אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רצא

סימן רצ

שנית להנ"ל. ב"ה אור ליום ב' ויחי י"א טבת תרנ"ה

א) מכתבו שנית קבלתי. ושם נאמר כי חיסר פרט אחד במכתבו הראשון. שהי' קנין. וא"כ אזיל טעם דאסמכתא. ובאמת גם טעם ראשון אזיל לי' שכל הטעם הי' שלא נתכוין להקנות לבני עיר רק שנדר נדר מצוה כגון לנרות ות"ת. ואילו הי' נודר נרות שילמוד בעצמו אצלם ג"כ הי' נדר למצוה כמבואר בתשובתי. אך אם הי' קנין ע"כ נתכוין להקנות לבני עיר ואין כאן שום היתר:

ב) אך גם במכתבו זה קיצר ולא ביאר איזה קנין. אם קנין סודר או קנין אגב. וק"ס אינו כלום. דאין מטבע נעשה חליפין אם לא שקיבל חיוב על עצמו. אבל אם הקנה בק"ס המעות שהשליש אינו כלום אך אם הקנה באגב יש מקום להתיר השאלה משום אסמכתא. ואי משום שהקנה בב"ד חשוב. הלא הר"ן בפרק השותפין כתב הטעם משום דק"ס אם לא כיון מעכשיו אינו כלום דהדרא סודרא למרי' ולא מחייב אינש בבי דינא בכדי ודאי כוונתו מעכשיו אבל אם הקנה לו אגב קרקע אף שמקנה לו הקרקע היום ומטלטלין לאחר זמן אם הקרקע לא יצאה מרשות מקבל מתנה אפשר דמהני. ומאחר שהקנה על אחר זמן שוב יש בו משום אסמכתא:

ג) האמנם כי בנמק"י ב"ב (מ"ד:) בהא דמכר מטלטלין מעיד לו עלי' דלא שייך מעמידה בפני בע"ח. דמטלטלי דלוקח לא משתעבדי ומקשה דילמא אג"ק שיעבד לו. ומשני שלקח ומכר לאלתר. ומקשה דילמא דאקני כתב לי'. ומשני שלא הי' לו קרקע מעולם. וכתב בנמק"י מדאיצטריך למימר לעולם ולא אמר שלא הי' לו קרקע בשעה שקנה מטלטלין אלו. מוכח ששיעבוד ראשון חל אמטלטלי שיקנה אפי' לאחר שמכר הקרקע. ודעת הרמב"ן לומר הטעם לפי שדאקני משעה ראשונה חייל שיעבודו. ע"ש. הנה שאם לא הי' חל שיעבוד המטלטלין רק אחר זמן לא הי' משתעבד אג"ק שנשתעבד לו תחילה וא"ל הטעם משום שמכר הלוה הקרקע דמה בכך הלא שעבוד הקרקע לא נפקע בכך ועדיין שעבוד הקרקע קיים. ומ"מ לא הי' יכול לשעבד אגבו מטלטלין אח"כ:

ד) אך בחי' רמב"ן אחר שכתב טעם זה כתב וז"ל ואיכא למימר טעמא משום דקנה קרקע וחל עליו שעבודא דמלוה. אע"ג דזבני' מיקני לי' הני מטלטלי אגב ההוא ארעא דאכתי בשעבודא דהך מלוה איתא ע"כ. וא"א לומר שהוא המשך דבריו ראשונים. דלפי הטעם שאמר תחילה משום דחל למפרע א"צ לטעם דאכתי בשעבודא דהך מלוה. אך צריך לפרש שזה טעם אחר. ואפי' הי' חל שעבוד דאקני אח"כ נמי הי' מועיל משום שעדיין שעבוד הקרקע קיים [ומ"ש הרמב"ן אח"כ ומה שאמרו א"י לחזור בו שעבוד שאני שייך לטעם ראשון ולשון מסורס הוא בדפוס ושבקא לספרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי'] אך בנמק"י מבואר להיפוך:

ה) ואפשר דתלוי במחלוקת ראשונים במשוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר ל' יום. ועדיין הבהמה בסימטא בסוף ל' דלר"פ לא קנה. דאף דאכתי קיים במקום הראוי למשיכה. מ"מ גוף המשיכה הי' תחילה וגוף המשיכה פסקה. וה"נ אף שעדיין קנין ושעבוד הקרקע קיים. מ"מ הקנאת הקרקע אינו עכשיו בשעת הקנאת המטלטלין. ולדעת הר"ן פרק הכותב דקנה אם עומדת עדיין בסימטא. ה"נ אם הקרקע קיימת עוד ביד מקבל מתנה קנה המטלטלין:

ו) והנה בש"ע סס"י קצ"ז קי"ל דלא קנה וא"כ ע"כ כוונתו מעכשיו. מ"ח יבל בשלמא בקנין סודר דהדרא סודרא למרי' בזה אמדינן הכל יודעים דלאח"ז אינו כלום. אבל באגג לאח"ז כיון שלדעת הר"ן מהני אפשר שהוא חשב ג"כ דמהני. דמי איכא מידי שהפוסקים נחלקו ונאמר הכל יודעין טפי מהר"ן. וכח"ג כתב הר"ן פ"ק דקדושין הובא בב"ש ס"ק ט"ז בספק לא אמרינן שבעל לשם קדושין. מיהו המגיד שם חולק:

ז) ואם הי' קנין סודר לחייב עצמו. ושוב השליש המעות ג"כ. יש מקום לומר נהי דהקנין סודר ע"כ הי' מעכשיו דאל"כ הדרא סודרא למרי'. מ"מ השלשה הי' אפשר שיקנה לאח"ז. ואולם הרמ"א סעיף ט"ו דנהיג עלמא דמהני קני בב"ד חשוב אפי' בלא השלשה ואולם הט"ז חולק על הסמ"ע וכתב דקני בב"ד חשוב לא מהני בלא פירש מעכשיו ואף דאמירתו לגבוה הוי כמעכשיו שוב יועיל שאלה כיון דרק מחמת גבוה ובהדיוט כה"ג לא קנה וכנ"ל בתשובתי הראשונה:

ח) מ"מ סיום דברי ט"ז אין בנו כח להוציא ממון נגד האחרונים. ונראה דהוא אצלו ספיקא דדינא ואין להוציא ממון אך בנ"ד דקודם שאלה הא אין בהקדש דין אסמכתא רק ע"י שאלה וספק אם הועיל שאלה. דלדעת הפוסקים דלא הוי אסמכתא אינו מועיל שאלה. והרי נידר זה בא להוציא. מ"מ אינו מוכרח. די"ל שאלה הועיל לבטל הנדר. ולענין ממון העניים באים להוציא ממנו ובכיוצא בזה טוב לעשות פשרה אחר השאלה:

ט) סוף דבר לדינא. אם הי' קנין סודר על המעות בעין אינו כלום. ומהני שאלה. אם הי' קנין סודר על החיוב יעשו פשרה. (ואם הי' קנין אגב יש שני צדדים. שיטת הר"ן פ"ק דקדושין וגם הט"ז שחולק על הסמ"ע. והמיקל בזה לא הפסיד. או יתן לבהמ"ד חלק רביעי):

י) זולת זה מה שהאריך להשיב על דבריי וביקש ממני להשיבו. טריח טרחי' להאי גברא לאבד הזמן בחזרת דבריי הראשונים. בכל זאת מאחר שהוכרחתי להשיב שנית בעיקר הדין. שנשתנה מחמת הקנין שוב מוכרת אני להשיב גם על השאר. עי' ב"ב (צ"ד.):

יא) ואשר רוצה ליישב הנוב"י דמתוך שאינו נאמן לממון אינו נאמן לענין איסור כמו האומר של מע"ש הם אינו נאמן גם לאיסור כיון דהוי אפוקי ממונא. אינו דמיון כלל, דמע"ש ממון גבוה הוא. וא"כ איסור מע"ש רק משום ממון גבוה. וכיון דאינו נאמן להוציא מיד בעליו ונשאר ממון הדיוט אין איסור כנ"ל. אבל איסור תרומה אין משום שהוא ממון כהן דאין קדושה בממון כהן יותר מבממון ישראל. ואידי ואידי חולין גמורין. וא"כ מה יועיל הא דממון כהן לאיסור אם לא שיאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אך זה לא שייך רק בדבר שצריך משפטי עדות. ועי' ברא"ש מכות בשם ראב"ד דילפי' לה מנמצא אחד קרוב או פסול. אבל באיסורין דאפי' עבד ושפחה נאמנים לא שייך זה כלל:

יב) הקשיתי על הרא"ש דתרומה לא הוי דבר הצידור משום דמעיקרא הי' אסור משום טבל איך יועיל שאלה. וע"ז תמה מאד שבאמת תרומה איסור דידי' והחליף איסור טבל של תורה באיסור תרומה דידי'. וע"כ כיון שבלעדו הי' אסור משום טבל לא הוי דבר הנידור. אבל מ"מ מועיל שאלה על איסור דידי'. ואין קושיא איך יחול שאלה על איסור תורה. שהרי נשאר טבל כשהי'. הנה מעלתו כתב בשמי מה שלא עלתה על לבי. כי לא הקשיתי כלל איך יועיל שאלה על איסור תורה דודאי נשאר טבל כשהי'. רק הקשיתי הא לאו הקדש דידי' הוא. ומ"ש מעלתו דבאמת תרומה הקדש דידי' רק משום שתחילה הי' אסור משום טבל והוא החליף איסור תורה באיסור דידי' לא חשיב דבר הנידור. יראה מעלתו אם יש טעם בריר תלמות:

יג) אך סברת הרא"ש שהוא לא חידש איסור רק תחילה הי' האיסור תרומה מעורב [ולשון הש"ס נדה ז' טבל פתיכא בה תרומה] בכל הכרי ואוסר כל הכרי כעין שכתב הר"ן נדרים פ"ד ז"ל תרומה בדין שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה בדין שתאסר תערובתה. דכיון דע"כ צריך לתרומה להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם עכ"ל. ואיסור טבל אפי' לכהנים שהתורה לא התירה לכהנים עד לאחר הרמה. וכן לשון הש"ס שבת (כ"ו.) מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך. (ואפשר ליתן טעם בדבר שתחילה שקודש וחול הי' מעורבים דומה לכלאים כהא דמכות (כ"ב) בשור פסולי המוקדשין ופרש"י שם] וא"כ הוי איסור תורה והוא לקח האיסור מכל הכרי למקום אחד הוא התרומה שהפריש. ועיין ט"ז שכ"ד ס"ק ט"ו תשו' מהר"א שהביא דבדרבנן יש ברירה. ע"ש. הנה שהתרומה בירור. ובדרבנן אמרי' הוברר למפרע. ואם הי' דבר מחודש מה ברירה הי' שייך בזה. רק שאינו רק בירור הקדושה מכל הכרי למקום אחד:

יד) ובתוס' גיטין (ס"ו) דכשם שמופלא סמוך לאיש יכול לתרום כך יכול לחלל מעשר. ואם הי' בתרומה איסור מחודש ע"כ חשיב נדר. מה ראי' זה לחילול שהוא רק העתקת הקדושה ממעשר על המעות. אך באמת גם התרומה אינו מחודש ומופלא סמוך לאיש יכול להרימה. דכשם שיכול לעשות איסור מחדש כך יכול לברר ולהעתיק ממקום למקום ה"ה בחלול מעשר:

טו) אך מ"מ אין ללמוד מזה שיועיל שאלה לבירור הקדושה. דבשלמא לענין מופלא סמוך לאיש כיון שבכחו לחדש איסור. כ"ש שיהי' בצאו להעתיק ממקום למקום. אבל לענין שאלה ודאי כל שהיסוד איסור תורה חזק יותר. ותמורה חמור לכמה דברים ומפורש בזבחים (מ"ט) הטעם משום דתמורה מכח קדשים קאתיא. וניקל לחול יותר עיש"ה. וה"נ חל יותר שלא יופקע ע"י שאלה [וגם לענין זה חמור שחל אפי' בטעות ואין נשאלין על התמורה וכיון שאין ללמוד זה בקו"ח מנדרים ובעצמו אינו נדר איך יועיל שאלה:

טז) ובחילול אינו עולה בזכרוני שיהי' נמצא בשום מקום שיועיל שאלה. ויש להביא ראי' דלא מהני שאלה בחילול. מלקוח בכסף מעשר לר"י יקבר. והנה ענין הלקוח בכסף מעשר לר"מ דס"ל ממון גבוה. הגבוה קונה והבעה"ב שליח דגבוה כמו הקונה במעות הקדש. וניחא מה שהלקוח נכנס בקדושת מעשר. אך לר"י דס"ל ממון הדיוט ומותר למוכרו שישאר המעשר מעשר והחולין חולין. עיין ר"ש ריש מע"ש ואינו דומה לפירות שביעית שבמכירה נתפס המעות בקדושתו. כי פירות שביעית אסורין למכרן במה שלא יחול עליו קדושת שביעית דלאכלה כתיב ולא לסחורה] וה"ה לקוח במעות מע"ש שישאר המעות בקדושתו והחולין חולין. א"כ דכשלוקח בכסף מעשר שיצאו המעות לחולין והלקוח יתפס בקדושה לאו ע"י המכירה הוא בעצם כי כבר אפשר שישארו המעות מע"ש ואעפ"כ יקנם המוכר. רק משום שמתכוין לחלל המעות על האוכל הנמכר ויכול לחלל בירושלים טבעא אפירי כדאיתא בפ"ג דמע"ש ע"ש. ואם מועיל שאלה בחילול ישאל לחכם על החלול וישובו המעות לקדושתן והלקוח יחזיר חולין. ואי משום שהמוכר לא ידע ויאכל המעות בתורת חולין. הלא יכול לחלל מעות אלו על מעותיו ולמה ס"ל לר"י יקבר הלא ר"י הוא הסובר ממון הדיוט הוא. א"ו אין שאלה בחלול:

יז) ועוד יש לברר ראי' זאת יותר [יען יש מקום לבע"ד לחלוק דמשנה עיקר הדין תני יקבר. ותקנתא לא קתני ואה"נ אם נשאל שפיר דמי] מסוגיא דפרק כל שעה (ל"ח.) בעי רשב"ל מהו שיצא אדם י"ח בחלה של מע"ש בירושלים אליבא דר"ע בחולין הוא דנפיק דאי מיטמא יש לה היתר במושבות. אבל תלה דאי מיטמא לית לה היתר לא נפיק. א"ד אמרי' הואיל ואילו לא קרא לה שם חלה ואיטמא אית לה היתר במושבות ונפיק בה. השתא נמי נפיק בה. איכא דאמרי הא ודאי לא תיבעיא לך דודאי אמרי' הואיל. כי תיבעי לך תלה הלקוח בכסף מע"ש ואליבא דר"י דאמר הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יקבר מי אמרינן הואיל ואי לא לקוח הוה והואיל ולא קרא לה שם ואיטמי יש לה היתר במושבות ונפיק בי' השתא נמי נפיק בי'. א"ד חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן ע"כ. וכתב רש"י ז"ל וא"ת תלת מעשר גופי' נמי תרי הואיל איכא. הואיל ואי לא קרא לה שם והואיל אי מיטמי פריק לה ואית לה היתר במושבות. הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה' טומאה מיד ופריק לה:

יח) וטרם נביא ראי' מדברי רש"י אלו נבארם. מ"ש שיש בידו משמע שלכתתילה יכול לעשות כן. וכ"כ הפנ"י. אך שהוא כתב הטעם דלא אשכחן שאסור לגרום טומאה למע"ש. והוא תימה דבירושלמי פט"ז דשבת הלכה ג' בכל קודש לא תגע לרבות התרומה. הוא תרומה. הוא מע"ש. והא קרא בכל קודש לא תגע בטבולת יום ארוך קאי שמותרת במעשר רק דילפינן מע"ש מתרומה. וה"ה לענין איסור גרמא דילפי' מדכחיב משמרת תרומתי נילף מע"ש מתרומה. וכן מפורש יותר סוכה (ל"ה:) שמע"ש בירושלים לא יטול. ובגמ' למ"ד גבי תרומה לא יטול מפני שמכשירה. הרי מכשירה. ופרש"י ומע"ש בעי שימור דקודש איקרי. הנה שאסור לגרום טומאה למע"ש. ומה זה שכתב רש"י שבידו. כיון שאסור לעשות כן מה"ת. וכן כתב מהר"ם חלאוה דמה שיכול לעשות באיסור לא חשיב יש לה היתר במושבות. אלא שהוא פי' דאפשר שיטמא מאליו אך רש"י פי' שבידו לעשות:

יט) ע"כ נראה לפרש עפ"י הסוגיא דקדושין (ס"ב) האומר פירות אלו מחוברים יהי' תרומה לכשיתלשו מהני דבידו לא חשיב דשלב"ל. ה"נ יכול לחלל המע"ש לכשיטמא משום שבידו לגרום לה טומאה. ואחר החלול יגרום לה טומאה. ובשעת הטומאה יחול החלול. ושבו המע"ש חולין והרי גורם הוא לטמא חולין כיון דטומאתו וחלולו באים כאתת והקדושה חלה על המעות. ואינו גורם לטמא קודש אפי' רגע א'. וגם אינו גורם לחלל הקדושה כיון שהקדושה חלה על המעות ויקח בעדם חולין טהורים:)

כ) והנה קשה לפרש"י הנ"ל דמה שבידו לא חשיב הואיל א"כ למה צריך הש"ס בחלה של מע"ש בירושלים להואיל. הא בידו לישאל על המע"ש. אך לק"מ כמ"ש בתשו' רשב"א ח"ד סי' ר"ב בהא דאתרוג של תרומה טמאה פסול ולא אמרי' הואיל אי בעי מיתשיל משום דאי מיתשל הדרא לטיבלא ואינו יכול להפריש תרומה אחרת ביו"ט. ה"נ א"י להפריש מע"ש ביו"ט. והרי כתיב בכל מושבותיכם תאכלו היינו בליל יו"ט ואז אינה ראוי ליאכל כנ"ל

כא) והא דכתב רש"י שבידו לעשות לגרום לה טומאה ולפדות. אף שאסור לפדות מע"ש ביו"ט. והא אפי' לפדות הבן בשבת ויו"ט אסור כמ"ש ריב"ש ותה"ד דדומה למ"מ. וכן כתב בש"ע או"ח סי' של"ט. וכ"ש פדיון מע"ש. וברמב"ם פ"ז מה' יו"ט בתה"מ פודין הקדשות מכלל ביו"ט אסור וה"ה פדיון מע"ש:

כב) נ"ל דלא קשיא. דאין לאסור פדיון מע"ש משום לתא דמו"מ. ואינו דומה לפדיון הבן. דהנה בפרק לולב הגזול (דף מ':) דהקדש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול וכן בשביעית בפירי שביעית ע"ש. והענין דמקח היינו שמקדש מעות ונותנו לגזבר ועבור זה מוכר לו ההקדש. נמצא שהקדש המעות קודם בהכרח לקנין ההקדש. אך חילול הוא ענין שהקדושה פורחת מההקדש על המעות. והנה במע"ש לא שייך כלל שמקדיש למע"ש ועי"ז יקנה המעשר. דאין הקדש למע"ש. וגדולה מזו בירושלמי פ"ד דמע"ש והובא ברמב"ם פ"ה דמע"ש ה"ו המתפיס מעשר במעות יותר משויו לא קנה המעשר רק כפי שויו] רק חילול שקדושת המעשר יחול על המעות. והנה פדיון הבן שנותן המעות לכהן שיפדה בנו דומה למכר כמו הקדש דרך מכר שנותן מעות לגזבר שיקנה הקדש. כן זה נותן מעות לכהן לפדות בנו. וכן פדיון הקדש דמשכחת דרך מכר. וזה אסור משום לתא דמקח וממכר. ואפשר דכיון דמשכחת לה דרך מכר אסרו בכל ענין. אבל במע"ש דא"א כלל דרך מכר. היינו שיתן מעות למע"ש. ועי"ז יפדנו המעשר רק שקדושת מעשר יחול על המעות וזה אינו דומה למכר כנ"ל מהא דפ' לולב הגזול דמכר וחילול שני דברים נינהו. אין לאסור משום לתא דמקח וממכר רק משום מתקן הפירות. שתחילה הי' אסורין משום חוץ לחומה או משום טומאה. אבל זה שניחלל בעודו טהור לכשיטמא ואח"כ גורם טומאה. הנה גמר התיקון נעשה במה שגורם לו טומאה ובזה אינו מתקנו כלל. דכשהי' טהור בירושלים הי' מותר באכילה ואף במה שמחצל תחילה לכשיטמא. ג"כ אינו דומה למתקן. שאם לא הי' מחללו לא הי' מטמאהו אח"כ. והי' טהור ומותר. ע"כ אין כאן מתקן והפדיון מותר. ומיושבים דברי רש"י שכתב שבידו לגרום לה טומאה ולפדות:

כג) אבל אם ישאל ויחזיר לטבלו לא יוכל להפריש ממקום אחר. ובזה אין חילוק אף אם יפריש ממקום אחר קודם השאלה. כיון דחכם עוקר נדר מעיקרו ואיגלי מילתא שבעת הפרשה טבל הי' ומתקן הוא. אבל בלקוח בכסף מעשר דמבעי' לי' אי אמרינן תרי הואיל אי לא. יקשה אי מועיל שאלה בחילול בלא הואיל כלל יחשב יש לו היתר בכל מושבות אם ישאל על החילול וישוב חולין גמורים. א"ו אינו מועיל שאלה בחילול:

כד) אשר תרצתי שהשאלה מפאת חיוב נתינה דומיא דמ"ע שאין כאן איסור רק חיוב נתינה. וע"ז הוקשה לו שודאי גם לגוף תרומה מהני שאלה. וע"ז הביא ראיות. ומי לא ידע בכל אלה והרי מפורש בגמ' דאי מיתשל עלה הדרא לטיבלא. אך אני אמרתי כי מפאת חיוב נתינה שיש בהפרשתו מועיל שאלה על ההפרשה. כי א"א שיהי' תרומה ולא יצטרך ליתנם. והוא דומה לאשה שנדרה והיפר לה בעלה מועיל השאלה על כל הנזירות אפי' על זג וחרצן שאין בהם עינוי נפש. ואפי' לר"י דאמר נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה מיפר למתענה ואינה מפר לאינה מתענה. הכא מפר על כולו משום דאין נזירות לחצאין. כן הוא בנדרים (פ"ג) וה"נ כיון דאין תרומה לחצאין חל השאלה על כל ענינים שיש בהפרשה. וכ"ש הוא דהא נדר שהותר מקצתו הותר כולו. משא"כ בהפרה דמיגז גייז. ולא עלה בלבי שיפול ספק בדברים פשוטים כאלו:

כה) מ"ש עוד דחיוב נתינה הי' קודם הפרשה. הנה המג"א סי' ח' סק"ב דחלה הוי דומיא דשחיטה שאינה רק תיקון עיסתו. והם דברי רש"י גיטין ס"פ השולח שאם רצה שלא להפריש ולא לאכול או למכור רשאי ואף כי הרבה פוסקים חולקים וס"ל דיש חיוב להפריש כמו שביארתי בחי'. אך שיהי' מקודם עליו מצות נתינה לא שמענו. ואף את"ל דלהפוסקים ההם גם חיוב נתינה יש תחילה. מ"מ כיון שחידש לאו בהפרשה שפיר הוי נדר. ועוד מה טעם אינו בבל תאחר תחילה משום דליכא תרי קראי. ופי' בחי' הר"ן משום דלא שייך בהו בי גזא דרחמנא איתא. א"כ יותר מסתבר לאוקמי קרא לכבר הפריש. ולשון הש"ס ר"ה (דף ו') אפריש כו' אבל אמר כו' דיבורא לאו כלום. וה"נ במעשר טפי איכא חיוב בשכבר הפריש. וא"כ שפיר הוי נדר שעתה חיוב יותר וזה פשוט:

כו) מ"ש על העצה לחלל על שוה פרוטה דאחרונים כתבו דלכתחילה מה"ת אסור. אפשר שהוא כן. אך אינו מוכרח. אך מ"ש בשם ספר טורי אבן בטעם התוס' דרק בעלים יכולים לחלל על שוה פרוטה וכתב בט"א שהטעם משום שיכולים לישאל. וא"כ בנ"ד אם נאמר שלא יועיל שאלה לא יועיל גם החילול. כבר השגתי על הט"א בזה מכרם רבעי דכתבו התוס' ריש פ"ו דברכות וכל הפוסקים דמחללין על שוה פרוטה ובתוס' תמורה (כ"ז:) מפורש דאפי' בזה"ז אחר אין יכול לחלל. ע"כ מדמחללין כרם רבעי בשוה פרוטה אף דלא שייך בי' שאלה מוכח שאין הטעם כמ"ש בט"א. אך על העצה הזאת יש כמה השגות אחרות ולא נמצא אצלי בהעתק כמעט שאינני זוכר אם כתבתי' ואם כתבתי' הי' לסניף בעלמא. והעיקר להתיר מחמת טעמים ראשונים. ולפי מה שנתחדש במכתבו זה קנין נשתנה הדין במקצת כנ"ל:

כז) בדבר הט"א כבר כתבתי שהשגתי עליו מכרם רבעי דמהני חלול בפרוטה. עתה בא מכתבו שכתוב כן באבני שוהם אשר לא ראיתיו אז ועתה ראיתי כי הרגיש בעצמו שם מכרם רבעי. וניחא לי' כיון דכל עיקר כרם רבעי ממע"ש ילפינן לה. וכיון דמע"ש פודין בעלים בפרוטה. הה"נ לכרם רבעי שלא יהי' הלמד חמור מן המלמד עכ"ד. והם תמוהין הרבה דכרם רבעי דטעון פדיון בגופי' כתיב. דכתיב הלולים אחלי והדר אכלי. עיין פ"ו דברכות. וע' תוס' קדושין (נ"ד:) ד"ה גמר. ואף לפרש"י בחומש דטעון פדיון כמעשר. משמע דממע"ש יליף. ועיין רא"ם בפי' התורה. מ"מ לא נלמד האיסור ממע"ש דהאיסור ודאי בגופי' כתיב קודש. רק ההיתר פדיון נלמד ממע"ש. ומה זה שכתב שלא יהי' חמור מן המלמד. הלא האיסור א"צ ללמוד ממע"ש. וכשלמדין גז"ש ממע"ש לפי שיטתו דכל עדיפות דבעלים משום שהם הקדישו. אין ללמוד בעלים דכרם רבעי רק מן אחרים דמע"ש דילפי' לא הקדישו מלא הקדישו. א"ו אין הטעם משום זה:

כח) וכל הלחץ זו הדחק שדחקו להט"א לומר כן הוא מחמת הקושיא מבכורות דפטר חמור דבשויו פודין אותו בכל דבר דלא חמיר מהקדש. וא"כ מה"ט בדיעבד יהי' פדוי אפי' בפרוטה. אכן אין קושיא קלה כמות שהיא כדאי ליכנס בפירצה דחוקה. דפשיט י"ל הלא הטעם דפדאו בפרוטה מחולל משום דאין אונאה להקדש. כדאיתא בפרק הזהב ובתמורה (כ"ז.) אבל פטר חמור דממון כהן הוא יש אונאה להדיוט. ובזה הדיוט חמור:

כט) אולם ודאי לא נעלמו דברים פשוטים אלה מהט"א. רק סברתו כיון דיכול לפדות בשה. א"כ אין לכהן זכות בפטר חמור רק כמו שווי שה. וא"כ לסגי לפדותו בשווי שה. ולמה דווקא בשל חמור. אך גם הוא לא תברא. והנה הדבר ברור שאם אין הבעלים רוצים לפדותו נותנו לכהן והכהן פודהו בשה או בשוייו והחמור והפדיון לעצמו כמ"ש הטור ואסור לו לערוף החמור כמ"ש ראב"ד שערופה עבירה דמפסיד ממון כהן. וראי' לדבר. הא דכתבו התוס' בע"ז (דף כ') בהא דלהקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וא"ת וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי הלא אפי' לישראל אינו מצווה כך. וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא הי' נכרים מצויים ביניהם ולגר שוה הרבה כשאר בשר וא"כ פטר חמור זה שלבעליו לערוף אינו שוה כלום שאחר ערופה אסור בהנאה ולכהן שוה כל דמיו שפודהו ולוקח הפדיון לעצמו ודאי מחויב ליתנו לכהן ולא יהי' כהן כג"ח. נמצא יש לכהנים זכות בו שאם לא ימצא שה לפדותו יהי' כל החמור לכהן. והנה ב"ק (ק"ה:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכפר מי אמרי' עפרא בעלמא כפר לי' כו' ומסקנת דחשיב כפירת ממון הואיל אי מיתביד יתחייב לשלם לו ממון חשיב כפירת ממון אע"ג דהשתא איתנהו. ה"נ חשיב זכות לכהן בכל שווי' הואיל אי לא משכח שה. וכשפודהו בפחות משויו הוא מאנה לכהן. ואף שדחוק קצת ואפשר לחלק בין הא דב"ק. מ"מ טוב לנו לומר כן ולא נחלוק על כל הפוסקים בכרם רבעי כי תירוצו אינו כלום כנ"ל:

ל) ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם באיבעיא דמהו לפדות בנדמה שבדיעבד אם פדאו פדוי. וטעם הב"י אינו מובן כלל. ולפמ"ש מיושב היטב דכיון שספק הוא והדין שפודהו והפדיון לעצמו ואין לכהן שום זכות עוד וסגי בפרוטה דלא חמיר מהקדש הרי השה הנדמה כפרוטה. הנה נתבאר שאין דברי הט"א מספקים על דברינו שבתשו' הראשונה. אך אתפלא על מעלתו. הלא הט"א כתב שני תי'. ולתירוץ הא' אף בבא לידי גזבר יכול לפדותו פחות משויו. ולמה נטה לכתוב בשמו רק התירוץ דבעלים יכולים לישאל כדי להשיג עלי ולקפח אותי בהלכה. הוא מחויב לעשות תשובה ע"ז. ואנכי מוכרח לכתוב דברים אלו לקיים הוכח תוכיח את עמיתך:

הדו"ש הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה