אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קנו
א) סעיף י"ח כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים הם דברי הרמב"ם ספ"ד מהלכות מלוה שנתן טעם להא דמעות יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד משום שהוא אבק רבית מדבריהם ובשל יתומים לא גזרו. ושיטת הרשב"א דוקא באבק רבית כזה שאינו נותן לו מכיסו רק מה שהרויחו מעות יתומים. וכן אפשר במשכנתא דבתורת זביני אתי לידי' חשיב ג"כ שנוטלים רק ממעותיהם. אבל באבק רבית בעלמא אפי' בשל יתומים אסור:
ב) ולפענ"ד נראה דהרמב"ם לטעמי' שפיר הוכיח מהא דמותר בקרוב לשכר כו' דה"ה בכל אבק רבית. שהוא כתב (בפ"ה ה"ח) שאם נתן בקרוב לשכר ורחוק להפסד חולקין בין בשכר בין בהפסד. הרי שהאיסור הוא מה שמקבל הפסד מחלק שהנותן נוטל השכר. וא"כ הרי הרבית מכיסו:
ג) ולולי שאינני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הייתי אומר טעם חדש בהא דמעות יתומים מותר בקרוב לשכר. דהנה במשכנתא בלא נכייתא דהוי אבק רבית פירש"י משום דפעמים שהכרמים לוקין לא הוי רבית קצוצה. הרי דכשיש ספק אם יהי' לו לא חשיב רבית. רק מ"מ אבק רבית הוא. שהרי אח"כ כשלא לקו הכרמים ולקח הפירות והוי ודאי הוי רבית. רק ר"ק אינו דבשעה שקצץ הוא רק ספק. אבל מדרבנן דאפי' בלא קציצה אסור ע"כ שפיר הוי רבית שלוקח ממון ודאי. ולפי זה אם גם בשעה שלקח הרבית רק ספק אף מדרבנן מותר:
ד) והנה בהא דהמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. וכן בפרוזבול. כתב הר"ש (פ"ג דפאה משנה ו') משום דהוי כגבוי ביד ב"ד. ובגיטין דנכסי יתומים א"צ פרוזבול ר"ג וב"ד אביהן של יתומים. וא"כ החוב של יתומים כגבוי. וכבר כתבנו בשם הרמב"ם דהרבית הוא מה שמקבל הפסד ממעותיו שנוטל הנותן השכר. וכיון דנכסי יתומים כגבוי. הרי כאילו גבה כל החוב מתחילה ואז הי' ספק אם יהי' הפסד ולא הוי רבית כלל מדינא. ולא משום קולא אתינן עלה אלא דמדינא לא הוי רבית בנכסי יתומים כלל ה' ואין לומר דחיוב הפסד לא חל אלא בשעת הפסד כמו שואל דמשעת אונסין אתחייב באונסין ולא שייך דכגבוי. דליתא דשואל משלם כשעת אונסין ע"כ החיוב אז. אבל זה ששילם החוב כמו שנטל משעת לקיחה נתחייב כמו גזלן דהחיוב משעת גזילה כמפורש בפרק אלו נערות. והיינו משום דמשלם כשעת הגזילה וה"נ בזה ודו"ק: