אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רא

סימן ר

א) שם ש"ך סק"ה אהא דמתיר רמ"א שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן כתב הש"ך ובדקנו מידו ב"ח. משום דאל"כ הוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הרבית עיי"ש. ודבריו תמוהין דלמה לא יחשב כשעת מתן מעות שהיית מעותיו ביד נכרי וכמו הערב בעד שכירות. ובאהע"ז (סי' כ"ט ס"ב) בהגה"ה בשם הרשב"א הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת אבל אם אמרה הרויח זמן לפלוני וקדשה בו אינה מקודשת עיי"ש בט"ז וב"ש וח"מ. הרי דהלואה כשעת מתן מעות דהא שם החוב משלם הלוה ואינה מקדשה רק בשכירות המעות:

ב) ומה שהביא הש"ך ראי' מהמרדכי. לפענ"ד אינו ראי' דהמרדכי מיירי כשערב לו על הקרן ועל הרבית כמבואר בדבריו להדיא. ובזה ודאי אי אפשר לומר שהוציא יותר ממה שהלוה כשיעור הקרן. אבל בערב לו על הרבית לבד פשיטא דחשיב כשעת מתן מעות וכמפורש ברמ"א באהע"ז הנ"ל:

ג) ומה שכתב שם הרשב"א דבהרויח זמן לפלוני אינה מקודשת. ותמהו ע"ז הח"מ והט"ז והב"ש עיי"ש, ולפענ"ד נראה עפ"י דברי הירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור דחשיב גרמא בנזקין. והרי חיוב ערב הוא משום שעל פיו הוציא. וע"כ יש מחייבין אפי' באומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך. והכא לא חשיב על פיו הוציא מה שהי' יכול להרויח במעות כדברי ירושלמי הנ"ל. אבל בהרויח לה זמן שפיר מקודשת דחשיב הנאה מה שתוכל להרויח במעות. משא"כ בערב דאין החיוב משום הנאה דידה. שהרי לא הגיע לידה כלום רק משום שהוציא ממון על פי'. ומה שהי' יכול להרויח לא חשיב הוציא:

ד) ועיין רמב"ן במכות במתני' דמעידין את איש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז והוא אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצאו זוממים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים. והקשה הרמב"ן כיון דקמודה דאיכא גבי' אלפי זוזי הני מאי עבדו רווחא דרוח מכאן ועד עשר שנים לא יהא אלא דגזלו מיני' והתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכדאמרינן בירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור. ולאו קושיא הוא דהכא כיון דהשתא לא מחייב לי' כלום כמאן דמפסדי מיני' אלפא זוזי דמי ומנכין לי' דפרעו האי שיעבודא דאיכא עלי' עכ"ד. וע"כ בהרויח זמן לאחר לא חשיב על פיו הוציא דהוי רק מניעת ריוח וכנ"ל. אבל בהלוה לאחר מנה שפיר חשיב על פיו הוציא שהרי הוציא עכשיו כל הממון על פיו. ומנכין מזה מה ששוה החוב ועדיין נשאר פרוטה שהוציא על פיו. אבל בהרויח זמן לא הוציא שום ממון שגם מתחילה רק חוב הי' לו. ואף עכשיו הוא [אך דעת הריטב"א בשם הרא"ה שם דהמוכר שט"ח והרויח זמן ללוה חייב לשלם ללוקח כמה החוב שוה פחות מזה):

ה) נחזור לדברי המרדכי דע"כ אם ערב בעד הקרן והרבית הרי בשעת הלואה לא הוציא רק כשיעור הקרן ואי אפשר דבכל יום ששוהא המעות אצל הלוה חשיב כשעת מתן מעות לגבי הרבית ויתחייב אז. דליתא דשוב חשיב רק כהרויח זמן דלא מחייב מדין ערב כדברי הרשב"א הנ"ל. אבל בנתערב רק בעד הרבית בשעת הלואה שפיר חשיב על פיו הוציא כל הממון ומנכין מה ששוה החוב [ואף אם אין פחת שווי החוב מהמעות בעין כשיעור רבית. מ"מ יוכל לומר לדידי אינו שוה יותר. וכמו במוכר חפץ והעמיד לו ערב דמתחייב לשלם כמו ששם המקח ואף אם אין שומתו על שער בשוק כך):

ו) ואולי דעת הש"ך כיון דחיוב רבית בכל יום מתרבה וכמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' ר"כ) והובא לעיל סי' קל"ט] בשכירות מעותיו ואז הוי שלא בשעת מתן מעות. ובזה יפורש דברי הש"ך דאם זקף הקרן והרבית ביחד דחשיב הכל כקרן כפשוטו אפי' נתערב בשעת הלואה. דכיון דזקף הרבית עם הקרן הרי נתחייב לו תיכף ואז הוי שעת מתן מעות כיון שלא נתערב לו רק בעד הרבית. וא"צ לדברי החוו"ד שכתב דמיירי שלאחר שנתערב לו הגוי קרן ורבית נכנס ערב בעדו ופטר הגוי על פיו. ולפמ"ש א"צ לזה. מיהו בנכנס ערב בעד הקרן והרבית יחדיו בזה צדקו דברי החוו"ד דדוקא בנתחייב בערבות הנכרי תחילה כנ"ל:

ז) וראיתי להחוו"ד שעמד על הש"ך דלמה חשב שלא בשעת מתן מעות. מ"ש משכירות מטלטלין. ותירץ דשאני שכירות מטלטלין דחשיב מוחזק כמו בש"ס ב"ב (דף קכ"ד.) פרה מוחכרת ומושכרת משא"כ רבית דהוי ראוי דאין הבכור נוטל פי שנים ברבית. ובמחכ"ת הרמה תקפה עליו משנתו דהתם לא אמרינן אלא דפרה מוחכרת עצמה חשיבה מוחזק אבל לא השכירות וכ"כ המחבר הזה עצמו בחי' לח"מ בפשיטות:

ח) אך לפמ"ש החילוק כפשוטו דהכא בשעה שחל חיוב רבית כבר המעות של הלוה. ולא חשיב על פיו הוציא דהוי מבטל כיסו של חבירו. אבל בשכירות מטלטלין חשיב חסרי' ממונא כמ"ש הרי"ף דאפי' חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב דחסרי' ממונא יע"ש בהרא"ש. וע"כ כל שעה שדר בו כשעת מתן מעות דהא חשיב חסרון כדברי הרי"ף. משא"כ הכא שאח"כ אינו משתמש במעותיו כלל. ועל ההלואה אינו החיוב כדברי הרשב"א הנ"ל דהחיוב בכל יום ויום בשכירות מעותיו. וע"כ אין בזה חיוב ערב. ועדיין צ"ע בזה:

ט) ולפמ"ש נראה דיש לפקפק במ"ש לעיל לאסור למכור חוב שיש לו על נכרי ברבית לישראל ושישלם לו לאחר זמן כשיעור הקרן והרבית שהי' לו ליטול מנכרי. וראייתי מדברי הש"ך סק"י. ולהנ"ל יש לדחות דהתם שפטר הנכרי הוי רק מניעת ריוח והוי רבית דמה שפטר הנכרי מרבית העתיד לבא לא חשיב על פיו הוציא. משא"כ הכא שמכר לו זכות זה ולדידי' חשיב ממון כמו בארוח לה זימנא דלדידה חשיב הנאה ומ"מ בארוח לאחר לא חשיב על פיו הוציא. ומ"מ נראה לאסור:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה