אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רפ
ב"ה ה' וישב תרס"ב לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף ובקי מו"ה יצחק צבי נ"י דומ"ץ דק"ק זאוויערצע.
א) דבר אשר השבתי על שאלתו בסילונות שיש בתוכם חריצים כדי שיכנוס היטב סילון א' בשני. ונסתפק לדעת רוב פוסקים דבית קיבול העשוי למלאות שמי' בית קיבול והרי יש בסילון זה בית קיבול לקבל הסילון האחר והשבתי לו דאין מקום לשאלה זו. דחילוק שבין יש בו בית קיבול בין אין בו הוא רק בכלי עץ. אבל בכלי מתכות אף פשוטיהן טמאין. וכל ההיתר משום שלצורך מחובר. והיתר זה גם ביש בו בית קיבול. ואף שהנב"י דעתו דלפסול שאובין לא מהני מה שנעשה על דעת מחובר. הכא לא שייך שאובין כיון שאין המים נכנסין בחלל:
ב) וע"ז השיב כ"ת מדברי נקה"כ הנדפסים בסוף יו"ד בחוטט בצינור כל הצינור נעשה כלי ופוסל משום שאובין לא מקום הגומא לבד. וא"כ את"ל שחשיב בית קיבול כל הצינור פוסל משום שאובין. ולדעת נב"י אפי' נעשה על דעת מחובר. ועוד כי מקוה שלו אין הסילונות מחוברים ובב"י מבואר שאין היתר רק אם מחוברים בבנין או טמונים כולם בקרקע. והיתר במקוה שלו משום שאין הסילונות של מתכות עד המקוה ע"כ אינו פוסל משום מקבל טומאה אבל אם חשיב בית קיבול הרי נעשו כל המים שאובין ושאובה שהמשכוה כולה פסולה עכ"ד:
ג) ולפי דברי נקה"כ הנ"ל אפשר יפה השיב ויבואר בסוף דברינו. ואנכי אין לי יור"ד עם נקה"כ בסוף יו"ד ע"כ לא דברתי מהם [ויבואר לפנינו מה שיש לדון בדברי נה"כ ההם]. והנה במשנה דהחוטט בצינור לקבל צרורות פי' הרמב"ם לפי שזה המקום החקוק כלי. ומבואר שאין כל הצינור כלי רק המקום החקוק. ויותר מזה מפורש ברא"ש ה' מקואות וז"ל והמים העוברים על הגומא הוי שאובים. משמע אבל העוברים על שאר הצינור לבד לא הוי שאובים:
ד) אבל הטור כתב ואם חקק בגומא כו' ואפי' אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי. וכל המים שעוברים עליו נעשו שאובים. וטעמא לא נדע. ועוד משנה שלמה שנינו ריש פרק ה' דמקואות מעין שהעבירו ע"ג שוקת פסול העבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לה. פי' הר"ש שוקת כלי ולא שוקת שבסלע. כל שהוא שחוץ לשוקת ע"ג שפתה כשר להטביל מחטין וצינורות. הנה נתבאר דאפי' שפת הכלי כשר להטביל בו. כל שכן שאינו פוסל משום שאובין. והרי הצינור שחוץ לחקק כשפת החקק וגרוע מינה שאינו משמש לחקק כלל. ולמה יופסל משום שאובים. וגם פלא שהטור יחלוק על אביו הרא"ש ורמב"ם מבלי הזכיר דעתם כלל. והב"י הביא דברי רמב"ם ורא"ש הנ"ל על הטור ולא העיר שיש מחלוקת ביניהם. ויותר מזה כתב הב"ח על הטור שכתב כולו נעשה כלי. כ"כ רא"ש. והוא פלאי:
ה) ע"כ נראה עפ"י דברי הראב"ד בס' בעה"נ דאף כלים שאין פוסלין את המקוה לא מהני המשכה עליהם. ובש"ע סעיף מ"ו אין המשכה מועלת אלא ע"ג קרקע או ע"ג צינור שלא הי' עליו שם כלי בתלוש אבל אם המשיך ע"ג כלים אפי' כלי גללים וכיוצא בהם לא הוי המשכה "וע"ג" היינו אחורי כלים לא תוכן. וכן כתב בלבוש להדיא [אך מ"ש אפי' כלי גללים לא ידעתי בזה רבותא דהא לענין שאיבה משנה שלימה פ"ד דמקואות דכלי גללים פסלי ומייתי לה ש"ס פ"ק דשבת וכן פסקו רמב"ם ורא"ש ה' מקואות והראב"ד והרוקח]. הרי דאף דאחורי כלים לא פסלי משום שאובין כיון שאינו מקבל. דומיא דשפת השוקת דאף דודאי כלי הוא השפת כלי מ"מ לא פסל. ה"נ באחורי כלים. וכן פי' רמב"ם משנה דפ"ה מ"ב גבי כלים דמצינו כלים דלא פסלי משום שאיבה. מ"מ לא מהני המשכה עליהם:
ו) ובזה נבאר דברי הרא"ש והטור דקשה לי' להטור דצינור שלמטה מן הגומא יהי' המשכה כקו' הש"ך סי' ע"ז. ע"ז תירץ הטור דכל הצינור נעשה כלי והגומא הוא חלל הכלי וכל הצינור דפנות הכלי. ולא מהני המשכה עליהם. ומ"מ נכונים דברי הרא"ש שכתב והמים העוברים על הגומא הוי שאובים אבל שאר הצינור לא פסול משום שאובים כמו שפת השוקת ואחורי כלים דאינו פוסל משום שאובים רק חלל הכלי שהמים מתעכבים בתוכה. ונכונים דברי הב"ח שכתב כן כתב הרא"ש. כי זה לשון הרא"ש וחשיב כלי ע"י אותה גומא והמים העוברים על הגומא הוא שאובים היינו שהצינור הוי כלי ע"י הגומא היינו כל הצינור מדלא כתב וחשיב הגומא כלי ש"מ דעל כל הצינור קאי שחשיב כלי ע"י הגומא. ומ"מ אינו נעשה שאובין רק העוברין על הגומא חלל הכלי והצינור שהוא שפת הכלי שאינו פוסל רק שאינו מועיל המשכה עליו. והרא"ש והטור לאחדים המה:
ז) ורמב"ם שכתב לפי שזה המקום החקוק כלי. ר"ל חלל הכלי שיפסול [ואין להעמיד יסוד על דקדוק לשון הרמב"ם בפי' לשון המשנה מאחר שהוא העתק לשון ערב. וכן מבואר במחברים] וקצת הגמגום יש בישוב זה שהטור כתב וכל המים העוברים "עליו" נעשו שאובים. ואי אגומא קאי כמ"ש הרא"ש. היל"ל וכל המים העוברים עלי'. דגומא לשון נקבה. ש"מ דאצינור קאי. דצינור לשון זכר. צינור שחקקו. קבעו. ואפשר שלא דקדק כל כך בלשון. או פי' דעוברים על הצינור נעשו שאובין משום שבע"כ עברו דרך הגומא:
ח) עוד יש לי דרך אחר בדעת הטור. דהנה מבואר בלשון הטור דאכלי עץ קאי. והנה בטעמא דבכלי עץ כל שהוא פי' הפרישה והט"ז משום שראוי לחקוק בה עוד כחקוק דמי. והמרדכי פירש משום שהמים מחלחלים העץ ועושים בה גומות רק בלא חקק בה כלל ואפי' נעשה בה גומא כיון שלא מדעת הוא לא נעשה כלי. אך בחקק בה כ"ש דגלי דעתי' דניחא לי' כו' וכן כתב בלבוש. וע"כ כיון שרואין כאילו נחקק ונתחלחל ודבר זה בכל חלקי הצינור ע"כ כל הצינור עושה שאובים:
ט) ואין להקשות נהי דחשבינן לי' כאילו נחקק כו'. מ"מ הרי עדיין לא נחקק ולא באו המים בתוך החקק. לא קשיא דקי"ל זבחים (כ"ה ע"ב) אויר כלי ככלי דמי וא"כ מים העוברים למעלה מחלל הכלי נפסלו משום שאובין. ע"כ שפיר רואין כאילו נחקק בצינור תחת המים והמים שלמעלה ע"ג חקק נפסלו משום שאובים +הגה"ה והעירני חתני ר' צבי מנחם נ"י דהא אויר שאין סופו לנוח הוא כיון שאין גומא בפועל ולא יניח בתוך הגומא. והשבתי לו דנהי דרמב"ם פסק פ"ד מה' מעה"ק דלאו כמונח דמי. כתב הלח"מ דרמב"ם לטעמי' דפסק כאת"ל. אבל הטור ס"ל דלא אפשטא איבעיא. וא"כ איכא לאוקמי שלא הי' מים יותר מכ' סאה במקוה וספיקא לחומרא כמו שפסק הטור לעיל. והש"ך לפי דרכו מוקי לה נמי הכי ליישב הקושיא מהמשנה. אך נתיישבתי דיש לפסול בודאי כיון דרואין כאילו הי' תחת המים חקק. והרי המים חשובים נוגעים באויר החקק וחשיב כאילו הי' תוך אויר החקק ואפי' אין סופו לנוח בשולי הכלי חשוב מונח. דהא לא איבעיא להגמ' אלא בנפתחו שולי מזרק עד שלא הגיע הדם לתוך אויר כלי. אבל נפתחו שולי מזרק לאחר שהגיע הדם תוך אויר ודאי הוי מונח אף שאין סופו לנוח בשולי מזרק. אלמא משהגיע תוך המחיצות לעולם הוי מונח. וה"נ כיון שרואין כאלו המים הי' נוגעים באויר שבתוך החקק העתיד להיות נחשב כאילו הי' בתוך החקק. וראי' לזה מהא דכתב הרשב"א שבת (צ"ט ע"ב) בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה וזרק ונח על גבו חייב. דאף דאויר שע"ג עמוד מקום פטור ולא אמרו רה"י עולה עד לרקיע אלא ברה"י גמורה במחיצות אבל עמוד לא. ומ"מ הזורק ונח על גבו חייב. אף שכל החפץ באויר מקום פטור. מ"מ כיון שתחתיו ממש רה"י חייב כאילו כל החפץ הי' בתוך אויר רה"י [והרמב"ן באמת דעתו דמש"ה מספקא להש"ס שיפטור ורשב"א חולק עליו וכתב שאינו מחוור וחייב] ה"נ בנ"ד הואיל והמים נוגעים באויר החקק כאילו הי' באויר החקק וכשהם באויר אפי' אין סופם לנוח בשולי החקק הויין שאובים. ע"כ הגה"ה:+ מ"מ זה אינו אלא בכלי עץ לא בשאר כלים:
י) והנה כעת שלחתי אחרי ס' נקה"כ הנדפס בפ"ע ראיתיו כתב על דברי ש"ך ס"ק ע"ז וז"ל נמשכתי אחרי לשון הרא"ש שכתב כל המים העוברים על הגומות הוי שאובים ומביאו ב"י. אבל האמת הוא לאו דוקא אלא כל הצינור חשיב כלי ע"י אותם הגומות. וכמ"ש הטור. וכן משמע להדיא בב"ח שכן כוונת הרא"ש [אין] צריך לפרש דאיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצינור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן הכלי שלא בהמשכה עכ"ל. והנה מבואר מדבריו שכל הצינור עושה המים שאובין ולא שלא יועיל להמשכה לבד. מדהוצרך לומר שלשון הרא"ש לאו דוקא. וגם שכל מיני צינורות נעשין כולם כלים ואף של חרס. דאל"כ עדיין צריך לפרש שבמקוה לא הי' רוב מים כשרים בצינור של חרס ועוד מלשון בגומות משמע כל שהוא בכלי עץ ורביעית בכלי חרס:
יא) אבל דבריו תמוהים מ"ש שמה שכתב הרא"ש עוברים על גומות לאו דוקא. ואם באנו לומר לאו דוקא לא נדע שום דין. ומה שנסתייע מהב"ח שכן כוונת הרא"ש. אי אפשר שיהי' זה כוונת הב"ח. דאף אם נדחוק ברא"ש מחמת דברי הטור. מ"מ איך יביא עוד ראי' מרא"ש להטור מה שפשט דברי רא"ש מוכח להיפוך. וכבר בררנו דברי ב"ח על נכון. וגוף דינו של נקה"כ שאף שאר צינורות נעשין כולם כלים לפסול את המקוה. במח"כ רבינו הש"ך ז"ל אין לו שחר כדמוכח מתני' דשפת השוקת. והעיקר כדעת הש"ך בפנים קודם חזרה ששאר הכלי [של חרס עכ"פ] אינו פוסל המקוה. רק בזה אני נוטה מדבריו של דעת הש"ך שלדבריו שאר צינור יועיל להמשכה. ולדידי אינו כן:
יב) והנה צדקו דברי תשובתי דאין נ"מ בין חשיב בית קיבול או לא. כי שאובין אינו עושה מאחר שאין המים באים לחלל. ואף לא למעלה באויר כנגד החלל. ולענין קבלת טומאה הלא בלא"ה פשוטי כלי ברזל מקבלין טומאה. ומה שיתוקן זה או שנעשה על דעת מחובר או שיש הפסק בינו למקוה יתוקן גם אם חשיב בית קיבול:
יג) ואף לדעת נקה"כ בית קיבול העשוי למלאות אף דחשיב בית קיבול שמקבל המלוי. מ"מ אינו כלי לפסול משום שאובין כיון שאינו ראוי לקבלת מים שנתמלא מלוי גמור ואינו מקבל עוד שום דבר. ודומה לכלי שניקב בכונס משקה דאף שאינו מטהר את הכלי שעדיין כלי לקבל בו זתים. מ"מ כיון שאינו ראוי לקבלת מים אינו פוסל משום שאובין. כמ"ש בש"ע סי' מ' וע"ש בפ"ת בשם תשו' רעק"א מה שיישב קו' הש"ך. ה"נ בבית קיבול שנתמלא. מיהו יש לחלק דשאני הכא שראוי ליקח המלוי מתוכו ולהשים מים ואף שאין דעתו לכך הלא העושה חטט בצינור לקבל צרורות אף שאינו עשוי לקבלת מים פוסל משום שאובין:
יד) ונראה להכריע בזה שאם הדיוט יכול להוציא הצינור מתוכו חשיב ראוי לקבל מים. אבל אם צריך אומן להוציאו עדיין אינו כלי למשקה. וזה שכתבתי בתחילת התשובה דאפשר יפה השיב היינו אם הדיוט יכול להוציאו. ועיין רשב"א ריש פרק הבונה בשם רמב"ן:
טו) שו"ר דלעולם כל שאינו עשוי למים לא חשיב כלי לפסול משום שאובין כיון שאינו כלי לגבי מים. ודומה להא דחולין שק וקופה אעפ"י שמקבלין אין נוטלין מהם לידים משום שאינו עשוי למים לא חשיב כלי למים ה"נ בזה. ודומה לכלי שניקב בכונס משקה שאינו פוסל משום שאובין. ומהא דחוטט בצינור לקבל צרוות אין ראי'. דהתם ידוע שיתקבצו שם מים בגומא ובכל מקום פסיק רישי' חשיב כמתכוין. ומה"ט כתבו התוס' דפסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת. [וע' פ"ד דעדיות מ"ו בפי' רמב"ם. וברש"י שבת ע"ה ד"ה טפי ניחא לי'] ולעולם כל שאינו עשוי למים ואינו עומד להיות שם מים אינו פוסל משום שאובין:
טז) ועוד יש בו צדדי היתר שנעשה על דעת מחובר ואף שלפעמים טובלין פתוח והוי מעין. ולדעתי במעין לא מהני. מ"מ כיון שתחילת עשייתו לטבול כשסתום ויהי' מקוה. הרי תחילת עשייתו לקרקע. ואח"כ כשטובלין פתוח כבר נקבעה. ודומה לקבעו ולבסוף חקקו. ואף שאינו מחובר בבנין. הרא"ש בתשובה לא החליט בזה לאסור. רק כתב אפשר שאם אינו מחובר כו' וכן הב"י לא כתב בזה לאסור רק שאם מחובר בבנין או טמון כשר. ואם אינו כן ספק כמפורש בתשו' הרא"ש [וכן בש"ס בכמה מקומות. פרק התכלת גבי תנופה. פרק לולב הגזול גבי דיחוי. פרק השוכר את הפועל גבי קדמה והקדשתו] ושאובין דרבנן. ואף בכולו שאוב מחלוקת הפוסקים. וגם דעת רמב"ם בית קיבול עשוי למלאות לא שמה קיבול [אך מ"ש מעלתו מחמת דעת פוסקים שבמעין אינו פוסל שאיבה זה צריך אריכות הרבה לברר מה שאין צורך לנ"ד] וזה לרווחא דמילתא אבל בלא"ה המקוה כשרה בלי פקפוק:
הדו"ש הק' אברהם.