אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קלו

סימן קלה

ב"ה אור ליום ועש"ק וירא תרמ"ב לפ"ק. רב שלום וברכה והצלחה לכבוד גיסי ידידי הרב החריף ובקי ירא אלקים מוהר"ר יצחק חיים הכהן נ"י.

א) יקרת מכתבו הגיעני. דבר אשר שלוחו עיות וזקף רווחא אקרנא. והגם שעשה היתר עיסקא. ידוע שאסור לעשות כן. כמפורש פ' איזהו נשך. אך לאחר שנעשה המעשה נפשו בשאלתו אם יש היתר ליקח הרווחים. ולענ"ד דמותר. והנה יסוד האיסור אין לו זכר בגמ'. דבגמ' לא אמר רק דלכתחילה חיישינן דילמא נפל שטרא קמי יתמי. אך בדיעבד והי' רווחא למה יאסור. וראיית הרא"ש בתשו' מר' עיליש (דף ס"ח:) עי"ש. ג"כ תמוה דאטו שם הותנו בע"פ תנאי אחר. וכבר צווח ע"ז בעל שב יעקב. וכתב דרוב פוסקים חולקים על דין זה:

ב) והנראה דהרא"ש בתורת קנס אתי עלה כיון דאסור לכתחלה קנסוהו בדיעבד שלא ליקח. דע"כ לא פליגי ר"מ ורבנן בשטר שיש בו רבית אלא אי קנסינן התירא אטו איסורא אבל באיסורא גופה קנסינן. והנה בגיטין בסוגיא דהיזק שאינו ניכר דקי"ל כר"י דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד. והרי מעלתו שוגג ה' ולתקוני שדרי' ולא לעוותי. ודלמא נפל שטרא קמי וכו' חשש דרבנן הוא. אך לכאורה ז"א שהרי דמבט איסור לכתחילה אסור גם למי שנתבטל בשבילו אף דמי שנתבטל בשבילו שוגג הי'. והרי השליח עשה עבור מעלתו:

ג) אך נראה להתיר. דהנה בנוב"י מהד"ק (חא"ח סי' כ') כתב בדין חמץ שעבר עליו הפסח אצל הגון דמותר לנגזל. שהרי הנגזל לא עבר. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אך לפענ"ד יש ראי' להיפוך מירושלמי (ריש פרק ה' דפאה) בגדיש שלא ליקט תחתיו כל הנוגע בארץ לעניים דקנסוהו רבנן. ושם במשנה הרוח שפזרה העומרים אומדין אותה כמה ראוי' לעשות לקט ולא קנסי' כיון דממילא. ודוקא בהגדיש העומרים בידים ע"ג הלקט קנסינן. ואיתא שם בירושלמי אפי' הגדיש שוגג ואפי' גדשו אחרים שלא מדעתו קנסינן ולא אמרי' בזה אין אדם מפקיר דשא"ש. והטעם בזה ברור כיון דקנסינן אפי' שוגג וא"צ לדעתו. ולא אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בדבר שצריך למחשבתו כמו בכלאים ובשוחט לע"ז וכן בחמץ דאפי' הניחו שוגג או אנוס אסור. ע"כ אף דשא"ש יכול לאסור ונהירנא דבילדותי שמעתי סברא זו לחלוק על הנוב"י מאדמו"ר הגאון זצ"ל מגור. והנה הבאנו ראי' לזה מירושלמי:

ד) והנה בנ"ד דשוגג לא קנסו שפיר נאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וראי' לזה דהיכא דלא קנסינן בשוגג מותר בעשו אחרים אפי' במזיד. מריטב"א רפ"ד דעירובין בפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו במזיד דלר"נ וראב"י אסורים. וכתב הריטב"א דהנ"מ בשנעשה החזרה במזיד ע"י בעלים. אבל אם אחרים החזירום לא כמינייהו לאוסרם אבעלים. ולא חילק בין החזירום לצורך בעלים או לא. ועוד דמשמע דלכ"ע מותרים אף לאותם שהחזירום לצורכן. והטעם כמ"ש כיון שלא נתחדש מעשה בפירות ואין איסור רק במזיד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במחשבה דידי' דהיינו מזיד דידי' בלא מעשה:

ה) ולא קשה ממבטל דבר של אחרים לאחרים דאסור דהתם נהי דלא אסר לה לא שרי לה. ונשאר באיסורו כשהי'. וכעין שכתב הר"ן בשחיטת ע"ז. ועוד דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. וזה הוא מעשה שנתבטל האיסור ע"י. ושוב יכול לאוסרו. אבל בנ"ד אין לומר אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כיון שלא עשה לדעת עצמו רק לדעת משלחו. וכמ"ש הר"ן נדרים (דף ל"ו.) בהא דפריך הש"ס למ"ד שלוחי דידן נינהו הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ואי אמרת שלוחי דידן נינהו לימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכתב הר"ן דבמזידין חייבין לא קשיא כיון דאדעתא דנפשי' עביד אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. ביאור דבריו לפמ"ש הרמב"ן ע"ז הביאו הר"ן פרק ר' ישמעאל דגוי האוסר את של ישראל ע"י מעשה יש לו ביטול דטעם אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה דע"י מעשיו חשבינן לי' כשלו. וא"כ ממנ"פ הו"ל ע"ז של נכרי עי"ש. וכיון דחשבינן לי' כשלו ע"כ מהני הקרבתו בלא שליחות בעלים דהוא כבעליו והוי פיגול. אך בעושה לדעת בעל הקרבן דלא נתכוון לעצמו ולא נתכוון לקנותו בזה הי' קשה לו. הרי הקריב שלא בשליחות בעלים ולמ"ד שלוחי דידן אמאי הוי פיגול. ועי' בתוס' (פרק המפקיד) דשינוי קונה ג"כ דוקא כשנתכוון לקנותו:

ו) מעתה בנ"ד נמי כיון ששלוחו עשה לדעת מעלתו. לא שייך בזה אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כנ"ל. וכיון דמידי דרבנן הוא וחידוש דין שחידשו הרא"ש והטור. נ"ל לסמוך ע"ז אם כבוד אבי מורי שליט"א יסכים לזה גם אני מסכים. ויוכל ליקח הרווחים. ונכסיו יתברכו ממעון הברכות כנפשו ונפש גיסו הדו"ש:

הק' אברהם

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה