אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קמג

סימן קמב

א) שם מחבר סעיף ב' מומר. מותר להלוותו ברבית. נבאר השיטות בקצרה. דעת הר"ת הובא בנמק"י (פרק איזהו נשך) דמומר מותר להלוותו ברבית. דגופו מותר להורגו ממונו לא כ"ש. וגם שאינו מצוה להחיותו וברבית כתיב וחי אחיך עמך. וליכא למיחש דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא שנטמעו בין העכו"ם. ולפי זה מומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו ברבית משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא:

ב) אבל הרמב"ן כתב דמומר מותר להלוותו ברבית משום דלאו אחיך הוא. ויליף לה מהא דמקשה הש"ס בע"ז (דף כ"ו:) אהא דמומרים מורידין מהא דלכל אבידת אחיך לרבות המומר ופירש הרמב"ן דקושיית הש"ס כיון דמורידין לאו אחיך הוא. וברבית כתיב אחיך ועל כן ליכא למיחש לזרעא מעליא ועיין בבעה"ת. ולפי זה מומר אוכל נבילות להכעיס נמי מותר להלוותו ברבית כיון דמורידין לאו אחיך מקרי וליכא למיחש לזרעא מעליא:

ג) ואמנם ר"ת אזיל לשיטתו בתוס' ע"ז (כ"ו: ד"ה או) דקושית הש"ס הי' משום דבהאי קרא דלכל אבידת אחיך מרבי אבידת גופו עיי"ש. ולעולם אחיך הוא וברבית דממונו אסור משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא אבל הרמב"ן מפרש כפשטו דהגמ' מאבידת ממונו הקשה. וקשיא לי' קושית התוס'. והוכיח דכיון דמורידין לאו אחיך הוא וברבית כתיב אחיך וליכא למיחש לזרעא מעליא דמ"מ אינו לוקח רבית מאחיו. וכדק"ל להש"ס מאבידה דלאו אבידת אחיך הוא אף דאפשר דנפיק מיני' זרעא מעליא:

ד) ובמוסר כתב הרמב"ן דאסור ליקח ממנו רבית. דהא דמורידין אותו הוא משום דהוה רודף וניתן להצילו בנפשו ולעולם אחיך הוא עיי"ש בבעה"ת. ואף שכתב במומר שמותר להלוותו ברבית משום דרחמנא אמר וחי אחיך עמך והא לא ליחי. וא"כ מה"ט גם מסור יהי' מותר להלוותו ברבית. ואין לומר דאינו מותר אלא להורגו משום להציל אחרים. אבל ממונו אסור לאבדו. דא"כ מה יליף הש"ס קו"ח לממון מסור שמותר לאבדו ביד לחד מ"ד. אלא ודאי דמ"מ כיון שמותר להורגו כ"ש שממונו מותר. וצ"ל דבאמת הטעם שמסור אסור להלוותו ברבית הוא משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. ודווקא במומר לא חיישינן להכי משום דלאו אחיך הוא:

ה) והנה נ"מ בין השיטות ללוות מן המומר ברבית, דלהרמב"ן דלאו אתיך מקרי אינו עובר אלא משום לפני עור. ולר"ת והתוס' (פ"ב דע"ז) הנ"ל עובר גם משום לא תשיך. ובש"ך פוסק דעובר כשלוה מן המומר גם בלא תשיך. א"כ במומר להכעיס אסור להלוותו ברבית דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא:

ו) ואין להקשות לפי"ז גם מומר לע"ז ואשתו ג"כ מומרת ולפי פסק הרמ"א בן מומרת אסור להלוותו ברבית דהוא כתינוק שנשבה לבין הנכרים] יהא אסור להלוותו ברבית משום זרעו. דלא קשיא דנהי דרשע לא הוה דאנוס הוא שגדלוהו על טעותם. עכ"פ צדיק לא הוה ולית בי' משום יכין רשע וצדיק ילבש. דמ"ד דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא הוא משום יכין רשע וצדיק ילבש כדאיתא בב"ק (קי"ט.) ע"כ כיון שהממון מוכן לו חשבינן לי' כשלו. אבל בזה שאינו צדיק ואינו מוכן לו לא חיישינן לזרעו שיירשו אח"כ:

ז) ולפי"ז קשה על הש"ך (סק"ד) במומר להכעיס יש להחמיר שלא ליקח ממנו רבית. מבואר דמעיקר הדין מותר. ולמה. כיון שהש"ך פסק דאחיך הוא. א"כ ניחוש דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא כמו להרמב"ן במסור (ואין לומר דס"ל להש"ך כדעת המרדכי שהביא הרמ"א (בחו"מ סי' שפ"ח סעי' ג') דממון מסור מותר לקחתו לעצמו. דהרי הש"ך פסק שם להיפוך. והכריח שכן דעת כל הפוסקים דלא כדעת המרדכי ההוא]:

ח) ואיברא שבב"י כתב על הטור שכתב דמומר מותר להלוותו ברבית משום שאינו מצווה להחיותו. וכתב הב"י דה"ה אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית. וצ"ל שדעת הב"י והש"ך כיון שאוכל נבילות להכעיס אין מחזירין לו אבידתו. הרי דוקא לאבדו בידים ממונו אסור. אבל אין מחזירין לו אבידתו. הרי דאף בענין ממונו אין לעשות מעשה בידים להחיותו וברבית דכתיב וחי אחיך דוקא אם מצווים להחיותו בידים אסור להלוותו ברבית. וי"ל ג"כ כיון שלאחר שלקח ממנו הרבית לא יהי' מחויב להחזירו כמו בהשבת אבידה. ממילא גם בהלואה אין איסור כמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ז.) לענין פחות משוה פרוטה דלא מקרי גזילה אלא מידי דבר השבה. אלא דזה אין ברור די"ל דרבית שהוא לקח מאתו מחויב להחזיר ואינו דומה לאבידה. אך נראה הטעם הראשון כיון שאינו מחויב להחיותו בידים מהני גם לענין ממון:

ט) ובהכי ניחא מה דק"ל לכאורה על הב"י שכתב במומר להכעיס מותר להלוותו ברבית משום שאינו מצווה להחיותו. דא"כ גם במומר לתיאבון יהי' מותר להלוותו ברבית לפי מה שפסק הוא עצמו בהלכות צדקה (סי' רנ"א) מי שהוא עבריין על אחת ממצות האמורות בתורה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו אך לפמ"ש לק"מ דבמומר לתיאבון כיון שנתרבה להשבת אבידה. הרי דבממונו מצוה להחיותו. (ועי' בסוף הקונטרס] והטעם משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. א"כ מצוה להחיותו קרינן לענין רבית שהוא ענין ממון ושייך בי' דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. אבל בלהכעיס שאין חזירין לו אבידתו. והטעם שהוא מן המורידין ולא מעלין ולא עבדינן איסורא שיחזירו לו אבידתו שאסור להחיותו בין בגופו בין בממונו] משום ספיקא דבנו. ע"כ מותר ליקח ממנו רבית. כיון שבענין ממון אין מחיין אותו בידים לא קרינן בי' וחי אחיך עמך:

י) ואף למה שכתבו התוס' בע"ז (דף כ"ו:) דאפשר מסור מחזירין לו אבידתו משום יכין רשע וצדיק ילבש. שאני מסור שאין איסור להחיותו בענין ממון. שמה שאסור להחיותו בגוף הוא רק משום דהוה רודף [אלא דמ"מ לחד מ"ד מותר לאבד ממונו כיון שממון של אדם הוא לצורכי גופו כיון שגופו מותר להורגו יהי' מאיזהו טעם שיהי'. כ"ש שממונו מותר] וכיון שאין איסור בהחזרת אבידתו שוב מצוה משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. ועוי"ל דאפי' בידים מותר לאבד ממון המשומד אוכל נבילות להכעיס כיון דהשתא שרי לחסרו לא שבקינן מצוה דהשתא בשביל ספיקא דלאח"כ:

יא) והא דאיתא בתשו' רש"י הובא בב"י (חו"מ סי' רפ"ג) במומר שהי' לו פקדון ביד אחרים למ"ד ממון מסור אסור לאבדו ביד אסורים לזכות בו משום ספק זרעו. לק"מ דשם אין הפקדון ביד המומר ואפילו לא יזכו בו רק שלא יתנהו להמומר לא יהנה בו המומר כלל. ע"כ אסורים לזכות בו משום זרעו. ואי משום דעכשיו מצוה לחסרו. זה יקיים במה שלא יחזור לו הפקדון אף אם לא יזכה בו. וע"כ אסור לזכות בו. אבל לאבד ממונו שביד המומר ס"ל דמותר [אך בראב"ד פ"ב מהלכות ע"ז הלכה ה' מפורש להיפוך וה"ה דמותר להלוותו ברבית לחסרו:

יב) העולה מהנ"ל דמסור לכולי עלמא אסור להלוותו ברבית אף להסוברים דאוכל נבילות להכעיס מותר אף דאחיך מקרי. מ"מ מסור אסור:

יג) ובאוכל נבילות לתיאבון הדבר פשוט דאסור להלוותו ברבית. ותמהני על החכ"צ בתשובה שכתב דלמתירין במומר להלוותו ברבית. ה"ה במומר לערלות. ותמיהני דהאי מומר לתיאבון הוא שהרי מותר לאכול משחיטתו. ובלתיאבון משמעות כל הפוסקים שאסור להלוותו ברבית כמו שמחזירין לו אבידתו. ועוד תדע דא"כ איך משכחת מלוה ברבית דהלוה ג"כ עובר. והרי הוא אוכל נבילות לתיאבון ומותר להלוותו ברבית. ואין לומר דבאותו פעם בשעת מעשה לא נעשה מומר. אכתי קשה איך מחויב להחזיר לו הלא כבר נעשה מומר במה שפרע הרבית. ומיהו בהא י"ל לפמ"ש הש"ך שם (בסי' רנ"א) דמשום פעם אחת לא יצא מכלל אחוה ומחויב להחיותו. אלא דא"כ אם נתן רבית שלשה פעמים שוב יהי' מותר ליקח ממנו וליתא:

יד) שוב ראיתי דיש לקיים דברי החכ"צ ולא מטעמי'. לפי טעם הרמב"ם ברועי בהמה דקה בא"י שעומדים ברשעם ושונים בו תמיד אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כו' וא"כ במומר לערלות הרי עובר במ"ע דמילה בכל יום ותמיד הוא ערל. וא"כ דינו כרועי בהמה דקה שלא מורידין ולא מעלין. וכיון שאסור להעלותו. וה"ה בענין ממון שאסור להצילו דמאי שנא. וע"כ לא חיישינן לזרעי' ואין משיבין לו אבידה. והוא עוד חמור ממסור דאין איסור בהצלת ממונו. דהא דאסור להצילו ממיתה הוא משום דרודף הוא ובהצלתו הוא מסכן אחרים. משא"כ להציל ממונו דאין איסור. וע"כ י"ל דמחויב להשיב אבידתו משום זרעו. אבל מומר לערלות שדינו כרועי בהמה דקה כנ"ל ואסור להשיב אבידתו בשביל זרעו. וע"כ גם רבית מותר ליקח מהם דלא קרינן וחי אחיך עמך כיון שגם בענין ממון אסור להחיותו. ומ"מ י"ל שאסור. הגם שמומר אוכל נבילות להכעיס מותר ליקח ממנו רבית. די"ל דליקח ממנו רבית דומה לנוטל חיותו בידים:

טו) אמור מעתה שה' מידות בענין המומר לענין רבית. הא' מומר לכל התורה ונדבק בדת גוים שלכל הפוסקים מותר ליקח ממנו רבית לבד מיש מחמירין שברמ"א. וטעם שלהם לכאורה יש לומר דרש"י לטעמי' דצריך קרא להתיר רבית דגוי וכבר כתבתי לעיל (סי' הקדום אות ג') דטפי יש סברא לאסור רבית דגוי טפי מדישראל. וא"כ במומר דאית בי' נמי האי סברא וקרא להתיר אין בו דאעפ"י שחטא ישראל הוא ע"כ אסור ליקח ממנו רבית:

טז) איברא א דקשה טובא דגם בגזל גמור יהי' מותר במומר דגופו מותר להורגו ממונו לא כ"ש כדאמר בש"ס גבי מסור. ומה"ט תמוהין לי דברי הש"ך (סי' קנ"ח סק"ב) דא"כ למה קיי"ל גזל גוי אסור ומחוורתא דס"ל דגם במומר איכא למיחש לזרעא מעליא אם ישא מומרת שבנו יהי' דינו כתינוק שנשבה לבין העכו"ם. ושאר פוסקים ס"ל אפי' נושא מומרת או ליקח רבית ממומרת מותר דבנו עכ"פ לא יחשב צדיק ולית בי' משום יכין רשע וצדיק ילבש. וי"ל עוד דלא זה שמותר אלא אף מצוה איכא אפי' להפוסקים החולקים בהלואות נכרי דוקא נכרי דאין מורידין ואין מעלין אותו ואין מצוה לחסרו. אבל מומר כזה שהוא ממורידין ולא מעלין ודאי מצוה לחסרו. ומיהו היכא דאיכא למיחש לדרכי שלום אפשר דמותר להחולקים על הרמב"ם:

יז) הב' מומר אוכל נבילות להכעיס. דאיכא למיחש לזרעא מעליא. ולר"ת אסור להלותו ברבית. ולהרמב"ן מותר דלאו אחיך מקרי וליכא למיחש לזרעא מעליא. ולהב"י והש"ך אף דס"ל דאחיך מקרי שהרי כתב הש"ך שהלוה מן המומר עובר בלא תשיך [מיהו בזה י"ל על דרך אגדה דלאו דלא תשיך שהוא משום שמחטיא המלוה שפיר קרינא בי' לא תשיך לאחיך. שהרי לאחר שיקבל עונשו על עונותיו וכיון שנלקה הרי הוא כאחיך. עוד יהי' עליו עון זה ונמצא שמחטיא לאחיו] וכן לפסק המחבר (סי' רנ"א) דאפי' אוכל נבילות לתיאבון לאו אחיך מקרי רק להשבת אבידה איתרבי משום זרעא מעליא [עי' בסוף דברינו]. הרי דאפי' לאו אחיך חיישינן לזרעו. מ"מ אוכל נבילות להכעיס מותר להלותו ברבית משום דבדידי' מצוה נמי איכא לחסרו:

יח) הג' מומר לערלות ורועי בהמה דקה. גם להרמב"ן אסור להלותו ברבית כיון דאינו מן המורידין אחיך הוא. ושוב חיישינן לי' לזרעא מעליא. ולהב"י וש"ך תלוי בשני הטעמים שכתבנו לעיל (אות יוד). דלטעם הא' שכתבנו משום דאין מצוה להחיותו גם בענין ממון כיון איסורא איכא בדידי' לא חיישינן לזרעי'. ה"נ הרי הדין בהם דלא מעלין. וטעם הב' דאפי' לאבד ממונו ביד מותר ומצוה. יש לומר דליקח רבית דומה ללוקח חיותו ביד ובמומר לערלות אסור. ולשיטת התוס' דהא דרועי בהמה דקה לא מעלין רק מדרבנן. פשיטא דאסור ליקח מהם לעבור דברי תורה בקום ועשה. וכל שכן במומר לערלות דלשיטתם אפי' מדרבנן מעלין:

יט) הד' מוסר. אפי' לטעם הא' שכתבנו לב"י וש"כ הלא אין מצוה לחסר ממונו. רק למה שנסתפקו התוס' (בפ"ב דע"ז) דאפשר שאין מחזירין אבידתו. ואם אין מחזירין אבידתו י"ל גם רבית מותר ליקח ממנו כיון שאינו מצוה להחיותו גם בענין ממון וי"ל דרבית דומה ללוקח חיותו בידים. אך את"ל דמוסר מותר ליקח ממנו רבית כ"ש רועי בהמה דקה להרמב"ם וק"ל:

כ) הה' מומר אוכל נבילות לתיאבון. לית דינא ולית דיינא דאסור ליקח ממנו רבית, שהרי אף מחזירין אבידתו [עי' בסוף הקונטרס] ועל כרחין דחיישינן לזרעא מעליא אף דלאו אחיך הוא לפסק המחבר כהר' אליעזר בסי' רנ"א. ומ"מ כשלוה ממנו עובר גם משום לא תשיך לאחיך. וצ"ל כטעם אגדה שכתבנו לעיל:

כא) שוב עלה בדעתי ות"ל כן מצאתי להדיא בס' יראים מר"א ממיץ (מצוה מ"ז) הוא הר"א שהביא הטור (סי' רנ"א) בענין מומר אוכל נבילות לתיאבון שמחזירין לו אבידתו אף שאין מצווין להחיותו דלאו אחיך הוא. היינו שאינו מחויב ליתן לו משלו ואף אינו מחויב להלותו ממונו. אבל ממון של המומר מחויב להחזיר לו. ותחילה רצה לומר שגם ברבית מותר להלותו. ובסוף דבריו כתב שנראין לו דברי רבותיו שאסרו להלותו ברבית מטעם דרבית כעין גזל כדאמרי' בפרק הרבית ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית. הלכך י"ל לכל אבידת אחיך לרבות המומר שהזהירה התורה על ממון חבירך המומר. רבית נמי כיוצא בו. דהא ממון חבירך מומר הוא והזהירה התורה שלא לקחתו:

כב) ובמה שהביא בס' יראים ראי' מהא דרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. ופי' בס' הנ"ל שאינו מצוה להחיותו. ק"ל דמזה מוכח דאפי' בדבר שאין בו חסרון כיס אינו מחויב לטרוח. וא"כ למה מחויב להחזיר אבידתו. נהי דאסור לקחתה לעצמו. מ"מ יניחנה במקומו. ואולי ס"ל כדעת המרדכי שהביא רמ"א (חו"מ סי' שפ"ח) בממון מסור דאסור לאבדו דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. מ"מ מותר לקחתה לעצמו דהטעם משום יכין רשע וצדיק ילבש והוא הצדיק. וע"כ באבידה דגלי רחמנא שאסור לקחתה לעצמו ושוב מחויב להחזירה משום זרעא מעליא:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה