשה הוא בהם כרצונו רק מה שתאמר לו היא יעשה ואפי' תרצה לקחתם בחזרה וכן עשה באמת. והנה האיש הנ"ל אבד כל נדונייתו. ושואל דבר הנזמים אולי יש היתר עליהם מחמת שלא הי' רצונו בשני הנדרים יחד:

ב) תשובה. אפי' הי' שמיעת נדר אשתו מאוחר מ"מ מה שאומר אלו הי' זוכר מנדרו לא הי' שותק. מ"מ צריך שאלה לחכם. ובנדרים אלו בעת צרה הא לא מהני שאלה אפי' ע"י פחח. כמבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ח. ועוד שהרי דעתו נוטה יותר ששמיעה הי' קודם לנדרו:

ג) אך גוף הענין אשתו נדרה והוא שתק יש לעיין בו. והנה באהע"ז סי' צ' סעיף יוד כתב רמ"א אשה שצוותה בעת חלי' לתת כך וכך ממלבושי' לעניים ונתרצה הבעל. אינו יכול לחזור בו. ובט"ז שם מ"ש נתרצה היינו דאמר בפירוש אין אבל סתמא לא הוי נדר. עוד שם קודם זה ברמ"א ראה שמכרה ושתק לה לא איבד משום זה זכותו. עוד שם בכנה"ג הובא בבאה"ט שם אשה שנתנה מתנה לבנה בפני בעלה ושתק בעלה בין הי' נכסי מלוג בין הי' נכסי צ"ב בין הי' מתנה שנתן בעל לאשתו מתנה גמורה אין במתנתה כלום. הא כל הני מוכחי דלא אמרינן בזה שיועיל שתיקה כהודאה לחלות הנדר או הקנין ולכאורה ה"נ בנ"ד:

ד) אך בנמק"י פ"ק דב"ק [וברמ"א חו"מ סי' רפ"ז] היכא דיהיב חד מן האחין מתנה לאינש אחרינא מתפיסת הבית ושתקו האחין מחילה הוי. וצריך לחלק דאח עכ"פ ידו כיד שאר האחין. ע"כ הוי מעשה מתנה לומר בה שתיקה כהודאה. אבל נשואה אפי' בנכסי מלוג בחזקת בעל קיימי. ואם מכרה כתב רמ"א שם סעיף ט' דהמכר בטל לאלתר. ע"כ אין מעשי' כלום. ואף שרמ"א כתב הדין באשה שצוותה בחלי' לתת מלבושי' לעניים ללובשם ויש לדמותם לנתינת אחד מאחין מ"מ כיון שהצוואה על לאחר מיתה ועל אח"כ לא הי' לה שום זכות גם בחיי'. שהרי אלמנה שמין מה שעלי' עי' סי' צ"ט דלא אקני לה אלא למיקם קמי' כל זמן שהזוג ביחד. אבל לאחר מיתה שנפרד הזוג אין לה שום חלק וכאינש דעלמא דמיא ואין אומרים בו שתיקה כהודאה:

ה) ולפי"ז יש לעיין בנ"ד שנדרה אותם בחיי' וחיי הבעל שיש לה בהם זכות ללובשם אי דומה לאחד מן האחין שנתן מתנה לאינש אחרינא ושתקו האחין ואמרינן בה נמי שתיקה כהודאה:

ו) ואף דבנזמים קי"ל סי' צ"ט וסי' צ' סעיף ט"ו גרושה שמין אותם. וכן הקדש ובע"ח גובה אותם בחובו. וכן יכול למוכרם. והטעם בתשו' הרי"ף סי' ר"ט שכלי זהב ובדולח אדם קונה על דעת שתתקשט אשתו בהם ואם יצטרך יתפרנס מהם. משא"כ בבגדים שהם כלים ונפסדים ואין דעתו עליהם הלכך בע"ח גובה מכלי זהב ובדולח ע"כ. וא"כ אין לה בהם זכות שהרי יכול הבעל למוכרם:

ז) הא ליתא דנזמים מסתמא הם מה שנתן החתן מתנה לכלה [או שנתן אביו עבורו דחשיב כאלו הוא עצמו נתן] והרי הם שלה ללובשם כל זמן שהיא תחתיו עכ"פ. ואף שכתב הריב"ש דאף מתנות שחתן שולח לכלה ומכריז שהם מתנות. שמין לאלמנה דלא למתנה גמורה אכוין רק ללובשם כל זמן שהיא תחתיו. מ"מ אהני מה שנותן לשם מתנה דאפי' כסף וזהב אין שמין לגרושה ואינו יכול למוכרם. ועיין בית מאיר סי' צ"ט ס"ב דתכשיטי כסף וזהב שנתן לה במתנה אינו יכול למוכרם. [ובאמת ברמ"א לא הובא רק באלמנה ששמין לה תכשיטין שנתן לה במתנה. אך בב"י בשם ריב"ש דאף גרושה שמין לה תכשיטי כסף וזהב שנתן לה במתנה. ולפי"ז אף הבעל יוכל למוכרם. כי גרושה ואינו יכול למוכרן אחת הוא כמ"ש הב"ש סק"ג סק"ג. ובאמת כי מסתבר כב"מ שהרי מתנה נתן לה רק שתאמר שלא נתנם לה רק להתנאות בהם לפניו. אבל כל זמן שהיא תחתיו הם שלה. וכן גרושה ותכשיטי כסף וזהב שלעולם שמין. היינו בלא נתן מתנה רק שלקחם עבורה בזה אמרי' דוקא בגדים שעשויין לבלות הקנם לה לגמרי כל זמן שהיא תחתיו. אבל תכשיטים לא נתנם לה רק כל זמן שלא יצטרך להם. וכן הטעם בתשו' הרי"ף. אבל מתנה שאם לא הי' תכשיטין הי' שלה לגמרי [כנכסי מלוג] רק משום שהם עשויין להתקשט אמרינן שלא נתנם לה רק כל זמן שהיא תחתיו. אבל כ"ז שהיא תחתיו שוב הם שלה. ואם תאמר שאם ירצה יוכל למוכרם אינו רק שאלה ולא מתנה] וכיון שיש לה זכות בהם ללובשם כל זמן שהיא תחתיו שוב יהי' דומה לאחד מאחין שנתן מתנה לאחד מתפיסת הבית ואחרים שתקו כנ"ל:

ח) מ"מ לדעת הרא"ש בתשו' הביאו הטוח"מ סי' רי"ב דגמר בלבו בצדקה לא מהני דדברים שבלב אינו דברים ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו [דכתיב לבטא בשפתים. ה"נ כתיב בפיך זו צדקה] ע"כ. א"כ מה בכך דשתיקה כהודאה וידעינן שכך גמר בלבו. הא בצדקה לא מהניא גמר בלבו. ואף דבקנין נמי דברים שבלב אינם דברים. מ"מ מהני שתיקה כהודאה. והיינו משום דהוי דברים שבלב דמוכחין. מ"מ נדר גרע. דבשלמא קנין. מעשה קנין הוא הקונה וכיון שמוכח שמתרצה. המעשה עושה קנין. משא"כ נדר ושבועה הדיבור הוא העושה הנדר ושבועה. וכיון שאינו מדבר אינו כלום דכתיב לבטא בשפתים. בפיך. ותדע דאפי' שבועה בכתב כתבו הפוסקים דלא מהני ואף דודאי ידעינן שכך חושב בלבו וזה פשוט:

ט) אך הא דרא"ש דבצדקה לא מהני גמר בלבו. סותר דבריו שבפסקיו פ"ק דתענית. דשם כתב דגמרינן מהקדש דכתיב כל נדיב לב עולות. ומ"ש בתשו' דחולין מקדשים לא גמרינן לפענ"ד איננו טענה דרש"י פי' פסחים (מ"ה) חולין להחמיר לא גמרי' מקדשים דדיני קדשים להיות חמורין. וזה במה מצינו דבטעמא תליא מילתא והיכא דאיכא פירכא פרכינן. וע"כ פרכינן מה לקדשים שכן אמורין. אבל היקש דלאו בטעמא תליא מילתא ואין משיבין על ההיקש. מה נ"מ בין קל לחמור וע"כ דבריו שבפסקיו עיקר (וכן פסק רמ"א יו"ד ס"ס רנ"ח] ואין לומר עוד דאיך נלמוד צדקה בהיקש שיועיל מחשבת הלב כיון דכתיב בהדיא בפיך. דהתינח אם בקדשים לא הי' כתוב כן. אבל הא בקרבנות ג"כ כתיב מוצא שפתיך וילפינן מכל נדיב לב שמחשבה יהי' כמו בשפתיו. שוב נלמוד לזה בצדקה בהיקש דגמר בלב יהי' כהוציא בפיו:

י) אך גוף ההיקש צדקה לקרבנות הוא איבעיא פ"ק דנדרים לענין יד לצדקה ופסק בש"ע יש יד לצדקה וכתב הט"ז דהא ספיקא דאורייתא ולחומרא. והוא כדעת רמב"ן ורא"ש את"ל לאו פשיטותא הוא. ועיין בהה"מ פ"ט מה' טוען ונטען ה' י"ב משמע מדבריו דאף דרמב"ם פסק כאת"ל מ"מ אינו אלא ספק וא"כ הא דגמר בלבו בצדקה מהני אינו רק מספק לחומרא:

יא) ובמ"ש דגמר בלבו לצדקה תלוי בבעיא דיש יד לצדקה ניחא ליישב דברי רא"ש בפי' במשנה דרש נדרים בד"ה האומר לחבירו מודר אני ממך וז"ל הנך ידות איננו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכו ניכר שדעתו לידור ומחשבינן לי' כאלו גמר דבריו ובגמ' מפיק להו מקראי. ואע"ג דגמר בלבו אי לא דחשבי' להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו עכ"ל. מבואר מדבריו דהא דצריך קרא לידות משום דגמר בלבו לא מהני. וא"כ קשה מה מבעיא לי' אי יש יד לצדקה. אפי' אין יד. מ"מ חל משום גמר בלבו. אך לפי האמור דאי אין יד גם גמר בלבו לא מהני ניחא. דאי אין יד דלא איתקוש. גם משום גמר בלבו לא מהני. העולה מזה דנ"ד השקלא וטריא בספק נדר:

יב) ונבא לעיקר הדין. ולכאורה יש לומר לפי המבואר בתוס' קידושין (נ"ו) בסוף העמוד בשם ר"מ בהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו. וזה לפי שאינו ברשותו. דאפי' שניהם יחד אינן יכולין להקדישו. כמו כן בנ"ד דהיא לבדה אינה יכולה להקדישם [לעניים] שאינם שלה. רק להתנאות בהם בפניו. דלא אקני לה רק למיקם קמי' ואפי' הקנה לה במתנה גמורה כמ"ש הריב"ש ורמ"א סי' צ"ט ולא חל ההקדש מחמתה. והוא ג"כ א"י להקדישם שהם שלה ללובשם כמפורש בפרק נערה במקדש נכסיו דאין לו בכסות אשתו שהם שלה. וכיון שלא חל הה ההקדש מצד אחד מהם לבד. גם מצד שניהם לא יחול כמו בגזל דכיון שאינו חל מכח הנגזל לבד ומכח הגזלן לבד. גם מכח שניהם אינו חל:

יג) אך כי מעיינת בה אינו דומה. דגזל שאין נגזל יכול להקדיש מה שהוא שלו ואף זכותו אינו יכול להקדיש. שאלו הי' יכול להקדיש זכותו. הי' כולו להקדש. רק דאף זכותו אינו יכול להקדיש. אף שהגזלן הקדיש ג"כ הא הקדש הגזלן אינו כלום. אבל בנ"ד מה שהאשה אינה יכולה להקדיש לעני משום שאינו שלה לכך ללבוש בהם אחרים. ואין לה זכות לענין זה כלל. וכן הבעל לבד אינו יכול להקדיש משום שאין לו זכות לזה כלל להוציאם מידה ולא עדיף כח הקדש מכח מקדיש. אבל כשהקדישו שניהם. והרי נזמים אלו יד שניהם שולטת בהם. וההקדש יש לו כח שניהם. שפיר חל. ואינו דומה לגזל כלל דגזל אין להקדש אף מה שיש לנגזל המקדיש. אבל מלבושי האשה ותכשיטי' שהקנה לה הבעל. מה שאחד מהם אינו יכול להקדיש. משום דלא עדיף כח הקדש מכח מקדיש. אבל כשהקדישו שניהם יחד והקדש יש לו כח שניהם שיד שניהם שולטת שפיר הנזמים הם להקדש עני לגמרי:

יד) וראי' לזה מדברי הרמ"א סי' צ' סעיף י' הנ"ל באשה שנדרה בחלי' מלבושי' לעניים והבעל נתרצה [ומתה. כן מפורש במקור הדין במרדכי] כופין אותו לקיים נדרו. ואי אמרת כשהקדישו שניהם יחד על עכשיו לא חל. גם כשנדרו לאחר שתמות לא יחול דהו"ל דבר שלא בא לעולם. אלא ודאי דנדרו שניהם יחד חל הנדר וההקדש:

טו) מ"מ עוד יש לעיין לדעת ר"ת קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד. המקדיש נכסיו למה אין לו בכסות אשתו דהא אין לה רק קנין שעבוד. כמ"ש הר"ן פרק השותפין. דענין שוכר בבית נקרא רק קנין שעבוד כיון דאין קנינו רק לזמן. ה"נ אין זכותה רק כל זמן שהיא תחתיו. וא"כ יפקיע הקדש השעבוד. וצ"ל דאף שיש לבעל זכות במלבושים לאחר שיתפרד הזוג. מ"מ זכות זה אינו ברשותו שהכסות ביד האשה. ואינו דומה לפקדון דכשרוצה מביאם לביתו. משא"כ הבגדים כיון שאינו יכול להוציאם מידה חשבינן אינם ברשותו. ובאינו ברשותו גם זכותו אינו יכול להקדיש כדברי תוס' קידושין בשם ר"מ הנ"ל:

טז) ולא תקשי לך דברי רמ"א סי' צ"ט הנ"ל דאיך חל ההקדש לאחר שמתה הא הוי דשלב"ל. לק"מ דהא כתב בשטמ"ק ב"ק (ל"ג.) ד"ה ולרע"ק קדיש דהקדיש נגזל ואח"כ בא ליד הנגזל חל ההקדש למפרע. וע"כ כשמתה חל ההקדש למפרע אם הי' מקדישם לאלתר. מ"מ אין היתר זה ברור דאינו רק לר"ת דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד. ואף לר"ת יש לדחות דבגדים שעשוים לכלות טרם יצאו מרשותה חשיב שעבוד דידה קנין הגוף:

יז) מ"מ בנ"ד דנדר שניהם לא הי' ביחד דשמיעתו לא הי' בשעת שנדרה רק אחר זמן ובשעה שנדרה לבד לכלה לא חל נדרה. דאין לה זכות רק שתתקשט בהם היא עצמה להתנאות ובטל נדרה מכל וכל ובשעה ששמע לא נדרה היא. ואפי' היתה שם והי' דעתה ליתן לכלה מ"מ לא נדרה אז. ובודאי חשבה שנדרה חל תחילה ולא נתכוונה לידור מחדש הוי נדר דידי' לחוד שג"כ לא מהני:

יח) ולא דמיא להא דסי' צ' סעיף ט"ז מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מהאיש תחילה בין שלקח מהאשה תחילה מכרם קיים. ולא אמרינן בלקח מאיש תחילה לדעת ר"ת סעיף י"ג מכר בנכסי מלוג הוא עצמו יכול לבטל המקח נמצא שבטל מכירתו אז. וכשחזר ולקח מן האשה הא מכירתה לבד לא מהני וכן להיפוך בלקח מהאשה תחילה לדעת י"א בסעיף ט' אף בחיי' הבעל מוציא הקרקע בלא דמים. מ"מ כשחזר ולקח מהבעל מהני:

יט) שאני התם דכשלקח מהבעל תחילה מה שמכר בטל אז. הטעם מפורש ברא"ש ב"ב (נ') בשם הר"י שבטלו המקח לאלתר שאין זה כבודה שיהי' נכסי' מכורים בחיי' אם תמות בחייו. אבל אם קנה אח"כ ממנה. ע"ז לא היתה התקנה. כיון דאז המכר חל לגמרי. וזה מצינו בכמה מקומות בתק"ח דלאחר שעבר התקנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה כלל. כהא דכתובות (נ"ט) דאלמוה רבנן לשעבודי' דלא נקדוש מהשתא. מ"מ לא חשיב דשלב"ל. דלגבי אחר שיגרשנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה. וכן בע"א בשטר דלא חשיב שטר ואינו מחייב שבועה. מ"מ כשחותמים שנים ואחד לא נתקיים כיון דקיום שטרות דרבנן דיינינן לגבי השני כאלו לא היתה התקנה להצטרך קיום. וה"נ כשלקח אח"כ ממנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה מעולם שיהי' מכרו בטל, וכן להיפוך כשלקח מהאשה תחילה לדעת רא"ש. הבעל יכול להוציא הנכסים תיכף משום דהבעל לוקח ראשוו. וכשמוכר הוא אח"כ חל המכירה ממנ"פ שאם הוא לוקח ראשון חל מכירתו. ועיין בסוף פרק יש נוחלין דעשאוהו רבנן כלוקח ועשאוהו כיורש דטבא לי' עבדי לי' ע"ש. משמע דכשרצה הבעל הוא כלוקח ומוציא הנכסים מיד הלקוחות. ואם אינו מוציא ומוכרם ג"כ. הא לא רצה שיהי' לוקח וחל מכירתה ג"כ. באופן שאין מהא דמכרו שניהם בנכסי מלוג ראי' לסתור סברתינו דנדרה בטל בשעה שהקדישה ולא חל אח"כ בשעה שהקדיש:

כ) דומה לזה כתב הש"ך סי' רנ"ח באשה שנשבעה שני פעמים על דבר אחד דאין שבועה שני' חלה. אף אם הפר הבעל הראשונה אין השבועה שני' חלה. הרי דכיון דשבועה שני' בטלה מעיקרא אינה חלה גם אח"כ. ה"נ בנ"ד דכיון שבטלה מעיקרא בשעה שנדרה לבד גם אח"כ כשנדר הבעל לא חלה גם אח"כ:

כא) ואין לדחות דהתם הטעם משום דשלב"ל ואפי' נשבעה בפירוש שיחול לאחר הפרה לא יחול משום דכיון שלא יוכל לחול על עכשיו לא יוכל לחול על אח"ז. משא"כ בנ"ד כשם שאם הי' מקדישם שניהם עכשיו הי' מועיל. כמו כן אם הי' מקדישים שניהם על לאח"ז פשיטא שחל. וע"כ הקדישה סתם חל לאח"ז בשעת שתיקת הבעל. וא"ל דהתם נמי הא בידה לישאל על שבועה ראשונה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. י"ל מי יימר דמזדקקי לי' תלתא. ואף לדעת רשב"א וריטב"א ריש פרק האשה רבה דנדרים דסגי בהדיוטות והדיוטות שכיחי לא אמרי' מי יימר. בידו לא מהני רק אם בסוף נעשה כן כגון האומר פירות אלו יהי' תרומה לכשיתלשו ונתלשו אמרי' הואיל ובידו לתולשן ואח"כ באמת נתלשו. אבל הכא בידה לישאל ולבסוף לא נשאלה רק שהפר לה בעלה בכה"ג לא מהני. וכן תי' בחי' רמב"ן כתובות הנדפס בחי' רשב"א ובאמת הוא לרמב"ן] בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו על קו' תוס' שבידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ותי' רמב"ן כיון שלבסוף לא אמרה:

כב) אך הא ליתא. דהא מפורש פרק אעפ"י ופרק אלו נדרים דאדם אוסר דשלב"ל על עצמו בקונם וה"ה בשבועה. מעתה אם נשבעה וחזרה ונשבעה שיחול לאחר שיפר לה בעלה על שבועה ראשונה חלה שבועה שני'. ומ"ש הש"ך שאין שבועה שני' חלה לאחר הפרה. משום שנשבעה סתם ובטלה השבועה אף לאחר הפרה לא חל:

כג) ויש לפקפק עוד בזה ולומר דהתינח אם הי' נודרים סתם. והי' המשמעות ליתן תיכף. אך מאחר שהנדר הי' אם יקום מחליו. ואיתא בגיטין באומר אם אינו חל למפרע רק בעת קיום התנאי. והיינו בנ"ד לאחר שקם מחליו. נמצא שבשעת חלות הנדר כבר נדרו שניהם וחל הנדר:

כד) אך נראה דהא ליתא דהא כתב הר"ן שבועות (כ"ח.) דהיכא דאיכא אומדנא שכוון מעכשיו דיינינן לאם כמעכשיו. והיינו משום דאם שתי לשונות במשמע משמע מעכשיו ומשמע לאח"ז כדאיתא בגיטין (ע"ב.) [ע"כ באומדנא כל דהוא ע"ש בר"ן דאין אומדנא מעליא רק משום דמשמע ג"כ מעכשיו באומד כל דהוא מכרעינן דכוונתו מעכשיו] וה"נ בנ"ד שכוונת הנודר שעי"ז יתרפא החולה כמו שלמדו במדרש מיעקב שאמר אם יהי' אלקים עמדי וגו' עשר אעשרנו לך. וא"כ בוודאי כוונתו שיחול הנדר מעכשיו. שאם לא יחול עד אחר שיתרפא וקודם שנתרפא לא חל הנדר איך יועיל לו שיתרפא ועדיין לא חל כלל (ואינו דומיא דיעקב שקיבל על עצמו חיוב. ובזה פשוט שחל תיכף כמו המחייב עצמו לפרוע לאח"ז דטורף מלקוחות מזמן שנתחייב] א"ו כוונת הנודר לחול מעכשיו וכיון שאז לא חל בלי הסכמת הבעל גם אח"כ לא חל:

כה) האמנם כי לדעת הריב"ש הנ"ל שנזמים גם גרושה שמין לה וממילא הבעל יכול למוכרם וה"ה שיכול להקדישם חל ההקדש מצידו לבד. ואף שכתבנו שמסתבר טעמא דב"מ. מ"מ קשה לחלוק על הריב"ש. אך לדעת זו שאין לה כלום בנזמם לא מהני היא נדרה ובעל שתק כששמע כהא דסי' צ' ברמ"א כנ"ל תחילת דברינו. וממ"נ אין ההקדש חל לדעת הב"מ כיון שבטל הקדישה בשעה שנדרה שוב אינו חל. ולריב"ש הא לא אמרי' בי' שתיקה כהודאה. אך לפי"ז אם כה יאמר הבעל שכוונתו הי' בשתיקתו לעשותם נדר הא קי"ל בצדקה גמר בלבו מהני. אך אם כה יאמר שלא היתה כוונתו לנדור אותו רק שלא מיחה באשתו. לא נאמר שתיקה כהודאה וכן אם אינו זוכר כוונתו:

כו) עוד יש מקום להתיר בכל גווני מאחר שמקבל הנזמים אומר כי מעולם לא הי' כוונתו להיות גזבר עליהם. א"כ הוי כצדקה קודם שבא ליד גבאי שמותר לשנותו לצדקה אחרת אף לא להכנסת כלה [וא"ל כבר זכתה כלה שכיוונה אלי'. ליתא שהוא לא שמע לכלה ידועה ונדרה בלי הסכמתו אינו כלום] וכיון שהוא עצמו עני יוכל לשנותו גם לעצמו כמבואר ברבינו אפרים פ"ד דב"ק [נדפס באלפס דפוס ווילנא] דלולי שזכה ר' יוסף עבור שאר עניים הי' יכול המקדיש ליקח לעצמו מאחר שהוא ג"כ עני. והא דלהזהיר העני על שלו אינו רק בלקט שכחה פיאה מ"ע. אך על היתר זה לבד קשה לסמוך. אבל באומר שלא היתה כוונתו לנדור רק שלא למחות באשתו או שאינו זוכר כלל כוונתו יש להתיר למעשה:

הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה