אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קנה

סימן קנד

א) סעיף י"ז תלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש הר"ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה. כל זה לשון הרמב"ם. והקשו על זה שהרי הרמב"ם בהלכה שאחר זה כתב דאם מצא המלוה בפרעון יותר על מה שהלוה לו מותר שמתנה נתן לו. א"כ מה ח לוק בין ת"ח לע"ה. ומה שתירץ בחוו"ד שבע"ה מותר בדיעבד דרבית מאוחרת אין מחזירין. לפענ"ד ליתא דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ולא קנה המלוה הרבית כלל:

ב) ונ"ל דהנה (בסי' קע"ז) הביא הש"ך מחלוקת הרשד"ם עם מהר"א ששון. אם ספק רבית חשיב ספק ממון. או ספק איסור. היינו אם נטל ומחלוקת אם הוי ר"ק או אבק רבית. דעת הרשד"ם דמחויב להחזיר. ומהר"א ששון סובר דהוי ספק ממונא ואינו מחויב להחזיר:

ג) ולבאר טעם מחלוקתם נראה דלכאורה נראה דלא חמור מגזל דענין רבית וגזל אחד הוא כדאמר רבא נ"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל כו' א"כ דינו כספק ממון דאף שיש בו ספק גזל אזלינן לקולא ה"נ בספק רבית. אך י"ל דרבית חלוק מממון דאתיהיב למחילה. משא"כ רבית דאף שהלוה נותן מדעתו אסור. ועוד יתבאר זה. אך ז"א שהרי פסק הש"ע כהרמב"ם דאף ברבית מהני מחילה. ופירש הריטב"א דתחילת נתינת רבית חשבה רחמנא כמחילה באונס. מה שאין כן לאחר שלקח מהני מחילה, א"כ דין רבית כדין גזל שכל האיסור שלוקח שלא מדעת הלוה ולא חמור ספק רבית משאר ספק ממון. אך לדעת הריטב"א בשם מורו דרבית לא מהני מחילה דלאו ממון אית לי' ללוה עלי' רק מצוה על המלוה ולשמים הוא חייב. א"כ אין דינו כספק ממון רק כספק איסור:

ד) ובזה תלוי מחלוקת הרשד"ם עם מהר"א ששון. דרשד"ם סובר כמורו של ריטב"א דלא מהני מחילה ואין לדמותו לספק גזל דאף אצל חבירו ספק איסור ואף שבידו למחול לעומת זה גם חבירו יכול למחול ומה חזית דדמא דהאי סומק טפי. אבל ספק רבית מחויב להחזיר כיון דהוא יכול למחול והלוה אינו יכול למחול ומהר"א ששון סובר כפסק הש"ע דמהני מחילה ברבית ודו"ק:

ה) ובזה יתיישב דברי רמב"ם הנ"ל. דהנה ברבית מוקדמת ומאוחרת כתב הרמב"ם ששלח דורון בשביל שילוהו או שהלוהו. הרי דאפי' נתן לו מתנה. מ"מ כיון שטעם המתנה הי' בשביל הלואה אסור. וע"כ דקדק הרמב"ם בדין ת"ח שכתב שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה והוסיף על לשון הגמ' מתנה יהיב לי'. והוא כתב שלא נתן אלא כו' היינו שלא הי' דבר אחר במתנה בשביל הלואה רק מתנה לבד דאילו הי' המתנה בשביל הלואה הי' אסור כנ"ל. ובמ"ש שהדבר ידוע כו' כיון שאילו בע"ה אף דמתנה יהיב לי' כמ"ש הרמב"ם בעצמו במצא המלוה יתר על חובו. מ"מ י"ל שמתנה זו נתן לו עבור שהלוה לו והוי רבית מאוחרת. אבל בת"ח הדבר ידוע שלא נתן לו רק מתנה:

ו) וע"כ אפי' בע"ה לאחר שהחזיר לו בלא ידיעתו א"צ להחזיר דשמא מתנה גרידא נתן לו וכבר קנה אותו. ואף דאפשר שנתן לו לשם רבית ואיסורא לא ניחא לי' דלקני' ומעות הלוה הוא ואסור לקבלו משום רבית. מ"מ ספק ממונא לקולא כדברי מהר"א ששון. ואפי' לדעת מהרשד"ם דספק רבית לחומרא. כתבנו הטעם משום דלית ללוה ממונא גבי' רק מצוה דרמיא אמלוה. ומש"ה לא מהני מחילת הלוה והוה ספק איסור. אבל בזה שרבית מאוחרת הוא ואין חיוב חזרה רק משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ומעות הלוה הוא. וכיון דמעות הלוה הוא. שוב מועיל מחילתו אם ימחול עתה בלי שום אונס כדברי הריטב"א הנ"ל דהא דאסרה תורה רבית מדעת הלוה. משום דחשבי' רחמנא כמחילה באונס. אבל אם ימחול מדעתו תחילה מועיל דממון הלוה הוא והוי ספק ממון אפי' למהרשד"ם ודו"ק:

ז) אבל בתחילה כשיודע שנותן לו יותר אסור לקבלו. דהא דשרי ספק גזל הוא משום דאינו מחויב ליתן לחבירו ספק ממונו כנ"ל. דמה חזית דדמא דהאי סומק טפי. ולא הקפידה תורה על ספק ממון חבירו יותר מעל ספק ממונו. אבל זה שעדיין אין לו שום זכות בממון זה. שפיר אסור לקבלו משום ספק גזל. אבל לאחר שהחזיר לו יותר בני דעת המלוה. ואם לא נתן לשם רבית כבר קנאו המלוה. הרי יש למלוה בו ג"כ ספק ממון ואינו מחויב ליתן ללוה דשמא הוא ממונו. וכל זה בע"ה אבל בת"ח דקדק הרמב"ם וכתב שהדבר ידוע כו' על כן אפי' בתחילה מותר לקבלו:

ח) עוד נראה ליישב. דהנה י"ל דאינו מחויב להחזיר ואף מותר לקבלו. דאף שאפשר שנתן לו בשביל הלואה ספק דרבנן לקולא דרבית מאוחרת רק אבק רבית דרבנן. אך הרמב"ם לטעמי' דסובר כל איסורי דרבנן עוברים עליהם מה"ת בלאו דלא תסור וכבר הקשו עליו דא"כ למה סד"ר לקולא ותירצו דמתחילה כך התנו דספק יהי' להקל. והנה כשהלוה מתכוין בשביל שהלוהו הרי עושה איסור אף שהמלוה אינו תולה שכוונת הלוה לכך וכמ"ש הט"ז (סק"ג). ושוב עובר בל"ת דלא תסור מה"ת:

ט) וע"כ כשיש ספק למלוה מה כוונת הלוה הוא למלוה ספק דאורייתא שמא עובר בלפני עור. אף להפוסקים דברבית דרבנן אין הלוה עובר רק בלפני עור אין לומר דהוה למלוה לפני דלפני דלא מקפדינן כדאיתא בש"ס ע"ז. דז"א דהגמ' לא אמר אלא בגוי דאין מוזהר בלפני עור ע"כ כשגורם לגוי ליתן מכשול אין מכשול להגוי כיון שהוא אינו מוזהר בלפני עור. אבל בישראל מה לי מכשילו באיסור אמ"ה או יין לנזיר או שמכשילו בלאו דלפני עור. ע"כ אסור למלוה לכתחילה לקבל בע"ה:

י) אבל בדיעבד שנותן לו ולא ידע המלוה בשעת קבלה שנותן לו יותר אף אם נתן לו לשם רבית. אין שייך במלוה לאו דלפני עור. דלאו דלפני עור נראה דאינו אלא ביודע שמכשילו. אבל בלא כוונה אין שייכות איסור כלל בגורם כעין שכתב הרמב"ם בשיקול הדעת וז"ל אעפ"י שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. וע"כ כשלא ידע המלוה הי' לדידי' ספיקא דרבנן דמותר ולא עשה המלוה שום איסור ומותר להחזיקו:

יא) שם ברמ"א ויש מתירין אפי' התנו. נ"ל דרש"י ג"כ סובר כשיטה זו. דהוא ס"ל בעובדא דאקרא דשנוותא דאין איסור רבית מאוחרת אפי' בשעת פרעון אלא במזכיר בשכר מעותיך. וא"כ בסתמא גם כל אדם מותר והתירא דת"ת ע"כ בהתנה איירי. ולהרא"ש ניחא דבשעת פרעון לעולם אפי' בסתם אסור. וכן לרמב"ם דאין היתר בסתם רק בדיעבד שבשעת פרעון לא ידע המלוה שיש יותר. אך לרש"י על כרחין לומר דאפי' התנו מותר:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה