אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רכט
ב"ה אור ליום ב' תצא תרכ"ט קראשנעוויץ:
יכתב לחיים טובים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד ידיד נפשי הרב החריף ובקי צדיק וחסיד בקש"ת מו"ה פנחס אלי' נ"י ויזרח כשמש ויהלום.
א) מכתבו שאלת חכם הגיע לפה בעוד לא הייתי בביתי ובבואי לביתי עיינתי בדבריו הנחמדים והנה פרטי היתרי האשה הם מצד הווסת קבוע אשר נתחדש לה שמתחילה היתה פעמים מקדמת ופעמים מאחרת. והנה אם לא הי' לה ווסת קבוע מעולם שלש פעמים ביום א' בעונה אחת ועכשיו נקבע לה ווסת הזה וא"כ דומה לנידון הנוב"י סי' ס"א שפירש הא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה שעכשיו נתחדש לה ווסת קבוע. ודומה להא דאיתא בש"ע סי' קפ"ט סעי' י"ז ובש"ך סק"מ דלאחר שחזר ווסת ראשון למקומו שוב א"צ לחוש לאינו קבוע, דהא שראתה תחילה באינו קבוע משום שלא הי' לה ווסת אחר אבל עכשיו שיש לה ווסת שוב לא תראה בו:
ב) אך בש"ע סי' קפ"ו דאשה שתוך י"ד ימים אינה רואה דם דינה כאשה שיש לה ווסת. אינו דומה לדין הנוב"י. שהרי ראתה מ"ת בליל טבילה ולזה הי' לה ווסת תחילה שלא תראה אז. ואעפי"כ ראתה מ"ת. ואינו דומה לנידון הש"ע דהתם שעבר הווסת הפלגה הקבוע לה דשוב לא היתה לה שום ווסת מתי תראה וראתה בזמן אחר משא"כ כשחזר ווסתה. אבל בנ"ד שראתה בזמן שהי' לה ווסת שלא תראה. יש לומר שגם עכשיו שנקבע לה ווסת גמור תראה:
ג) אך יש לומר דהא לאו לכל דבר דינה כיש לה ווסת. ודין זה מקורו בתה"ד והוא עצמו הוכיח מש"ס (נדה ט:) דלענין טומאת מעל"ע חשובה כאין לה ווסת. רק לענין בדיקה דיש פוסקים אפי' אין לה ווסת א"צ בדיקה. ובכה"ג י"ל הכל מודים דא"צ בדיקה ע"ש. אבל בשאר דברים דינה כאין לה ווסת. ושוב דומה לנידון הנב"י הנ"ל:
ד) ונלע"ד ראי' דלענין בדיקה שוה לשאר דברים דאל"כ אזדא לה ראיית הראב"ד בס בעה"נ בשער הספירה דאפי' אין לה ווסת א"צ בדיקה מהא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה. דמשמע דרישא באין לה ווסת ואעפי"כ א"צ בדיקה בפעם ראשונה מדאין פעם ראשונה מן המנין. ואי כתה"ד א"כ י"ל דרישא בראתה בזמן שיש לה ווסת שלא תראה אז וע"כ לא היתה בודקת. ולענין רמ"ח בין לפי' הרשב"א ששמשה בזמן ווסתה דזה לא שייך שהרי אין לה ווסת לראי'. בין לפי' המרדכי דמסתמא דם טהור ובווסת כה"ג ודאי אין תולין בדם טהור. וכמו שחילק בתה"ד לענין טומאת מעל"ע משום דאיכא ריעותא. [הראב"ד ע"כ או כרשב"א וכמו שתשב הרז"ה לדעתו או כמרדכי דלרש"י אין התחלה לראייתו כמובן] א"ו דבדיקה שוה לשאר דברים. וכיון דמוכח בש"ס נדה לענין טומאת מעל"ע ממילא דה"ה לענין בדיקה ולגמרי חשיב אין לה ווסת וחזר הדין לנידון הנוב"י:
ה) אולם ראיית התה"ד מנדה (ד' ט') תמוה לי טובא דהא בדף ה' מסיק הש"ס דאפי' לר' דוסא אין די' שעתה רק ברואה בשעת ווסתה משום דאורח בזמנו באה אבל בשלא בשעת ווסתה מודה. וא"כ באין לה ווסת קבוע לראי' לא משכחת שתראה בשעת ווסתה. אבל לענין אם ראתה שלא בשעת ווסתה י"ל דכיון שיש לה ווסת שאז לא תראה דינה שוה ליש לה ווסת ממש ואף דאיכא ריעותא.
ו) וכדמות ראי' דדינה כיש לה ווסת מסוגיא דפ"ק דנדה (י"ב:) אשה מהו שתבדוק לחייב בעלה חטאת ומסיק דלא תבדוק דא"כ לבו נוקפו ופורש. ותמוה טובא דממנ"פ אי בסמוך לווסתה יפרוש ויפרוש. ושלא בסמוך לווסתה אנוס הוא כפ"ב דשבועות ואיך יתחייב חטאת. ולהנ"ל י"ל דכי אמרי' בפ"ב דשבועות אנוס הוא. באשה שיש לה ווסת שלא בסמוך לווסתה כדמשמע לישנא בשאין סמוך לווסתה דאונס גמור הוא דמהכ"ת שתראה ועוד וכי לא יבעול לעולם. ובסמוך לווסתה נמי אי לאו דילפי' מוהזרתם דמחויב לפרוש סמוך לווסתה הו"א דדינה שוה לתוך ימי ווסתה כיון שאינו בשעת ווסתה ממש. ועי' ברא"ה בבדה"ב ובמ"ה] ובנדה מיירי באשה שאין לה ווסת אך יש לה ווסת שאותן הימים לא תראה. דהשתא לאו אנוס הוא אם בעל בימים שאין ברור שלא תראה שהרי יכול לבעול בתוך הזמן והרי לר"מ אשה שאין לה ווסת אסורה לבעלה ועכ"פ לרבנן לאו אנוס הוא אם יכול לבעול בזמן אחר. ובשבועות דלא מוקי לה בכה"ג משום דקאי אמתני' וסתם מתני' ר"מ. ולדידי' אשה שאין לה ווסת אסורה לגמרי וע"כ ביש לה ווסת מיירי. וא"כ מוכח דתוך ימים שאין דרכה לראות חשובה כיש לה ווסת. דאל"כ אנוס הוא. דכי לא יבעול לעולם. וא"כ מוכח דעכ"פ בליכא ריעותא חשיב יש לה ווסת וממילא מוכח מראב"ד דלגמרי כנ"ל:
ז) מיהו יש לדחות דלעולם דינה כאין לה ווסת. מיהו כיון דאמרי' בס"פ בנות כותים דאפי' לר"מ בתוך י"א יום מותרת א"כ אף לרבנן י"ל בבעל לאחרי י"א יום דלאו אנוס הוא כיון שיכול לבעול תוך י"א. ובשבועות דלא מוקי הכי משום דכר"מ וכנ"ל באופן דאין לנו ראי' מהש"ס לדין זה:
ח) וכ"ז לדעת הנוב"י הנ"ל אולם גוף דינו של הנוב"י ודמיונו מלמודה לראות ביום כ' ויצתה לשלשים דכשחזרה לראות ביום כ' אינה חוששת לשלשים. ומינה למד כשראתה מ"ת ושוב נולד לה ווסת קבוע דנעקר ווסת התשמיש. לפענ"ד אינו דמיון כלל. דבשלמא התם דא"א להיות לה שני ווסתות יחד יום כ' ויום ל' וע"כ כשנקבע יום כ' נעקר יום שלשים. משא"כ היכא דאפשר להיות לה שני הווסתות יחד. ומה ענין ווסת הימים לווסת התשמיש ויותר מזה דכשקובעת ווסת לתשמיש ולהפלגה יחד אין מחשבין ההפלגה מראייתה גרידא רק מראייתה ע"י תשמיש וכדמוכח בש"ע סי' קפ"ט סעי' י"א. וכן מוכח בש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ח דנקט קפצה וראתה ולאחר כ' יום חזרה וקפצה כו' משום דראי' שע"י מעשה מעין ראי' אחרת מראי' לימים וא"כ איך יעקר ווסת שע"י מעשה מקביעת מווסת הימים וזה פשוט:
ט) וראיתי בתו"ד שדחה ג"כ דברי הנב"י משום דלאו משום ווסת לבד נאסרת רק משום ממלאת ונופצת. ומכח זה כתב כמה דינים בסי' הנ"ל ודבריו תמוהים וסותר דברי עצמו במחכ"ת. דהוא עצמו כתב דמותרת לבעל שני אף דבענין חולי ממלאה ונופצת אין חילוק בין אצבעות אלא כיון דמשום ווסת ליכא שוב אין איסור משום ס"ס. וא"כ בנ"ד וכן במעוברת בשאר דינים כיוצא בהם. מיהו דינו של הנוב"י נראה לענ"ד דליתא מטעם הנ"ל:
י) אולם עדיין יש לנו היתר של המרדכי שפי' דאם יש לה ווסת אינה נאסרת ברואה מ"ת. ולכאורה ק"ו בנ"ד שהוחזקה בשעה שאין לה ווסת, די"ל שלא תראה בשעה שנקבע לה ווסת. אך זה ניחא אם הי' טעם המרדכי משום שלא תקבע ווסת כיון שיש לה. וזה שלא בשעת ווסת הקבוע לה. וע"כ כ"ש שאינו קובעת מימים שלא הי' לה ווסת לימים שיש לה ווסת אולם המרדכי אתי עלה משום שתולין שדם טהור הוא וכמבואר בדבריו. וא"כ אם ראייתה הי' בשעה שאין לה ווסת לא הוחזק שהוא דם טהור ונסתפקנו שהוא ממקור. ושוב נחוש אף כשנקבע לה ווסת. ולומר דכשתראה לאחר שנקבע לה הווסת יהי' הוכחה שראייתה למפרע מ"ת הי' מהצדדין. דאל"כ לא היתה רואה אחר שנקבע לה הווסת. ז"א דאינו מוכח מפי' המרדכי כן. דהמרדכי לא אמר רק דאין דרך אשה לקבוע ווסת מ"ת כשיש לה ווסת קבוע לימים. אבל אחר שהורגל טבעה לראות מ"פ. י"ל דשוב לא תפסוק אף לאחר שקבעה ווסת:
יא) ועוד דטעמו של המרדכי נראה משום דאשה בחזקת טהרה עומדת ותולין בהצדדין. רק באשה שאין לה ווסת דעלולה ממקור ולא מצדדין תולין במצוי ולא נוציא אשה מחזקתה שהוחזקה שלא לראות מצדדין. אבל שלא בשעת ווסתה דאין דרכה לראות לא ממקור ולא מצדדין שוב מוקמינן לה בחזקת טהרה. אבל זו שהוחזקה לראות מ"ת בשעה שלא הי' לה ווסת אף שעכשיו רואה ג"כ מ"מ) מוקמינן לה אחזקתה. שלא יצתה מחזקתה עד עתה לראות ממקום שלא היתה רגילה לראות. (ואף דעכשיו רואה ממקום שאין רגילה לראות מ"מ עד עכשיו מוקמי' לה אחזקתה וממקור ראתה) וכיון דעד עכשיו ראתה ממקור מהכ"ת להחזיק ריעותא בצדדין. באופן שלפענ"ד אם בשעה שקבעה הווסת להיות רואה מ"ת לא הי' לה ווסת קבוע מיגרע גרע ואף להמרדכי אסורה. וכבר כתבנו שלדעת התה"ד בכה"ג חשיב אין לה ווסת בדאיכא ריעותא. ואף שדחינו ראייתו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא:
יב) מיהו אם הי' לה פעם אחת ווסת קבוע ושוב הקדימה איזה ימים ונמשך ראייתה עד יום ווסתה שהי' לה בתחילה לא נעקר ווסתה וכמבואר בס' בעה"נ להראב"ד ז"ל. וזה כוונת רמ"א בדין אשה שרגילה להקדים ראייתה איזה ימים כמו שביאר התו"ד ועדיין חשיב יש לה ווסת. וכ"ז צריך חקירה מהשואל וגם אם הי' ראייתה שלשתן בלילה או שלשתן ביום כמבואר בסי' קפ"ט. ואל"כ אין כאן ווסת כלל. ואם לא הי' בתחילה ווסת קבוע וכנ"ל ואף עכשיו אין לה אז בכל פרטיו לדעת תה"ד חשיב אין לה ווסת ואנחנו העלינו דין זה בצ"ע ואין להקל נגד דעת התה"ד. ואם עכשיו יש לה ווסת קבוע יש לצדד לדעת המרדכי וצ"ע:
יג) צד ההיתר הב' של האשה הזאת משום שבפעם ראשון לא בדקה עצמה לפני תשמיש. ולפע"ד אין להקל כיון שברמב"ן פרק אלמנה ניזונת מפורש דאין להקל שלא תחשב רמ"ת. ובדברי הראב"ד בשער הספירה אין הכרע דמ"ש שתשמיש ראשון אינו מן המנין משום שלא בדקה י"ל דאבדיקה שלאחר תשמיש קאי. א"כ איך ניקל נגד הרמב"ן דמבואר בדבריו דאם לא תבדוק תחשב רמ"ת. וגם כן הוא מצד הסברא דמ"ש מכל קביעות ווסת דאפי' לא בדקה קודם קבעה ווסת. ואף שהוא דבר פשוט הנה נמי מפורש כן בפ"ק דנדה בהא דזקנה שעברו עלי' שלש של שלש עונות בכוונה ראייתה קבעה ווסת ודי' שעתה. וע"כ כשלא בדקה קודם. דאי בדקה תחילה ומצאה טהורה פשיטא דדי' שעתה וע"כ בשלא בדקה. ואפי"ה קבעה ווסת וה"ה בווסת התשמיש דמ"ש:
יד) צד ההיתר הג' הנה ידידי כתב שבפעם הראשון לא היתה בודקת כלל לא לפני תשמיש ויש חסרון בדבריו ולא לאחר תשמיש. ובאמת אם לא היתה בודקת לאחה"ת וגם הוא לא מצא על עד שלו הי' הדבר פשוט להתיר. ובשלהי המכתב אנכי תלמידו הכותב אחר החקירה מהשואל הוגד לי שגם בתשמיש הראשון היתה האשה בודקת עצמה אך לא סמוך לתשמיש ונוסף לזה שאין ברור שנמצא על עד שלו רק זאת בבירור שנמצא על הסדין ועל הכתונת שלה:
טו) והנה בזה הי' נראה להתיר כי מה שנמצא על הכתונת שלה פשוט שאינו מזיק כי זה בודאי לא הי' סמוך לתשמיש וגם מטעם שיתבאר. ועל עד שלו כיון דספק הוא הו"ל ס' דרבנן דווסתות דרבנן. רק עומד לנגדי הא דמבואר בפוסקים דאם מצאה בתוך שיעור שחייבין עליו אשם תלוי חשובה רמ"ת. הרי דמחמירין בספק. אולם באמת צריך להבין טעמא דמלתא. ועוק"ל דלכאורה נראה דראיית שלשתן צריכין להיות סמוך לתשמיש וא"כ כששלשתן הי' בתוך שיעור ספק הו"ל ג' ספיקות להקל וק"ל:
טז) ע"כ נראה דהנה הרמב"ן בה' נדה שלו והובא בב"י (סי' קפ"ט) ז"ל הווסתות הללו שהן קובעין קובעין לאכילה ולקפיצות אין קובעין אלא שעתן כיצד היתה רגילה בהן לאחר קפיצה מיד או קרוב שעה או שתים משעבר אותו זמן בודקת ומשמשת את ביתה ולמדנו מדברי רמב"ן אלו דווסת דמעשה האוסר אפי' לא ראתה בשעת הווסת אלא אח"כ הוי וסת. וכן משמע מהא דמבואר בפוסקים דראתה בליל טבילה חשיב ווסת אף שהוא לאחר טבילה. אולם לדעת הרב מלאדי אין ראי' ע"ש]. וא"כ קשה אפי' ראתה אחר תשמיש יאסר דהא מבואר בש"ע סי' קפ"ט סכ"ד דאם רגילה לראות גם אחר הווסת [של מקרה הגוף] חוששת גם מתחילת הווסת משום עונה סמוך לווסתה. וכ"ש כשראתה רק אחר התשמיש דחשיב עונה של ימים דחוששת מתחילת העונה:
יז) ונראה דהנה הר"ן בה' נדה פי' הא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה דאם שמשה סמוך לווסתה תולין שמ"ת בא הדם קודם לכן. וצ"ע דל"ל טעם זה ת"ל כיון דהזהירה התוה"ק לפרוש סמוך לווסתה דחיישי' שיבא קודם. וצ"ל דבאמת זה הטעם דמוזהר לפרוש סמוך לווסתה דחיישי' שמא מ"ת יבא קודם העת. וכן ראיתי להרב מלאדי שפי' בזה הטעם בפרישה סמוך לווסתה. וע"כ ניחא דכשהווסת הוא מ"ת א"צ לפרוש סמוך לווסתה אלא בשעת הווסת. דבזה א"ל דמ"ת יבא קודם דזה לא שייך אלא היכא שבלא תשמיש רואה בשעת הווסת אמרי' דמ"ת יבא סמוך לווסת. אבל היכא שע"י תשמיש בא אח"כ. מהכ"ת שע"י תשמיש האחר יבא קודם וזה ברור:
יח) העולה מזה דהא דקי"ל דאם ראתה לאחר שיעור כדי שתרד אינה נאסרת. לאו משום דלא חיישי' לה רמ"ת אלא משום דבתשמיש האחר ג"כ לא תראה רק לאחר תשמיש. והנה בש"ך סי' קפ"ד סק"ז דאם אין לה שעה ידועה לראי' כל העונה חשיב ווסתה ממש. וע"כ צריך לפרוש עונה קודם לה משום סמוך לווסתה עי"ש. ודבריו ברורים דכיון שרגילה לראות באותה עונה כל העונה ווסתה. רק כשיש לה שעה ידועה א"כ יש ווסת להיפך שלא תראה עד אותו שעה. וכשעברה אותו שעה אסור כל העונה. שהרי לא הי' לה חזקה שלא תראה אח"כ. רק משום שראתה בשעה שקודם לה. אבל כשעבר השעה עוד אסרי' לה משום ווסת היום. וקודם השעה אסורה כנ"ל דשמא מ"ת יבא קודם וע"כ כשאין לה שעה ידועה הוי כל העונה ווסתה. וא"כ כשפעמים רואה בשעת תשמיש ופעמים אח"כ. א"כ הוי ווסתה משעת תשמיש כדברי הש"ך הנ"ל. ואסורה לו כדין כל רמ"ת. וע"כ כשראתה שלשה פעמים בשיעור ספק הוי ג' ספיקות להחמיר. כיון דפעם אחת שראתה בשעת תשמיש סגי לאוסרה. ועוד כיון שביארנו דהא דאין אסורה משום ווסת ממש בכל העונה הוא משום דהוחזק שלא תראה באותו שעה. א"כ צריך להיות בבירור שלא תראה עד אותו שעה ולא שייך בזה ס' דרבנן שהרי האיסור ודאי הוא ווסת העונה והמתיר ספק שמא לא ראתה עד אחר תשמיש וכל זה ברור בס"ד:
יט) וכל זה התינח כשברור שעכ"פ א"ח בתוך אותה עונה ראתה. אבל בנ"ד שזולת שספק אם נמצא על עד שלו לא נודע לנו אם ראתה א"ת דמה שנמצא על הסדין והכתונת. ברור שלא הי' עד הבוקר שהוא עונה אחרת. ואפי' נראה בלילה הא רואה מ"ת משום ווסת נגעו בה וקי"ל בסוף סימן ק"צ דאין בכתמים משום ווסת וא"כ הוי סד"ר ולקולא:
כ) אח"ז ראיתי בחו"ד שעמד בזה בהא דנמצא תוך שיעור כדי שתרד אמאי חשיב רמ"ת הא הוי סד"ר. ותירץ משום דעיקר ספק נולד בדאורייתא לחייבו אשם תלוי. ולדבריו הי' לנו להחמיר לאסור בספק נמצא על עד שלו. אולם אין בדבריו טעם דאטו האיסור ווסת משום שעבר תחילה על האיסור נדה. ואין זה דומה לשאר סד"ר הבאה ע"י גלגול. ועוד עיקר דבריו תמוהים דהא שלא בסמוך לווסתה אנוס הוא ואין כאן ספק בשל תורה והעיקר לפענ"ד כמ"ש:
כא) עוד ראיתי שעמד בזה כיון שהורגלה לראות אחר תשמיש יאסור התשמיש משום עונה הסמוכה לווסת. ותירץ דבמקום עיגון לא החמירו משום עונה סמוך לווסת ק"ו מהיוצא לדרך. ובאמת גם בדעתי עלה תירץ זה. אבל דחיתיו דא"כ לדעת הראב"ד בס' בעה"נ שער הווסתות דאף בשעת ווסתה התירו ביוצא לדרך. א"כ למה אסרו רמ"ת. א"ו לא דמי איסור שעה לאיסור עולם שתהי' עמו באיסור כל ימי'. וא"כ אין ראי' להתיר אף עונה הסמוכה לווסת. ומחוורתא כדכתיבנא באות י"ז:
כב) ובמה שחילקתי בין איסור שעה לאיסור עולם ניחא דברי הב"ח שיישב קו' הב"י דאיך מועיל בדיקת שפופרת הא אין כל אצבעות שוות. ותירץ הב"ח דכשבא מהמקור לא שייך כל האצבעות שוות רק אם בא מהצדדין. ותמוה מאד דא"כ למה תהי' מותרת לבעל שני ולראשון אסורה. ממנ"פ אי מהצדדין אף לראשון מותר ואי מהמקור אף לשני אסורה. אך להנ"ל ניחא. דבאמת במקום עיגון לא היינו חוששין לווסתות רק משום שהוא איסור עולם כנ"ל וא"כ מתירין בבעל שני שלשה ביאות ראשונים כיון דאפשר שלא תראה ולא תתעגן ושוב לא הוי איסור עולם. דממנ"פ אם לא תראה תהי' מותרת כדין ואם תראה תתגרש. ובהכי ניחא דברי הש"ך בשם ריצב"א ג"כ דכשלא נמצא על המוך מותרת שמא נתרפא. ולכאורה אינו מובן וכי משום ספק נתיר אותה. ולהנ"ל ניחא דשוב מתירין אותה משום עיגון כיון שבאמת אם תראה אוסרין אותה ולא הוי איסור עולם ע"כ מתירין אותה שמא נתרפא ולא תתעגן מיהו דברי הש"ך ניחא בלא"ה דמותר משום ס"ס שמא מהצדדין ושמא נתרפא [מיהו י"ל דלא הוה ס"ס כיון דאין הספיקות באים יחד וכבר אוסרתה לספק ראשון]. ובהכי ניחא דאחר שמצאה על ראש המוך שוב אינו מותרת בבדיקה בשלא מצאה כלל כיון דלא הוי רק ספק א':
כג) והנה בנ"ד שעסקה ברפואות והועילו לה יש לצדד ג"כ שמא נתרפא. ואף שלא נמצא ראי' לזה מ"מ סניף יש. ועוד יש לומר דיועיל מה שעסקה ברפואות. דהנה לפמ"ש כל ההיתר בשלא נמצא על המוך דאמרינן שמא נתרפאה משום דווסתות דרבנן והו"ל ספיקא דרבנן. אך יש לשדות בי' נרגא דהנה הרמב"ם כתב כיצד בודקין אם נתרפא וכו' עד ואם לא נמצא על המכחול בידוע שמדוחק וטהורה ודבריו סותרין שהתחיל בנתרפא. וסיים בדוחק צדדין. ופי' הנוב"י משום דאם הוא ממקור אין לו רפואה כדאמר שמואל כל הממלאה ונופצת אין לו תקנה ברפואה ע"כ בשלא נמצא דם ע"כ מצדדין הוא ונתרפאה. אולם הא דממלא ונופצת אין לו תקנה כתב בחת"ס דודאי יש לה תקנה ע"י רפואות אחרים רק ע"י ביעותתא אין לה תקנה עיי"ש. וכ"ש מעצמה. והנה לפי דעת הנוב"י הנ"ל י"ל דרואה מ"ת אסור מדאו' אף דווסתות דרבנן. והיינו דהנה הא ודאי דענין קביעות ווסת הוא דאורייתא דהא להרמב"ם כל עניני נדה וזיבה תלוי בווסת רק דעשוי להשתנות ע"כ אין חוששין מדאו'. וכיון שחכז"ל העידו על ממלאת ונופצת דא"ל תקנה שוב אסור מה"ת. אך לאחר שעוסקת ברפואות והועילו לה וכבר כתב החת"ס דרפואות אחרים יש לה שפיר הוי דרבנן כשאר ווסתות וסד"ר לקולא:
כד) ולענ"ד י"ל דה"ט בראתה בתוך שיעור כדי שתרד אסורה. דכל זמן שלא עסקה ברפואות הוי דאורייתא עי"ל בטעם דאסורה בכדי שתרד. דהנה קשה אמאי חייב אשם תלוי נוקמא אחזקת היתר שלא ראתה עד אחר תשמיש כמו מקוה ומומין. וצ"ל דרוב פעמים ראתה קודם וכמ"ש התוס' לענין שיעור ווסת רק דלא הוה רוב גמור וחשיב כמו חזקת טהרה ע"כ הוי ספק. והתינח לענין האשה אם נטמאנה. אבל לענין להחזיקה ברמ"ת דעכשיו טהורה גמורה היא ולא שייך אשה בחזקת טהרה עומדת ואל נטמאנה מספק. ושמא תראה חיישי' כמו שמא ימות שוב אזלי' בתר רוב לחשבה ודאי ראתה סוף דבר בהא נחיתנא ובהא סליקנא דהיכא דספק אם ראתה הוי סד"ר ולקולא ועוד דהוי ס"ס ספק מן הצדדין. מיהו י"ל דה"נ חשוב להוציא מחזקת שאר נשים שאין רמ"ת:
דבר לפענ"ד נראה להתיר כיון שאין ברור
כה) סוף שנמצא על עד שלו והיא לא ראתה רק שמצאה כתם על הכתונת ועל הסדין וכבר העלו האחרונים דאפי' לאחר תשמיש חשיב רק כתם אף דאיכא למתלי בהרגשת שמש ואין בכתמים משום ווסת. ואף די"ל דממלאה ונופצת הוא מה"ת. מ"מ כיון שעסקה ברפואות שוב הוי כשאר ווסת כנ"ל באריכות. ועוד דס"ס שמא ווסת הוא:
כו) ואשר שאל על בדיקת אמונת שמואל שהאחרונים הסכימו לדבריו. גם בנ"ד טוב הי' הבדיקה זו ממ"נ אם תמצא ת"ו עוד יש לנו ההיתר הנ"ל דלא הוה רק שני פעמים. ואם לא תמצא טוב שלא נצטרך לסמוך על סברתינו. אך האמת אגיד כי לדעתי אם תמצא על המוך לא יהי' שום היתר. לא מבעיא מצד הרפואות שהרי לא הועילו לה. ואף לא משום שלא ראתה בבירור רק שני פעמים. שהרי מצאה על המוך. ואף דאין מחזיקין מאצבע לאצבע כ"ש ממוך לאצבע. ועוד דלא בדקה במוך רק פעם אחת ואף למוך עצמה לא איתחזק. מ"מ לפע"ד תאסר לבעל. והיינו דהנה בש"ס מדמי ווסתות לשור המועד בכמה דברים. והנה בב"ק אמרי' נגח שור חמור גמל נעשה מועד לכל. ושם בגמ' שור שור שור חמור גמל האי שור בתרא בתר שוורים שדינן לי' ולשוורים אייעד לכולהו לא אייעד כו' ומבואר דדוקא בשלא נגח מכל מין בפ"ע ג"פ אין לתלות במין. ואתחזק לכולהו מינין. אבל כיון דבתר שוורים שדינן לא תלינן שהוא מועד רק לשוורים. ואין ראי' מנגיחות שוורים לשאר מינים וכיון דשאר מינים לא נגח רק שנים לא אייעד. והנה כזה מצינו ברמ"ת כשראתה בשני בעלים ג' ג' פעמים דאז אתחזקנה לכל העולם דכוותה בשור המועד אם נגח שור ג"פ וחמור ג"פ וכן גמל ג"פ יהי' מועד לכל. ובשטמ"ק בשם הרא"ה כתב דאם נגח שני שוורים וחמור או שני חמורים ושור הוי מועד לשוורים וחמורים. ודבריו מחוורים מאד כיון שנגח ג' נגיחות וא"א לתלות בשור לבד שהרי לא נגח שור ג"פ וכן בחמור. ע"כ מועד לשניהם. רק במינים אחרים אינו מועד. דאפשר רק לשור וחמור אייעד. כיון דרק שני מינים נגח אין מחזיקין לשאר מינים. אבל לאותו שני מינים עכ"פ אייעד. וכמו כן בנ"ד כיון שראתה לבעל שני פעמים ובמוך פ"א תתחזק לבעל ולמוך:
כז) ובתוס' נדה (ס"ו) תימה דלמאי דלא ידע דאין כל הכוחות שוות יקשה יבדוק בביאה שני' של בעל שני. ולכאורה י"ל דמקשה ס"ד דלא גרע מה שראתה מכל בעל ג"פ מאילו ראתה רק פ"א מכל בעל דאז הי' אסורה לשלישי בפ"א כמו נגח שור חמור גמל. ומשני אין כל הכוחות שוות ולא מהני כוחות דראשון דאתחזק לשני דלא אתחזק כנ"ל. אבל בשני פשוט למקשן דמותרת. אך לדעת הרא"ה הנ"ל יבא קושיית התוס' על נכון. דלשני נמי אלו היו רואה לראשון שני פעמים ולשני פ"א הי' אסורה לשניהם כדברי הרא"ה הנ"ל. וה"ה אם ראתה ג"פ דלא גרע לדעת המקשן הנ"ל. ובחו"ד כתב בדברי התוס' דברים לא שרירין ולא קיימין
כח) העולה מזה דהתוס' סוברים כדעת הרא"ה. וע"כ אף לדעת התרצן דלא מהני חזקת ראשון לשני היינו דוקא בדאתחזק לראשון אבל היכא כשתבדוק במוך ולא יחזיק לא לבעל ולא למוך שפיר יועיל כנ"ל ותיאסר לבעל. לכן דעתי לסמוך שתבעל עוד פעם אחת ובתנאי שיסכימו עמי שני גדולים המפורסמים בהוראה מטינא שיבא מכשירא בהדייהו אכן האשה תזהר לעצמה עד שיוחזק אצלה עכ"פ שנתרפא כי לאחר שתבעל וח"ו תראה לא יהי' לה תקנה] ובאם לא דברי בטלין. ולענין להאמין לרופאים הוא ענין ארוך ועמוק ואין לי פנאי לעיין בימים האלו ימי חשבון עם קונהו ימחול ידידי להודיעני מה נהיית באשה הזאת:
דברי ידידו הדוש"ת הק' אברהם.