אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רכה

סימן רכד

ב"ה אור ליום ועש"ק תרומה תרנ"ו לפ"ק סאכאטשוב. שלום לכבוד הרב החריף ובקי מגזע היוחסין כש"ת מו"ה אברהם דובעריש נ"י מו"צ בווארשא יצ"ו.

א) יקרתו הגיעני דבר האשה שזב ממנה ליחות תמיד ובעודה לחה היא מראה טהורה ולאחר שנתייבש היפך הקצה את עינו למראה טמאה. והנה דעת הב"ח סי' קפ"ח בזה לאסור דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דעקביא בדף (י"ט.) אלא בנשאר ירוק מתחילתו ועד סופו אבל כשחזר להתייבש בקצותיו אחר שנתייבש אמרי' מלקא הוא דלקי אפי' לרבנן עכ"ד. ויותר מזה שאפי' לכתחלה מחויב להמתין עד שיתייבש. ובזה חולקין עליו הט"ז והש"ך. אך בעיקר הדין משמע שמודים לו:

ב) ובחכ"צ חולק על עיקר דינו ואומר כי שינוי אויר והבגד גרמו לו להתאדם. וכתב כי למה שחולקין שאינו מחויב להמתין ע"כ אפי' נתאדם טהורה דאל"כ הרי זו הולכת ומשמשת ואח"כ נתאדם. הנה למפרע שמשה באיסור והולד בן הנדה ואין זה דרכי נועם. ובאמת שאין דברי חכ"צ מובנים לי שהרי (בדף ט"ז) בדין המשנה בעסוקה בטהרות צריכה ב' עדים ובודקת ומשמשת אף שאינה רואה בעד ולמחר רואה העד ואם טמאה מביאה חטאת. והרי בנה בן הנדה ונאמר שאין זה דרכי נועם:

ג) אך גם לפי דברי חכ"צ זה אינו רק במה שהי' פעם אחת במקרה אמרי' שהאויר והבגד גרמו. אבל כשתמיד הוא כך אין לתלות באויר ובגד. דלמה לא ישתנה כל המראות לאדום. ומה נשתנה לאשה זו סדרי בראשית שהאויר והבגד מאדים כתמים. ובזה אין להקשות שהולכת ומשמשת דכיון שתמיד הוא כך ודאי אסורה לשמש עד שיתייבש ותבדוק:

ד) ונבא לעיקר הדין והנה כבודו כתב דמה בכך שנתאדם אח"כ מנ"ל שהתורה אסרה בכה"ג כיון דבשעת הוצאה לא הוי מראה טמאה. אך הרי הב"ח אוסר משום דמלקא לקי. וא"כ דומה לשחור או ירוק לעקביא דאמר בש"ס (י"ט) דאף שאינם אדום כיון שבא מכח אדום טמא. ה"נ בירוק שנתאדם שהיא לחות שבא מכח אדום:

ה) אך יש לחלק כעין שכתב בס' חק יעקב סי' תס"ז ליישב דברי הרא"ש בשם הר' יונה בדבש המזוייף מסולת שמותר בפסח כיון שהדבש מהפך הסולת לדבש. שהקשה המג"א מהא דבעי הש"ס בכורות למיסר חלב משום דאתי מדם אלמא בתר מעיקרא אזלי'. ותירץ בחק יעקב דבר נחמד דלמה דס"ד כל חלב אסור הרי לא נשתנה לדבר המותר כלל. אבל דבש שהוא דבר מותר כשנשתנה לדבש בריחו וטעמו דינו כדבש ומותר. ה"נ י"ל בזה בשחור שלעולם בא מכח אדום דינו כאדום והרי שחור מראה אסורה. וכן בירוק לעקביא. משא"כ לדידן דירוק טהור כשנשתנה האדום למראה ירוק הטהור דינו כירוק בתולדתו ואינו מטמא בצאתו:

ואף שהוא דבר מסתבר אית לי' פירכא. דהנה במשנה וגמ' שם ג' מחלוקת בירוק. ת"ק ס"ל תולין. עקביא מטמא. וחכמים מטהרין. וכן בכמימי תלתן. ת"ק ס"ל תולין. ב"ש מטמאין. ב"ה מטהרין. וכתבו הרמב"ן והר"ן בחידושיהם דמסתבר לפסוק כח"ק. אך בירוק הואיל ותנן בבחירתא דטהור קי"ל דטהור. והרע"ב פסק בירוק דתולין יע"ש. ולכאורה תמוה מה שייך לפסוק כת"ק שהוא בעצמו מסופק בדין. ובפרק היו בודקין אפי' כ"ב מזכין או מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינים ואף דספק נפשות להקל לא נחשוב דברי האומר א"י כאילו מזכה ודברי האומר א"י אינם כלום. וא"כ במה נדחה דברי חכמים המטהרין מכח ת"ק המסופק. [ואף שיש לדחוק ולחלק עפ"י דברי תוס' יומא (מ"ז) בהא דפשט הש"ס דבין הביניים ספק. דהדר פשטה שספק הוא שלעולם א"א לעמוד עליו. ובזה נחשב חולק עם המטהרין שהוא אומר שא"א לברר זה. אך א"כ גם בסנהדרין נאמר כן שאם אחד יאמר כן נחשבנו כמזכה ואם כולן יאמרו כן יפטור ולא יושיבו אחרים. ובתוס' יומא כתבו זה בלשון ושמא י"ל. ואח"כ כתבו תירוץ אחר]. אשר ע"כ נראה דהת"ק דעקביא אינו מסופק בדין. רק דס"ל דיש דם ירוק בעצמותו. ויש שבא מחמת אדום ולקה. וכן ת"ק דב"ש בכמימי תלחן. וע"כ תולין לא שורפין שמא ירוק זה כך הי' מעולם. ולא אוכלין שמא ירוק זה בא מאודם ולקה. וא"כ אי אמרת דכל שנשתנה למראה טהור טהור. א"כ מה ספק יש שמא ירוק זה בא מאודם. מה בכך כיון דיש ירוק בעצמותו הרי נשתנה למראה טהור. א"ו אף בכה"ג כל שבא מכח אודם טמא:

ז) והנה בזמנינו נתגלה תשו' מהר"ח א"ז [הוא בנו של רבינו יצחק אור זרוע. והרשב"א השיב לו. ובתה"ד מביא דבריו בסבלונות. ובתשו' מהר"י ברונא העתיק ממנו תשובה שלימה בדין אשה רואה דם במ"ר]. ובסי' ס"ז ז"ל האשה שקנחה ונראה מקום הקנוח לבן וטהור בלי ספק והניחתו בקופסא ואחר שעה נהפך לאודם והאדים ממש ומראה לו דם. נראה לומר דאגלי בהתתי' ומעיקרא דם הי' וטמאה נדה ולא מעיקרא לבן הי' אלא לכשנעקר הלבין מידי דהוה כדאמר גבי שחור אע"ג שביציאתה מגופה לא מראה דם לו ולפעמים הלקוחא מלבנת כמו שער לבן בבהרת שלקותא הלבנתו וגם דם נעכר ונעשה חלב וכן זה ג"כ עכ"ל. הנה מיתור לשון והאדים ממש ומראה לו דם נראה דבנוטה לאדמימות לבד טהור והיינו כדעת חכ"צ דזה יש לתלות בשינוי אויר והבגד. אך כבר כתבנו דזה דוקא אם הי' במקרה אבל לא בשתמיד הוא כך:

ח) אך נראה דנדון הב"ח ונדון דידן שנמצא אודם בקצוות לכשיתייבש אינו דומה לנדון מהר"ח א"ז שכולו נהפך לאודם וזה לאות שאף תחילה הי' אדום. אבל נ"ד שהקצוות האדימו זה בא מחמת שהי' אודם מעורב בתוך הליחה והטבע דחה האודם לצדדין [כמ"ש בתשו' מעיל צדקה סי' כ' ע"ש. ומשמע מדברי הרב זצ"ל מלאדי בש"ע שלו סי' ק"צ ס"ק י"ט דזה לכשיתייבש] והנה לשון הגמ' נדה בשחור ושחור זה לא מתחילתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר. ולכאורה האי משנעקר הוא למותר. והעיקר דלא מתחילתו רק אח"כ מחמת לקותא:

ט) ע"כ נראה דהנה בדף (מ"ב.) גבי יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידה טמאה ופרש"י ונעקר לבית החיצון. ורמב"ן פי' שנעקר מן המקור ועדיין היא בבית הפנימי מבין השינים ולפנים יע"ש. והנה לפרש"י דעקירה היינו לבה"ח יש לפרש בפשיטות דדם לאחר שהשחיר אינו מטמא האשה משום רואה. אך משום שלא השחיר רק לאחר שבא לבה"ח ובשעת יציאתו עדיין אדום הי'. אך גם לדעת הרמב"ן נראה דוקא משנעקר דאז חל עליו שם דם נדה ותו לא נפקע בהשחרה:

י) וראי' לזה דאז חל עלי' שם דם נדה מהא דבדף (מ"ג.) כתב הרמב"ן דהא דזבה שנעקרה מי רגלי' וטבלה דמיא להא דנעקרה ממנה דם וטבלה. והנה הא דנעקרה ממנה מימי רגלי' וטבלה המ"ר טמאין וכשלא נעקרו טהורין. א"א לומר משום דמ"ר כ"ז שלא נעקרו מיטהרים עם האדם בטבילה. כהא דפ"י דמקוואות מ"ח שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין מפני שהם טהורין בגוף כאילו הושקו המים למי מקוה ומשמע בתוס' זבחים (ע"ח:) דאפי' מים שהם אב הטומאה מיטהרים בהשקה. וא"כ מיטהרים בטבילת האדם. אבל משנעקרו חשובים בפ"ע ואינו מועיל להם טבילת האדם. פירוש זה לא יתכן. דא"כ זב שטבל יהי' רוקו טמא. דרוק לא מועיל לו השקה כדאיתא בזבחים שם. וא"כ יהי' רוק הזב לאחר טבילה טמא. והא ליתא דמפורש פ"ח דמקוואות מ"ה נדה שנתנה מעות בפי' וטבלה טמאה אגב רוקה ומשום דנעקר על המעות. אבל בעלמא הרוק טה. אף שהי' בפיו קודם טבילה. ומשום דלא חל עליהם שם משקה עד שנעקרו. וא"כ נדה שנעקרו מ"ר וטבלה דמ"ר טמאין. היינו טעמא משום דאז חל עליהם שם משקה זב וקרא נמי כתיב וכי ירוק הזב בטהור משמע דהטומאה היא משנעקר ממנו. וכיון שכתב הרמב"ן שדומה ליולדות שירדה לטבול ונעקרה ממנה דם. ש"מ דטומאת דם משנעקר היא ג"כ משום דאז חל עליו שם דם נדה. וא"כ אפילו הושחר משנעקר לא פקע ממנה שם דם נדה:

יא) ולפי"ז נ"ד שנמצא אודם בקצוות הבגד שהענין הוא שנחלק הדם שבתוכו לצדדים. כפי הסברא תערובת הדם אדום ודם טהור הי' בתוך המקור כך. שאם תחילה מפורדין ודם צלול וליחה עב איך יתערבו כרגע עד שידמה מראה אחת. וע"כ כפי הסברא במקור הי' כך וכיון שכן לא חל עליו שם דם נדה מעולם כיון שלא הי"ל מראה אדום בשעת עקירה. ואף דבר"פ דם הנדה אם יכול לשרות ולחזור לכמות שהי' חשיב לח. וה"נ הא יכול לקנח בבגד ומראה אודם ישוב לצדדין ואף מעכשיו נדון אותו כאדום כיון שיכול לבררו. הא כתבו תוס' (כ"ב:) דוקא בלח מעיקרא מהני הא דיכול לשרות ילשוב לח. אבל יבש מעיקרו לא. וה"נ בן מעיקרו לא מהני מה דיכול לקנחו על הבגד ועי"ז ילך המראה לצדדין:

יב) אך לא ברירא לי אם מה שהלך האודם לצדדין הוא ע"י הבגד דוקא. או אפשר גם אם יפול ע"ג קרקע ידחה האודם לצדדין. וא"כ הוא גם מעכשיו ידון כאילו כבר הלך לצדדין. אפילו למאן דל"ל כל העומד כו'. מ"מ בדבר שנעשה ממילא כ"ע מודים כמ"ש בחת"ס חי"ד סי' רנ"ו. האומנם כי על ראייתו מעומד לטרוף יש להשיב כיון דענין טריפות שסופו למות ואף זו עומדת למות. אך יש להוכיח כן מהדס שענביו מרובות מעליו ירוקות כשרות שחורות פסולות ואם אדומות ג"כ פסולות פירש"י דלכשיבשו מעט יותר יהי' שחורים. הנה דאזלי' בתר סופו:

יג) ובר מן דין לבי מהסס בהיתר זה. שאילו הי' כתוב בתורה כי תראה אודם וטמאה היינו יכולין לומר הואיל מחמת תערובת אינו אדום טהורה. אבל בתורה כתיב דם אלא דילפי' מדכתיב ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא וכל שאינו אדום זה לאות שאינו בו איכות דם. אבל זה שמה שאינו אדום הוא מחמת התערובת ואיכות עצמותו כשאר דם שפיר יש לומר דטמא. ואף שלשון המשנה שהאיש מטמא בלובן והאשה באודם. אין מזה ראי' שמראה אודם הוא המטמא ושכך הוא הילפותא מקרא דויראו מואב את המים אדומים כדם שמראה אודם המטמא. דהא קאמר נמי שאיש מטמא בלובן ושם ליכא קרא שיהי' לבן. וא"ת כיון דזיבה בסתם לבן אינו מטמא רק המראה לבן. א"כ ביבמה דכתיב וירקה וסתם רוק לבן לא יכשר רק כשיש לו מראה לבן ולמה יבמה שרקקה דם תחלוץ. [האומנם כי יש לדחות הקושיא מיבמה שרקקה דם כמו שיתבאר לפנינו. מ"מ מצד הסברא אינו נראה שיתבטל מתורת דם מחמת שאינו אדום כיון שרק מחמת התערובת]:

יד) והנה יש להעיר מהא דנדה (כ"ב.) בעי מיני' רבה מר"ה הרואה קרי בקיסם מהו א"ל ת"ל דהוא עצמו אינו מטמא אלא כחתימת פי האמה. למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה אלמה תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זיבה סותרת אף ש"ז סותרת. א"ל ש"ז היינו טעמא דסותר לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. אלא מעתה תסתור כל ז' אלמה תניא וזאת תורת הזב וגו' מה זיבה סותרת אף ש"ז סותרת אי מה זיבה סותר כל ז' אף ש"ז נמי סותר כל ז' ת"ל לטמאה בה אין לך אלא מה שאמר בה סותרת יום א' א"ל גזה"כ היא זיבה גמורה דלא ערבה בה ש"ז סותרת כל ז' זיבה דערבה בה ש"ז אינו סותרת אלא יום א' ובתוס' לפי שא"א בלא צ"ז ומה"ט מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא והא דלא מצריך קרא התם כי הכא מפרש ר"ת דהתם מיירי ברואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות וסבר ר"י דלא אפשר בלא צ"ז בעין ור"א דפליג עלה מודה דא"א בלא צ"ז ואפ"ה לא מטמא במשא כיון דפתיכא בי' ש"ז וה"נ אי לאו קרא לא הוה סותר אפי' יום א' עכ"ל. מבואר מדבריהם דבין ר"א בין ר"י ס"ל דזיבה שאינו בעין רק מעורב בש"ז אינו מטמא אך ר"י סובר דאית זיבה בעין. אבל בליתא בעין ר"י מודה. ואף לענין סתירה אי לאו קרא לא הי' סותר כלל כיון דמעורב בש"ז:

טו) לפי"ז ה"ה דם נדה המעורב בתוך ליחה לבנה ואין ניכר שום אדמימות ע"כ אינו בעין כלל ע"כ אינו מטמא כיון דליכא קרא. וכמו לענין סתירת שבעה דאינו סותר וכן לענין סתירת יום א' אי לאו קרא. וכן לענין משא אליבא דאמת.

טז) האומנם כי בחי' הר"ן פי' משום דאין בצ"ז שיעור כחתימת פי האמה. וכן כיוצא בו בחי' רמ"בן. ק"ל טובא דהא קי"ל זב רואה בכ"ש. וקי"ל גם כן ש"ז של זב מטמא במשא שא"א בלא צ"ז וא"כ זב שראה קרי יסתור כל שבעה. וצ"ל לפי שיטתם דלדידן דקי"ל בין זב בין בע"ק מטמא בכ"ש רואה הוי וסותר רואה קרי יומו בלא צ"ז. ואמרי' באמת דאפשר לו בלא צ"ז כלל. והא דר' יהושע ברואה ביומו דביומו א"א לו בלא צ"ז. וכמו שפי' תוס' לפי שיטתם לחלק בין ביומו בין אח"כ לענין צחצוחים בעין. כן נחלק לשיטת הר"ן לענין צ"ז בתערובת. מ"מ הדבר מרווח טפי לשיטה תוס' דלשיטתם נצטרך לעשות מחלוקת חדשה בין ר' הונא בין לדידן דלר"ה כל ז' א"א לו בלא צ"ז. ולדידן רק ביום א'. ומה שדוחק קצת לתוס' לאוקמי הא דר"י ביום ראשון נצטרך לומר ג"כ לשיטתם כנ"ל:

יז) ובתוס' רא"ש הביא שיטת התוס' וכתב ועוי"ל דהכא לא אצטריך קרא אלא לומר דאינה סותרת כל ז'. ואי לאו קרא הי' סותר כל ז' משום דא"א בלא צ"ז ודווקא לענין סתירה מיעטי' קרא אבל לשאר דברים הוי כצ"ז גמורה. תדע מדאמרינן פ"ח דמקואות מ"ד בע"ק שלא הטיל מים לכשיטיל מים טמא לפי שא"א בלא צחצוחי קרי אלמא חשובים צחצוחים כאילו הי' בעין. עוד אמרי' פרק מצות חליצה (ק"ה.) יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בלא צחצוחי רוק. אלמא חשובים צחצוחים כרוק בלא רבוי דקרא עכ"ל:

יח) והנה הרמב"ם פ"ה מה' אבות הטומאה ה"ד כשיטיל מים טמא מפני צחצוחי ש"ז שאין יוצאין אלא כשיטיל מים. ובהלכה ט"ו שאינו טמא אלא מדבריהם ולא גזרו אלא לתרומה. הנה מכאן ראי' להיפוך דאין צחצוחין המעורבין כש"ז מדאורייתא. אך הא דיבמה שרקקה דם דקי"ל שא"צ לרוק פעם אחרת ע"כ היא מדאורייתא צ"ל לשיטת תוס' דא"א בלא רוק בעין:

וכ"כ המרדכי סוף חולין בתי' הא' ולק"מ על התוס'

יט) ועוד דכל ראיית הרא"ש לפי שיטתו שם כמו שיתבאר. אך לפי פשטא דשמעתא אין ראי' משם כלל. דהנה שם בסוגיא שאלו מלוי יבמה שרקקה דם מהו אתא שאיל בי מדרשא א"ל מי כתיב וירקה רוק. ובסוף הסוגיא שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ שא"א בלא צחצוחי רוק. מתיבי יכול יהא דם היוצא מפי הזב טמא [כמו רוק] ת"ל זובו טמא ואין דם היוצא מפיו טמא אלא טהור. לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת מוצצת א"א בלא צחצוחי רוק. ופרש"י דתרווייהו חד טעמא נינהו דאי הוה כתיב וירקה רוק הי' משמע שלא יהי' שם אלא רוק אך הא כתיב וירקה סתמא ואפי' רוק וד"א. וה"נ א"א בלא צחצוחי רוק ע"כ. ולפי"ז אין ראי' כלל לזב. דבזב הא כתיב רר בשרו את "זובו" וכיון דמשתעי קרא בזוב הא בעי' דליהוי כולו זוב ע"כ בעי קרא ולפי' התוס' דבזוב בעין לא בעי קרא נפרש הסוגיא דיבמות דאי הוה כתיב וירקה רוק הוה בעינן רוק בעין וק"ל. וכן הבין בתוספי רא"ש פרש"י רוק דוקא שלא יהא דבר אחר מעורב בו וירקה סתמא אף שד"א מעורב בו לא יבטל הרוק והיינו באין רוק בעין:

כ) אך הרא"ש לטעמי' בתוספותיו ליבמות שחולק על פרש"י ופי' בהא דלוי דדרש מקרא אפי' רקקה כולו דם כגון בשותת והא דאבוה דשמואל דמסברא צחצוחי רוק מקרי שפיר רקיקה אפי' בלא קרא. וכ"כ בפסקיו דהנהו דבי מדרשא סברו דאפי' שותת לא בעי צחצוחי רוק וכ"כ הראב"ד ז"ל דטעמא דמסתבר הוא דהא רוק לא כתיב באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לאו דכתיב זוב יטמא הו"א דם היוצא מפיו טמא ע"כ פי' הא דא"א בלא צחצוחי רוק לענין לפסול מן האחין. ולפי שיטתו הא דא"א בלא צ"ר אפי' הוה כתיב וירקה רוק ושפיר הביא ראי' לפי שיטתו:

כא) אך הרי"ף לא הביא רק הא דאבוה דשמואל דא"א בלא צ"ר. וכתב הרמב"ן בס' הזכות שדעת הרי"ף כרש"י עי"ש. ומ"ש הראב"ד ראי' דרקקה דם לבד יצאה ידי רקיקה מהא דאי לאו קרא דזובו טמא הי' דם היוצא מפיו טמא. י"ל דמ"מ לבתר דגלי קרא בזב ילפי' מינה לחליצה. וכן מצאתי ביש"ש דילפי' בגז"ש מזב אפי' אינו מופנה כדילפי' רגל רגל ממצורע ע"ש. ואף שבקרבן נתנאל השיג על יש"ש דאין דנין גז"ש מעצמו. לק"מ שהרי בנדה (נ"ה:) וכי ירוק יכול אעפ"י שלא נגע ת"ל בטהור עד שנגע בטהור אמר מר יכול אעפ"י שלא נגע הא מהכ"ת סד"א נילף רוק רוק מיבמה. ובתוס' שם תימה דהשתא נילף רוק יבמה מהכא דנגע וי"ל דבספרי דריש כו'. הנה מפורש דילפי' רוק רוק ועי' בזה בקרבן אהרן דהא רק ילפותא פירושא דקרא. וה"נ נאמר לענין רקיקת דם ילפי' פירושא דקרא דרקיקת דם לא מקריא וירקה:

כב) אך מלבד זה אני תמה למה הוצרכו גאוני עולם לדבר בהוכחה זו. ולולא שאמרה רבינו הגדול ראב"ד ז"ל הייתי אומר דמעיקרא ליתא. דוקא גבי זב דאיתרבי מעיינות כיחו וניעו ומי אף מויו דוכי ירוק הו"א שגם דם כמותם. אבל חליצה דבעי' רקיקה ממש דמוי"ו דוירקה אין ללמוד כלום שהוא חבור הענין כמו וי"ו דוחלצה] מהכ"ת נאמר דם בכלל רקיקה.

כג) ובתוספי רא"ש השיג ג"כ על פרש"י ז"ל וז"ל ומי כתיב ורקקה רוק פרש"י דרוק דוקא שלא יהא ד"א מעורב בו אלא אעפ"י שד"א מעורב בו אינו מבטל הרוק. ולא נהירא לי דלא אצטריך קרא להכי לומר שאין ד"א מבטל הרוק כדמוכח לקמן יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בלא צ"ר משמע דמילתא דפשיטא כיון דא"א בלא צ"ר מקרי שפיר רקיקה ולא בעי קרא. ועוד הו"ל לאקשויי הכא מדם היוצא מפיו. ונראה דדריש מקרא אפי' רקקה כולו דם כגון בשותת. א"נ דס"ל דאפשר בלא צ"ר הלכך בעי קרא עכ"ל:

כד) ולפענ"ד לק"מ דהא דאמר מי כתיב וירקה רוק אין זה לימוד מדלא כתיב וירקה רוק. רק שאם הי' כתיב רוק הי' המשמעות כולו רוק עכשיו דכתיב וירקה המשמעות צ"ר. ומה שהקשה למה לא הקשה הש"ס אהנהו דבי מדרשא. בודאי אי לאו דאבוה דשמואל לא הוה ידעי' פירוש דברי הנהו דבי מדרשא. והי' צריך תחילה לעשות פי' לדבריהם ולהקשות וטורח זה למה. לכן הביא הש"ס דאבוה דשמואל דאמר כן להדיא והקשה:

כה) סוף דבר פרש"י נלע"ד עיקר. וכן דעת רי"ף ורמב"ם ורמב"ן ואו"ז [ותוס' דנדה שתוספי הרא"ש מחולק עליהם לפי שיטתו] והם רובא דמינכר נגד הראב"ד ורא"ש. ואף שהב"י קבע בשלחנו דעת ראב"ד ורא"ש דיעה ראשונה סתם הוא לפי הגירסא שהי' לפניו בטור שכתב דעת ראב"ד ורא"ש סתם גם הוא עשה כן. אך העיקר גי' הב"ח שהטור כתב שני הדיעות עי"ש. ע"כ הלכה כפרש"י ורוב הפוסקים. וכן פסק ביש"ש והכי נקטינן. וע"כ גם דברי תוספי רא"ש נדה נדחין מהלכה. ופשטא דברייתא דלסתור יום א' אתא כנ"ל לשון הברייתא מה זיבה סותר אף ש"ז סותר אי מה זיבה סותר שבעה גם ש"ז יסתור שבעה [ת"ל כו'] ואם נאמר דבלא קרא הי' סותר שבעה א"כ מה ס"ד שיסתור שבעה קרא ל"ל. א"ו קרא לסתור יומו אתא דבלא קרא לא הי' סותר כלל כשיטת תוס':

כו) והנה במרדכי סוף חולין הקשה בהא דש"ז של זב מטמא במשא משום צ"ז. וכן יבמה שרקקה דם תחלוץ משום צ"ר יתבטל ברוב. וי"ל בבע"ק וביבמה איירי כגון שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל א"נ בדבר שתחילת ביאתו מעורב ליכא למימר דבטל עכ"ד. והנה בנ"ד שאינו ניכר לתירוץ הראשון בנ"ד בטל ברוב. ואפשר שזה כוונת התוס' הנ"ל דמסברא לא הי' סותר אפי' יום א' משום ביטול ממילא בנדה דליכא קרא בטיל:

כז) האומנם כי יש לדון מאחר שאפשר ליטלו על הבגד ויתייבש ויהי' ניכר גם מעכשיו חשיב כניכר. והנה ביור"ד סי' צ"ח סעי' ד' ברמ"א בנפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בס' צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא דמאחר דאפשר להסירו חשיב כאילו מכירו. לכאורה גם בנ"ד כך. אך כרו"פ שם כתב במקום שהמאכל מתקלקל בכך יש לצדד להקל כמו בכלי דבטל חד בתרי אף שיש לו היתר בהגעלה הואיל וצריך הוצאות להגעילו. הנה דס"ל דמדינא בטיל רק כל היכא דאיכא לברורי האיסור מבררינן כשאין לו הפסד בבירור. כה"ג חשיב דשיל"מ. כמו טבל דחשיב יל"מ בהפרשה כיון שלא יפסיד רק האיסור. אבל אם חשיב מכירו ממש אין שום דמיון להא דכלי:

כח) אך גם לדעת פרמ"ג שכתב דיש לחלק שהוא כמכיר האיסור. י"ל דוקא התם שאפשר לבררו ואז יאסר חשיב האיסור בעין לא בטל. משא"כ בדם נדה לטמא האשה שזה אינו רק בשעת יציאה וכיון שאז אינו ניכר מה בכך שיהי' ניכר אח"כ. ועוד דכמו שכתבו תוס' לענין יבש שיכול לשרות ולחזור לכמות שהי' דלא מהני רק בלח מעיקרא לענין שלא יצא מתורת לח מהני הא דיכול לחזור אבל שיחול שם לח משום שיכול להיות לח לא. ה"נ לענין מכירו דבניכר מתחילה ונתערב בהא קאמר או"ה [לדעת פרמ"ג] דכיון שיכול לשוב להיות ניכר ע"י צינון לא בטיל מיני' שם ניכר אבל לא שיחשב ניכר בתחילה מכח שיוכל להיות ניכר אם יקחנה ע"ג עד ויתייבש:

כט) ומה שחששתי דאפשר שאף אם לא יקחנו על עד יתחלק הלובן והאודם זה מזה וסופו להתאדם. וכמ"ש בחת"ס בס"ת שסופו להתאדם. וכן בעלי הדס שסופו להשחיר וכן בתפירות תפילין שסופן לפסוק. יש לחלק דוקא בדבר שצריך הוייתו של עכשיו לא חשיב הוייתו קיימת משום שסופו להתקלקל. אבל לא שיחשב מעכשיו דם משום סופו:

ל) וראי' לזה צואה כ"ש מבטלה ברוק וקורא ק"ש לא מהני רק לפי שעה דאח"כ הרוק עובר. וקשה נימא כיון שסופו של צואה להתגלות היא כמגולה. א"ו לא מהני לאסור מעכשיו משום לאח"ז ודוקא לענין שלא יחשב מעכשיו מהני סופו. וע"כ ס"ת שמצוותו בשחור לא חשיב שחור מעכשיו. וכן לענין טריפה דאמר רחמנא חי' אכול וזו הואיל וסופו לטרוף מעכשיו לא חשוב חיותו. וכן באינך. אבל נ"ד דומה להא דצואה סי' ע"ו ס"ו ע"ש. ועוד אפשר שאין סופו לשוב דם דאפשר שיתערב במי רגלי' ובשעה שבא הדם לבה"ח לא הי' סופו להיות דם:

לא) והנה המרדכי בתירוץ הב' דכל שתחילתו בתערובות לא בטיל. וידוע שהאחרונים הקשו ע"ז דאדרבא תחילתו בתערובות אפי' בדשיל"מ בטל בגיגית. ותירצו שאם האיסור הבטל בא לעולם בתערובות והמבטל הי' בפ"ע בטל אפי' בדשיל"מ. אך אם המבטל לא הי' בפ"ע אין בו כח לבטל. והנה בסברא זאת דכיון שהמבטל לא הי' מעולם בפ"ע גרע כח המבטל. נ"ל שהר"ן חולק על זה שכתב פ"ק דסוכה בהא דחבטן דלאו ביטול ממש הוא כיון שיכול לעמוד עליו אלא משום דפרוץ כעומד מותר רק במעורב שנתמעט חשיבות המתיר לא אך ברוב כשר אין המיעוט מבטל חשיבות הרוב עכ"ד. וא"כ מה בכך שהמבטל בא לעולם בתערובות המיעוט. הלא המיעוט אינו מבטל חשיבותו. ואדרבא יותר יש לו להיות בטל כיון שהרוב מבטל חשיבותו וכמו בגיגית. ויש לדחות שדברי הר"ן בשהי' תחילה בפ"ע ונתערבו אח"כ. שאם לא הי' ניכר הי' המיעוט בטל. עכשיו שניכר עכ"פ ממנ"פ אי חשבת לי' מעורב הא המיעוט בטל. ואי חשבת לי' בפ"ע הא הרוב בחשיבותו. אבל בבא לעולם בתערובות דלסברת המרדכי אין המיעוט בטל. ה"ה שמגרע חשיבות הרוב שלא יוכל לבטלו הואיל ומעורב ולא הי' מעולם בפ"ע:

לב) אך עוד תמוה סברא זו מהא דס"פ הנודר מן הירק בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין על עיקרן מותר אף דגידולין הם המבטלין באין לעולם בתערובות. ובמנחות (ס"ט:) מוכיח מהא דבצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפי' הוסיף במאתים אסור דבתר עיקר אזלי' ואף מה שנתוסף אח"כ חשיב כלאים דאל"כ יבטלו הגידולין שהם מאתים על העיקר את העיקר ואי כשהמבטל בא לעולם בתערובות לא בטיל הלא הגידולין באים לעולם בתערובות אשר ע"כ יותר נראה תירוץ הא' של המרדכי:

לג) אך באו"ז ה' חליצה תרע"א כתב כדברי מרדכי בתירוץ הב' וז"ל ק"ל אני המאבר יתבטל הרוק בדם. ונ"ל הואיל ורביתי' דהאי רוק הכי שבאים שניהם מפי' יחד אין שייך בו ביטול שאין שייך ביטול אלא בדבר שזה לבד וזה לבד ונתערבו עכ"ל. ונראה דבתחילת דבריו הוא נתפס דכשבאים שניהם יחד בתערובת הוא דלא בטלי דהיינו רביתי'. אבל אם אחד לבד בא בתערובות בטיל. ולפי"ז לא קשיא כל הני. דנדרים ודמנחות. דהתם ההיתר לבד בא בתערובות:

לד) אולם הר"ן שכתב פ"ג דע"ז דזוז"ג מטעם ביטול. וע"כ כתב פ' בהמה המקשה גבי בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא אותו הולד אין לו תקנה דלא משתרי משום זוז"ג כיון ששניהם היתר אלא שזה מועיל בו שחיטה וזה אינו מועיל בו שחיטה ע"ש. והוא כנ"ל כיון דמשום ביטול הוא והיתר בהיתר לא בטיל ואם כדברי המרדכי ואו"ז הנ"ל לא שייך בזוז"ג תורת ביטול שבאים שניהם יחד ואין לך היינו רביתי' יותר מזוז"ג:)

לה) נשיב לנ"ד דלתירוץ הא' של המרדכי והר"ן דאף שבאים לעונם בתערובות בטל. א"כ בנ"ד שהאודם הי' מעורב ואינו ניכר ושהכל מראה לבן שפיר בטל ברוב. אך יש בזה מקום עיון שהרי במל"מ הקשה על המרדכי דמה הוקשה לו שיתבטל. הלא זה דומה למשא דממנ"פ נושא הטומאה ואינו דומה לאוכל שבא בזאח"ז לבית הבליעה. וה"נ ממ"נ נושא הצ"ז ג"כ וכן ביבמה דסוף סוף רקקה רוק ג"כ. וניחא לי' דהא דבטומאת משא לא שייך ביטול הוא רק מדרבנן להחמיר וביבמה הא מועיל אפי' להקל. וכן קרי של זב מטמא במשא מה"ת. ולפי תירוץ זה אזיל ההיתר בנ"ד. דמ"מ תהי' טמאה מדרבנן. האומנם לפי תירוץ הב' שתירץ במל"מ משום דבלח בלח אף לטומאת משא יש ביטול ג"כ בנ"ד יהי' בטל:

לו) אך לפענ"ד לק"מ קו' המל"מ על המרדכי. דהא דלטומאת משא אין לה ביטול מבואר הטעם בבכורות משום דטומאה כמאן דאיתא. ואם נתוסף על המיעוט חוזר וניעור. אך למ"ד אינו חוזר וניעור דטומאה כמאן דליתא אף במשא לא מטמא. ויש לפרש דלמ"ד חוזר וניעור משום זה חשוב כמאן דאיתא דאפשר לשוב להיות טמא אם יתוסף. והנה בתוס' (כ"ב:) בהא דדם יבש אם יכול לחזור ולשרות ולהיות לח חשיב לח. דוקא בלח מעיקרא הא יבש מעיקרא לא מהני הא דיכול להיות לח להחשב לח. וע"כ ה"נ בבא הזיבה והרוק בתערובות לעולם לא מהני הא דיכול להוסיף עליו להחשב כמאן דאיתא ואף במשא לא מטמא. כן יש לפרש הסוגיא בבכורות לדעת המרדכי:

לז) האומנם כי מפרש"י משמע להיפוך דהא דחוזר וניעור הוא משום דחשיב כמאן דאיתא ומזה מוכח דמטמא במשא. מ"מ י"ל גם לפרש"י לפמ"ש הפוסקים והמרדכי מכללם בבא האיסור לעולם בתערובות אף דשיל"מ בטל והרי דשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. וע"כ כשבא לעולם בתערובות לא חשיב איסור כלל והיינו דבכה"ג איסור כמאן דליתא וא"כ אף במשא לא יטמא. ועי' בהרב מלאדי זצ"ל בש"ע שלו סי' ש"כ בגיגית דמשמע מדבריו דאפי' יש בכל היין היוצא בשבת יותר מא' בששים מ"מ כל מעט יין היוצא בטל בס' ע"ש. ומדבריו ראי' גמורה לדברינו דכיון דאינו חוזר וניעור ממילא אינו מטמא במשא:

אם נפרש שלא כדברי הרב זצ"ל רק דבעי

לח) אך שלא יהי' א' מס' בכל יין היוצא. אין קושיא עכ"פ לדברינו. שהתוס' כתבו בבכורות שם דמהא דטומאה עוררת טומאה אין ראי' דכמאן דאיתא ומטמא במשא רק אם טהרה עוררת טומאה ע"ש וא"כ אף אם איסור חוזר וניעור מ"מ י"ל שחשיב כמאן דליתא ואינה מטמא במשא מדאינו אוסר בדשיל"מ. וכן מותר לבטל בכה"ג לכתחילה. דדשיל"מ הא חמיר מביטול איסור לכתחילה כדמוכח פ"ק דביצה (ד) דבדרבנן מבטלין ובדשיל"מ אפי' מדרבנן לא בטיל. וכיון דבא לעולם בתערובות אפי' דשיל"מ בטיל כ"ש שמותר לבטל כה"ג לכתחילה. ועוד מוכח כן בבא לעולם בתערובות עצמו סוף פ' במה טומנין ואין מרסקין כו' אבל נותן לתוך הכוס דפי' בס' התרומה משום נולד אבל נותן לתוך הכוס משום דבטיל. ולדעתי מקור דין גיגית שהיא בס' התרומה נלמד מברייתא זו. וסה"ת לשיטתו שהרי דשיל"מ הוא ואעפ"כ בטיל משום דהאיסור בא לעולם בתערובות. ומכאן נלמד ג"כ שמותר לבטל לכתחילה. שהרי בתחילה נותן לתוך הכוס על סמך הביטול. ובודאי מדמבטלין לכתחילה מוכח דאיסורא כמאן דליתא ובכורות (כ"ד.) בתרומות ח"ל דמבטלין לכתחילה מפורש שם דאמרי' דאינו חוזר וניעור. גם בענין דשיל"מ כתב רמב"ן במלחמות פ' כ"ש דר"י אית לי' דשיל"מ בטל ובפ' השוכר את הפועל אית לי' לר' יוחנן קמא קמא בטל. אך בזה יש לדבר הרבה. גם דברי רמב"ן אלו אינם מוסכמים:

לט) אך הצצתי בדברי הב"ח שכתב כיון דעקביא מטמא בירוק משום דלקה אמרינן דבזה שחזרו קצותי' לאדום גם חכמים מודים דכשנעקר מן הגוף לקה ונעשה ירוק וכשנתייבש חזר למראהו קצת. ומשמע מדבריו דתלינן דכולו הי' אדום תחילה ולקה קצת וחזר למראהו אבל תחילה הי' כולו אדום. וא"כ אזלו כל ההיתרים. ואף אם נאמר שרק מה שחזר לאודם הי' אדום תחילה ולקה לא יהי' רק צד היתר הג' משום ביטול דאלו היתר הא' ליתא. דאת"ל שלקה זה הוא לאחר שנעקר כמו שחור גם היתר הב' משום שאין בעין ג"כ ליתא. דבשעת עקירה הי' אדום בעין גם היתר הג' ליתא לדעת רש"י דעקירה היינו לאחר שבא לבה"ת. וא"כ בשעת ראי' לא הי' בטל:

מ) אך בדבר זה שעקביא מטמא אינו רק בירוק געל אבל לא בירוק גרין כמ"ש בהגה"מ וכ"ש במראה לבן. ומ"ש הב"ח גם בלבן להמתין עד שיתייבש היינו שבמראה לבן אם יחזרו קצותיו לאודם נאמר שבא מחמת שנתחלק האודם לצדדין ומתחילה לא הי' ניכר מחמת התערובות. אך בזה כתבנו היתרים. נמצא שאם הי' ירוק געל בעודו לח אין בכחי לחלוק על הב"ח בלא ראי' בפרט שהט"ז והש"ך נראה שמסכימים עמו בזה כנ"ל. אך אם הוא מראה גרין או לבן נ"ל להקל עפ"י היתרים הללו מאחר שלא ראתה בהרגשה בשעה שבא לבה"ח רק אח"כ:

מא) שו"ר דאפי' הי' ירוק געל יש להתיר. דלכאורה מאין הרגלים שכל המראה ירוק געל משום שנמצא מעט חזר לאודם כשנתייבש. הלא י"ל שהי' מעורב ובטלה מראהו ובשנחלק לעצמו ניכר אדמימותו. בשלמא לעקביא דס"ל דלא נמצא מראה כזה במקור ובודאי אדום הי' ולקה. אך לדידן דכל ירוק מראה טהור וכיון דיש ירוק מראה עצמית מה ראי' מזה שבא מאודם. אך ניחא לפי הסוגיא (י"ט:) דירוק הנמצא בבגד לעקביא טהור דירוק סתמא לאו מגופה דלא שכיח. ע"כ יש סברא בירוק לומר אדום הי' דירוק לא שכיח וביש רגלים לדבר קצת תלינן שכן הי'. אך לדידן ששכיח הרבה בנשים מראה ירוק יותר ויותר ממראה אדום והוא בא מחמת חולשה שירדה לעולם. א"כ מהכ"ת נתלה בשביל שהאדים בקצוות שהי' כולו מראה אדום. ויותר תולין שהי' אדום בתערובות. וע"כ לא הי' ניכר מראהו וכשנחלק ניכר. ומצינו כמה פעמים בהפוסקים שנשתנו הטבעים בזמה"ז בלידה למקוטעין. בוורדא. כ"ש בזה שידוע הטעם מחמת חולשה:

מב) קיצור צדדי היתר מחמת שמסתבר שגם במקור הי' מראה טהור וצחצוח אודם מעורב בו וי"ל כיון דבשעה שנעקר לא הי' אדום לא חל עליו שם דם נדה כלל ובשעת יציאה לא הי' דם. אך שיש לפקפק בזה לומר שהמראה אינו מטמא בעצם רק הוא לאות שהוא דם. וכיון שלולא התערובות הי' אדום שפיר חשיב דם. מ"מ יש לומר להיפוך:

מג) צד היתר הב' לשיטת התוס' (כ"ב) דצחצוח המעורב מסברא אינו מטמא ועשינו סמוכין לשיטת התוס':

מד) צד היתר הג' לתירוץ ראשון שבמרדכי סוף חולין דס"ל אפילו בא לעולם בתערובות בטל. וכן דעת הר"ן בזוז"ג. ואף שאפשר להפריד ולדעת פרמ"ג יו"ד סי' צ"ח כה"ג חשיב ניכר. זהו בשהי' ניכר תחילה כיון שאפשר לשוב להיות ניכר לא בטל מיני' שם ניכר. אבל בשהי' תחילה כך לא חשיב ניכר משום שאפשר להיות ניכר. וכה"ג חילקו תוס' (כ"ב:) לענין דם יבש שיכול לשרות להיות לח:

מה) אך אם התערובות נעשה לאחר שנעקר ממקור נפלו כל ההיתרים. ע"כ אין להתיר בזה רק בוועד חכמים שיסכימו שהמראה הי' כך מתחילתו או בשאלת איזה רופאים מומחים שיסכימו שכך הוא:

מו) ועתה נדבר ממה שהעיר כ"ת להתיר משום דהוי חציצה המראה טהורה בין המראה טמאה בין הררח. והנה עיקר הדין חציצה בדם נדה אין לו מקור להלכה. מאחר שפסק בש"ע סי' קפ"ח הרואה דם בשפופרת טהור אפי' פלי פלויי. א"כ אין הטעם כלל משום חציצה. וא"כ מהכ"ת לפסול חציצה בשגם כי התנאים המטמאין בחתיכה ובתוכה דם הא לא חיישי לחציצה. ולדידן דטהורה כיון שאין הטעם משום חציצה. א"כ אין כאן מי שיחלוק על התנאים דלא חיישי לחציצה וביותר מפורש ברא"ש דלרבנן טעם היתר שפופרת משום דאין דרך לראות כך. מבואר דזולת זה הי' טמא אף דחוצץ.

מז) אך נדבר לדעת תוס' ורמב"ם דהיתר שפופרת מטעם חציצה ובחתיכה היכא דפלי פלויי טמאה אם נ"ד חשיב חציצה. והנה בחי' הרמב"ן (כ"ב.) בהא דא"א בלא צ"ז הקשה הרמב"ן הלא אין בו חתימת פי האמה י"ל כיון שיצא עם ש"ז שהוא חותם פי האמה הרי הוא כנוגע ממש שמב"מ אינו חוצץ ע"כ. מבואר שאם הי' אינו מינו הי' הש"ז חוצץ בין פי האמה בין צ"ז המעורב בו. ולכאורה ה"נ דכוותי' אך באמת אינו דמיון דהתם למ"ד צריך חתימת פי האמה שיהי' הזיבה נוגע בפי האמה מכל צד בזה אמרינן שהש"ז מפסיק בין צ"ז שבצד זה מפי האמה לצד שני נמצא שאין כאןוו זיבה נוגע בכל צדדי פי האמה. ודבר זה מתברר ממשנה דטבול יום פ"ב מ"ג בבא שני' המקפה של חולין ושום ושמן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו. ופי' הר"ש שאין השמן בעין ואין מקומו ניכר ע"כ אינו חיבור ואינו פוסל אלא מקום מגעו. הנה מפורש דמ"מ חשיב שנגע הט"י בשמן המעורב במקפה אף שאינו בעין רק לא חשיב שנוגע בצד השני שהחולין מפסיקין. וכך הם דברי רמב"ן שהש"ז מפסיק בין פי האמה שמצד שני בין צ"ז שבמקום זה. אבל מ"מ חשיב נוגע בצד אחד. וא"כ דם נדה שא"צ חתימת פי המקור ומטמא בכעין החרדל ובפחות מכן וא"צ נגיעה רק בצד אחד שפיר חשיב שנוגע בכותלי הרחם מצד אחד. ע"כ אין להכשיר בזה משום חציצה כלל:

מח) גם מ"ש שתאבד המראה מן העולם הלא גם בווסתות קי"ל למיחש בחדא זימנא חיישי' בפרט שדבר זה הי' כמה פעמים שהי' מראה טמא יבש והשתא ראינו שני פעמים שהי' לת מראה טהור ויבש מראה טמא ודאי שגם בראשונים הי' כך ואתחזקה כמה זמנין. וראי' לזה עובדא דר"נ באשה שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפניו וראה שהי' ירוק ולאחר שחזר למראהו צוה למולו אף דס"ל דתרי זימני הוי חזקה [ובה"ג גורס רביעי הביאתו לפניו] מ"מ כיון שהג' הי' ירוק דן שמסתמא גם בראשון הי' כן וה"נ בנ"ד. הדוש"ת הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה