אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קסו
א) סעיף ד' מחבר לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו על כורחו בדיני נכרים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם יוצאה בדיינים. ראוי לבאר אם גבה סתם לא מדעת הלוה גם לא בע"כ שמיחה בו רק הגיע לידו מעות הלוה שלא מדעת הלוה. ולכאורה נראה דוקא שהלוה נתן לו מדעתו נעשה שלו. אבל בסתמא כיון שאבק רבית אין מוציאין תחילה מלוה למלוה. א"כ לא הי' חייב לו כלום. דאי אמרת דאבק רבית אף שאין מוציאין מלוה למלוה זה מחמת איסור אבל באמת חייב לו. א"כ אפי' לקח בע"כ של לוה למה יוציאו ממנו. כיון שחייב לו. הרי זכה במעות ואבק רבית אין מוציאין ממלוה. אלא ודאי אבק רבית לא חשיב שהלוה חייב לו:
ב) איברא דהריטב"א פ"ק דקידושין (דף ו':) בהא דפריך הש"ס רבית מעלייתא הוא. כתב הריטב"א לישנא בעלמא מקשי אמאי קרי לה הערמת רבית אבל ודאי ממון רבית ממון גמור שאם גבה זוז רבית וקידשה בו מקודשת. עד כאן. ומדבריו למדנו דאף כשקידשה בחוב רבית אי לאו דהמקדש במלוה אינה מקודשת היתה מתקדשת ברבית. דאל"כ לא הי' צ"ל דמקשי אלישנא רק על הדין שמקודשת מקשה שתים. האחד דאינה מקודשת משום דרבית הוא אפי' אם הי' המקדש במלוה מקודשת ועוד היינו מלוה. אלא ודאי ס"ל חוב רבית חוב גמור חשיב:
ג) [וכן משמע דעת הרמ"ה הובא בשטמ"ק (פרק הגוזל בתרא) דאם היורש גבה רבית שהי' חייב לאביו אין מוציאין ממנו דאין היורש מוזהר בבל תקח (ומה שלא אמר שמותר לכתחילה ליקח נראה משום דגורם לאביו שעבר למפרע בבל תשימון. דאינו עובר בבל תשימון אלא אם בא לידי גיבוי לבסוף). ומוכח דס"ל חוב רבית חשיב חוב גמור ע"כ כיון שהוא לא עשה החוב עליו רק אביו אין איסור נו לקחתו. אלא אי אמרת שלא הי' חייב לאביו כלום ממילא לא ירש כלום והרי הוא הגוזל וכיון דמוכח מפוסקים אלו דאפי' רבית קצוצה חשיב חוב כ"ש אבק רבית]:
ד) וכן מוכח בגמ' דהיכא דגבה המלוה א"ר שלא מדעת הלוה וגם לא מיחה בו הלוה אין מוציאין ממנו מהא (דבדף ס"ז) דמסיק רב אשי במשכנתא דא"ר אפי' אכל טפי לא מפקינן מיני' מ"ט סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא עבד ר' אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים. והרי מה שלקח אבק רבית אצל היתומים הי' שלא לדעתם דלאו בני דיעה נינהו ולאו בני מחילה נינהו. הרי להדיא דאפילו לקח שלא מדעת אין מוציאין ממנו:
ה) והא דאם מיחה בו הלוה וגבה מוציאין ממנו. היינו טעמא דכיון שמחמת איסור הי' מותר להפקיע חוב אבק רבית קנאו הלוה כיון שהוא מוחזק בו ודומה לגזל גוי למ"ד שמותר דקונה אותו להיות שלו דלא כבעל ס' יראים. דכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' רפ"ג) דמי שהי' לו פקדון של המומר זכה בו כיון דמותר לעשקו. וה"נ כשהלוה מיחה בו ולא רצה לשלם לו הרי נתכוין לקנותו וזוכה בו. אבל כל זמן שלא גילה דעתו שרוצה להפקיע הלואתו חשיב חוב. ודומה לגוי שמכר חובו לישראל דאף שהי' הישראל מותר להפקיע הלואת הנכרי במקום דליכא חילול השם מחויב לשלם לישראל כדאיתא (בסי' שס"ט). והיינו משום דכל זמן שלא הפקיע חשיב חייב לנכרי וה"נ בזה:
ו) שוב ראיתי בשטמ"ק (דף ס"ז:) בהא דאיזיל ואייתי זוזי. בשם הרמב"ן דאם אכל שלא מדעת הלוה מוציאין מידו. והקשה לעצמו מיתמי דלאו בני מחילה נינהו. ותירץ דמסתמא במילתא דאבוהון קיימי וכ"כ הב"י (סי' קע"ב) בשם תלמידי הרשב"א. והנה מפורש להיפוך ממה שהוכחנו מהא דהריטב"א קידושין אך צריך ליישב הא דהריטב"א:
ז) ונראה דהנה הרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה ה"ד) איזהו עושק שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירו כגון שהי' לו ביד חבירו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה. ועל זה נאמר לא תעשוק את ריעך עכ"ל. והנה בגיטין (ל"ו:) בשביעית בזמה"ז דרבנן מקשה הש"ס מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ומדרבנן משמטא אמר אביי שוא"ת הוא רבא אמר הפקר ב"ד הפקר. פירש"י ואמרו רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם. שוא"ת הלוה יושב בטל ואינו עושה המצוה לפרוע חובו ולא עקר לי' בידים וכהאי גוונא מותר לעקור דבר מה"ת כגון שופר לולב ודומיהן עכ"ל:
ח) ויש לעיין דאינו דומה לשופר ולולב דבמה שהוא שוא"ת נעקר המצוה ולאו איהו עקר לי'. אבל הלואה אם יפרענו מחר וליומא אוחרי אין בכך כלום. ואם מסרב מלפורעו על דעת שלא לפורעו לעולם הרי עובר תיכף. ואף אם יפרע אח"כ תחילה עבר רק שמתקן בהשבה. נמצא שהוא בסירובו לפרוע עוקר הד"ת ולאו מאליו הוא נעקר. (ואין לומר כיון דמניעת הפרעון הוא שוא"ת ויכולים חכמים לפוטרו מהפרעון שוב מה שכובש הממון ת"י אינו עושק כלל שאין למלוה עליו כלום. דליתא שכבר ביארנו לעיל (סימן קמ"א) דבמקום שחכמים עוקרים בשוא"ת אין החיוב נעקר כלל. דזה הי' חשיב עקירת דבר מה"ת בידים שחכמים עוקרים החיוב. רק החיוב נשאר וחכמים התירו להיות יושב בטל ויעקר המצוה מאליו. וע"כ הקשו התוס' בסדין בציצית דמבטל המצוה בידים שלובשו. ואף שאין האיסור הלבישה רק מניעת הציצית. ובשבת שא"א לעשות ציצית מותר ללבוש בלא ציצית רק שבמה שלובשו הוא מבטל המ"ע דעשיית ציצית והא חכמים פטרוהו מגוף המצוה דעשיית ציצית ממילא אין איסור בלבישה. אלא ודאי המצוה נשארת במקומה]:
ט) אך לק"מ שהרי מפורש ברמב"ם דאינו עובר בלא תעשוק אא"כ תובעו המלוה. וכן משמע פרק הכותב בעובדא דמלוגמא דשטרי דלא חשיב תפיסה אא"כ תבעיתינהו ולא יהבה ניהלי'. וכיון דלא חשיב תפיסה לקנות ממילא אינו עובר בלא תעשוק דגזלן אינו בלא קנין. ובשביעית בזמה"ז הרי תקנו חכמים שלא יתבענו כדכתיב לא יגוש (ואף אם עבר ותבעו הרי הב"ד יכפוהו לבטל תביעתו לומר משמט אני. ואפי' המחזיר חובו בשביעית מאניו צריך המלוה לומר משמט אני כ"ש אם תבעו) וכיון שלא תבעו אין הלוה עובר משום לא תעשוק רק שמוטל עליו מצות פריעת בע"ח. ומניעת תשלומין שוא"ת ויכולים חכמים לפוטרו:
י) ולפי זה באבק רבית שהמלוה רשע ומסתמא תבעו ואעפי"כ הדין שאסור לו לפורעו. וא"א לומר טעמא דאביי דשוא"ת דיש בה משום לא תעשוק ועוקר הלאו בידים במה שמסרב מלפורעו על דעת שלא יפרענו לעולם. וע"כ באנו לטעמא דרבא דהפקר ב"ד הפקר שחכמים הפקירו חובו. וע"כ כשגובה חשיב גזלן. דאי אפשר לומר שבאמת חייב לו רק איסורא רכיב עלי'. דא"כ הי' עובר הלוה בלא תעשוק ואין חכמים יכולים לבטל ל"ת בקום ועשה. אבל ברבית קצוצה שפיר כתב הריטב"א דבאמת חייב לו רק שאסור לפרוע לו מה"ת:
יא) ובזה יתיישב דברי הש"ך (סק"ח) שכתב דאם גבה רבית קצוצה בעל כרחו של לוה נחתינן לנכסי' והקשה הגאון רעק"א ז"ל דמאי אריא רבית קצוצה אפי' אבק רבית נמי אם לקח בע"כ מוציאין מידו מדין גזל ודאי נחתינן לנכסי'. ולפמ"ש באבק רבית לא הי' צריך הש"ך ז"ל להשמיענו דזיל קרי בי רב הוא בש"ע אם לקח א"ר בע"כ מוציאין ממנו מדין גזל ובודאי נחתינן לנכסי'. רק בר"ק דבאמת חייב לו כדברי הריטב"א קידושין. בזה למדנו הש"ך דמ"מ אם בע"כ של לוה לקח כיון שהלוה לא רצה לשלם לו קנאו הלוה כיון שמותר לו לעשקו כמו בהפקעת הלואת גוי אם הפקיעהו נפטר ממנו כנ"ל:
יב) ולפי זה יהי' חמור אבק רבית מרבית קצוצה דבא"ר אפי' בא ליד המלוה מעות הלוה ותפסו לחובו קודם שהפקיעהו הלוה מוציאין ממנו ונחתינן לנכסי'. שהרי ע"כ חכמים הפקירו ממונו. אבל בר"ק כהאי גוונא אין יורדין לנכסיו רק אם לקח בע"כ שהלוה לא רצה לשלם לו משום דקנאו הלוה:
יג) והנה בשטמ"ק (פרק הגוזל בתרא) בשם הרמ"ה דיורש חוב של רבית שגבה הרבית מדעתי' דלוה פטור להחזיר. מבואר דאם לקח בע"כ חייב להחזיר וכדברי הש"ע בא"ר כיון שהי' אסור לו ליטלו ולקח בע"כ הוי גזלן. וה"נ לכתחילה אסור ליטלו דגורם איסור לאביו למפרע לאו דלא תשימון [ובסוף דברינו יתבאר בעז"ה טעם אחר בדברי רמ"ה] ממילא גם בדיעבד אם עבר ולקחו בע"כ חייב להחזיר. אך מלשון השטמ"ק "מדעתי' דלוה" משמע קצת שאם לקחו שלא מדעת גם לא בע"כ שלא רצה לשלם לו רק שממילא בא מעות הלוה לידו חייב להחזיר. ולפמ"ש כיון דמה"ת אסור לגבות ממילא הלוה מה"ת אסור לפורעו וא"צ להפקר ב"ד והי' מחויב לו ומהני גבייתו:
יד) ועוד קשה על השטמ"ק בשם הרמ"ה לפמ"ש (בסי' קמ"ד אות ג') בשם הריטב"א שא"א שגביית אחר יעשה איסור עליו למפרע בשומא עיי"ש. א"כ איך אפשר שבגביית היורש יעבור המוריש למפרע. וא"כ אפי' לכתחילה יהי' מותר ליקח הרבית אפי' בע"כ של לוה. אלא א"כ מוכח דאביו לא הי' לו כלל חיוב על הלוה. דרבית קודם שגבאו אינו מחויב כלל ולא הי' לו מה להוריש. וזה סותר מה שהוכחנו מריטב"א קידושין דחוב רבית חוב גמור הוא. מיהו בזה י"ל דאסור לגבות הרבית שירש מאביו משום קלון אביו כמו בדבר המסויים ואף דהתם בלא עשה תשובה אינו מחויב להחזיר כבר כתבנו (בסי' קע"א אות ד') דלא חשיב מקלה כיון שאינו מבזהו בידים עיי"ש. אבל בזה שבגבייתו מבזהו הא קי'"ל דאסור לבזותו אפי' על עבירה שעבר:
טו) ועלה בדעתי לומר שדברי הריטב"א קידושין דחוב רבית חוב גמור הוא אינו להלכה. דהנה ק"ל על הריטב"א בקידושין. שהרי דעת הריטב"א בקידושין במתני' דהמקדש בערלה דאיסורי הנאה אינו שלו. שכתב דאם עשה מהערלה אפר. כל המחזיק באפר זכה. והיינו משום דכבר נעשה הפקר. ועל כרחין דס"ל אס"ה אינו שלו [דלא כמ"ש ריש לולב הגזול]. והרי החוב רבית אס"ה הוא למלוה שאסור לו לגבותו ונעשה הפקר. ושוב אין הלוה חייב כלום. כמו משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר כיון דמית פקע לי' שיעבודי':
טז) ואין לומר דכמו שדעת הרמ"ה דיורש אינו עובר בלא תקח ה"ה לוקח ויכול למוכרו עי' לקמן סי' קפ"ט אות ה' ברמ"א מש"ש]. דליתא דלוקח שגבה הרבית כאילו גבאו המלוה כיון דשיעבוד הגוף נשאר אצל המלוה ומחמתו הוא גובה וכמ"ש הריטב"א בגיטין בענין שמיטה דאיתא בספרי דחוב שירש אין שמיטה משמטת דכתיב כל בעל משה ידו. וכתב הריטב"א דלוקח אינו כן דקרינא בי' לא יגוש כאילו גבה המלוה בעצמו כיון דשיעבוד הגוף נשאר אצלו. וה"נ לענין רבית דאין הלוקח יכול לגבות. ואפי' ימכרנו לנכרי ויגבה הנכרי יחשב כאילו גבה הוא. והוא לו איסור הנאה גמור ונעשה הפקר ופקע שיעבודי':
יז) ומוכרח לומר דהריטב"א רק אליבא דאביי מרי' דשמעתא בקידושין שם אמרה דאמר בתמורה כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי. וה"נ בלאו דלא תשימון מוכרח לומר דהחוב של מלוה. דאי ס"ד אינו שלו ונעשה הפקר ופקע שיעבודי' וא"א שיבא לידי גיבוי ואיך עובר. אלא ודאי גלי קרא לאביי דהוי שלו
יח) ואין להקשות אפי' הדין דהוא שלו מ"מ כיון שאסור לו לגבותו יחשב כאילו לא הועיל וכדאמרינן שם בתמורה באונס שגירש דכיון שחייב להחזירה אינו לוקה לאביי דס"ל היכא דלא מהני לא לקי. הרי דלאביי אף שחל הגט כיון שחייב להחזיר חשיב שלא הועילו מעשיו ואינו לוקה. ה"נ אף שמחויב לו מ"מ כיון שאסור לו ליטלו יחשב שלא הועילו מעשיו ולא יעבור. וכיון שע"כ אמרה התורה הלאו במקום שלא הועיל מעשיו שוב אין ראי' דהחוב של מלוה. דלא קשיא דבאונס שגירש לא עשה לה כלום. דמתחילה הי' לה שיעבוד שאר כסות ועונה עליו. וגם עכשיו יש לה עליו שיעבוד זה שיחזור וישאנה ויתן לה הנ"ל. דהמצוה דולו תהי' לאשה הוא שיעבוד שיש לה עליו מלוה הכתובה בתורה. שהרי אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה. א"כ המצוה הוא זכותה. משא"כ ברבית האיסור דאל תקח לשמים הוא. דאפי' מדעת הלוה אסור לקחתו והלוה באמת נתחייב לשלם. א"כ אין לאו זה זכות הלוה. ע"כ חשיב הלוה מחויב לו. ושפיר חשיב הועילו מעשיו במה שהלוה מחויב לו. רק איסור רכיב עלי' לשמים. ושפיר מוכח לאביי דהוי שלו. אבל לדידן דקי"ל כרבא דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא שפיר אמרינן דאינו שלו ונפקע שיעבודי':
יט) או י"ל בסגנון אחר דבב"מ (כ.) אמר אביי אפי' תימא ליתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ת לחבירו וחזר ומחלו מחול. ומבואר דמאן דלית לי' לדשמואל ס"ל שלא נשאר למלוה המוכר שום שיעבוד והא דשיעבוד הגוף ליתא במכירה הוא אליבא דשמואל א"כ מה מקשה הש"ס בקידושין אדאביי רבית מעלייתא הוא. הא אביי משמע דלית לי' דשמואל. ושפיר יכול המלוה למכור חובו לגוי (או אפי' לישראל לדעת הרמ"ה דאינו עובר בלא תקח רק המלוה ולא יורש וה"ה לוקח] דגוי כשגובה לאו מחמתו גובה שלא נשאר אצלו שום שיעבוד ואינו יכול למחול ולאו אס"ה הוא [ועיין לקמן סימן קפ"ט אות ה' המגיה] אבל לדידן דקי"ל כשמואל וכשימכור ויגבה הלוקח יחשב כאילו גבאו הוא וכמ"ש הריטב"א לענין שמיטה כנ"ל. א"כ אס"ה הוא למלוה ואינו שלו ופקע שיעבודי'. וע"כ נכונים דברי הרמ"ה דוקא שגבאו מדעתי' דלוה דבע"כ גזל גמור הוא דלא הי' יכול לירש:
כ) אך יש לדון במ"ש למאן דלית לי' דשמואל מותר למוכרו די"ל דאז יעבור משום לא תשימון כמו עדים דעוברים בלא תשימון מיד כיון דאין בידם לקרוע השטר וכנ"ל (ריש סי' קמ"ד) בשם הריטב"א. ה"נ כשמכרו. וכיון דלית לי' דשמואל ואינו יכול למחול שוב עובר בלא תשימון ואסור למוכרו משום לאו דלא תשימון. מיהו יש ליישב דמ"מ הקשה הריטב"א שפיר מה מקשה רבית מעלייתא הוא דילמא ס"ל לאביי כת"ק דראב"י דמלוה עובר בלא תשימון תיכף בהלואה א"כ איסורא דעביד עביד ומותר שוב למוכרו. או י"ל דאינו עובר בלא תשימון. אא"כ גבאו לבסוף בעצמו. משא"כ בגבאו הלוקח. כיון דגביית לוקח בהיתר. ועי' בשערי משפט שנסתפק אם המיר הלוה קודם גבי' אם עובר למפרע בלא תשימון. ולפי זה אין חילוק בין רבית קצוצה או אבק רבית לעולם כל שלקחו שלא מדעת הלוה נחתינן לנכסי':