אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קסז
א) סעיף ה' מחבר רבית דאורייתא שהווז בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים שכופין ומכין אותו כו'. כבר ביארנו (בסימן קס"ב אות י"א) דלא אמרינן בזה עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו דאפי' יתנו הב"ד הממון לידו לא יקנה אותו ולא יקיים המצוה. ולפי זה האי מכין אותו היינו עד שיאמר רוצה אני. וכבר כתב הב"י (סי' ר"ה) דכשעושה מעשה הניכר שמתרצה חשיב רוצה אני היינו ששתק וקיבל דמים עיי"ש. וה"נ כשמחזיר בעצמו חשיב רוצה אני. ובחוב דכתב הר"ן (פרק מי שהי' נשוי) דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא יורדין לנכסיו בפניו דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. הוא משום דבחוב כשבא לידו ודאי קונהו כמו הזוכה מן ההפקר דרשות הלוה שיש על הנכסים אינו מעכבו מלזכות בהם שהרי הלוה חייב לו ועיי"ש:
ב) איברא דאכתי קשה מדברי הר"ן פרק נערה בצדקה יורדין לנכסיו בפניו אבל שלא בפניו לא. והשתא ממנ"פ אם צדקה חיובא דממונא הוא הא קי"ל שעבודא דאורייתא ואף שלא בפניו ירדו לנכסיו. ואי לאו חיובא דממונא רק מצוה עליו כמו רבית. א"כ אפי' בפניו לא ירדו דלא יקנה אותם העני ואין לומר דצדקה הוי ממון שאין לו תובעין וא"א לירד לנכסיו משום שיעבוד. ליתא. דהתם במזון בניו ובנותיו שמחויב לפרנסם מדין צדקה והרי יש לו תובעין. ואין לומר כמ"ש הכ"מ (סוף הלכות נחלות) משום דנותן צדקה בכל מקום שהוא במה"י. דא"כ מה הוקשה להר"ן שם בנשחטה איך יורדין לנכסיו הלא שלא בפניו הוא. הא מ"מ אינו נותן צדקה במקום אחר:
ג) ואפשר לומר דהנה הר"ן הקשה שם איך כופין על הצדקה הלא מתן שכרה בצידה וכל מצוה שמתן שכרה בצידה אין כופין עלי' ותירץ הר"ן דשאני הכח דאיכא נמי לאוי דלא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. ולאוין אלו לא שייכי אלא כשהוא כאן ומאמץ לבבו וקופץ ידיו. והשתא י"ל דלעולם צדקה שיעבודא דממונא איכא אך שלא בפניו דליכא לאוי ומשום עשה לא מצי לכפויי לדידי' גם מנכסים אינם יכולים לגבות דנכסי דבר אינש אינון ערבין בי'. וכל דלא מצי לגבות מדידי' בע"כ. כמו כן אין יכולים לגבות מנכסים. וכהא דבכורות (דף מ"ח) בשני יוסף בן שמעון שקנו שדה בשותפות והוציא שט"ח על אחד מהם כיון דמיני' לא יכול לגבות גם מנכסים אינו יכול לגבות. ואף דאיהו גופי' שיודע האמת מחויב לשלם רק שהב"ד אין יכולין לגבות מדידי' [שאינם יודעים מי החייב] ה"נ כיון שהב"ד אינם מוזהרין על העשה דצדקה לכפותו גם מנכסים לא יגבו. ועדיין צ"ע:
ד) בקצוה"ח (סי' ר"צ) הוכיח דצדקה שיעבוד נכסים יש. דאל"כ בנשתטה איך יורדין לנכסיו הלא אינו בר מצות. אלא ודאי שיעבוד נכסים איכא כמו פדיון הבן דאיכא שיעבוד נכסים כדאיתא פרק יש בכור ולא גרע צדקה משאר מצות. ולא הועיל כלום דאפי' דין צדקה כמו פדיון הבן אכתי אינו אלא בבר חיוב מצות. שהרי כתבו התוס' בכורות (דף מ"ט:) דחיוב פדיון עצמו חל כשהביא שתי שערות. אף דבכור חיובא דממונא מ"מ נצמח מחמת מצוה. וכשהוא קטן שאין מחויב במצות אין כאן שיעבוד. וה"נ בשוטה כיון שאינו מחויב במצות. וע"כ לומר בנשחטה כמו שתירץ הר"ן על קושייתו דשלא בפניו הוא ותי' משום דמסתמא ניחא לי':