אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קלה
ב"ה אור ליום ג' שלח תר"ם לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב החריף החסיד מו"ה יעקב אהרן נ"י [כעת הגאבד"ק קאנסטאנטין].
א) בדבר האיש שנתן משכון לאשה אחת ללוות עליו מגוי והגוי מחמת שלא ידע שם לוה לא רצה ללוות רק שתתן לו האשה וועכסיל ג"כ. והוועכסיל הי' רק על הקרן לבד ולא על הרבית. והמשכון הי' שוה הרבה יותר מהחוב והאשה לוקחת בכל חודש הרבית מהאיש לפורעת לגוי:
ב) הנה מצד שהמשכון שוה הרבה מהחוב אין היתר אלא בסתם. דאז יש חילוק בין אם המשכון אינו טוב כל כך צריך שיאמר בפירוש שאין אחריותו על השליח. אבל אם טוב בסתמא סומך על המשכון לבד. כמפורש בש"ך (סי' קס"ט ס"ק נ"א). אבל בנ"ד הא חזינן שהערל רצה דוקא וועכסיל [אך יש לעיין מחמת שהוועכסיל לא הי' על הרבית ונדבר מזה אח"כ] והנה לכאורה יש לומר דהא דאסור בלוה מנכרי לצורך ישראל אחר על משכונו של ישראל. משום דחשיב כשניהם לווים השליח והמשלח בעל המשכון. וא"כ אין איסור רק אם השליח פורע מכיסו וחוזר ולוקח ממשלח. אבל אם משלח פורע לגוי. אין הישראל לוקח ממנו רבית כלום. דאינו פורע לגוי עבור הישראל רק מה שחייב בעצמו הוא פורע:
ג) איברא דמקור הדין בש"ע (סי' קס"ט סעיף י"ז) מדברי הר"ן והנמק"י. והם הסוברים דוקא בערב שלוף דוץ אסור לישראל להיות ערב לגוי עבור ישראל. אבל בשניהם לווים מותר. וע"כ לומר דחשיב משלח בעל המשכון רק ערב. וכ"כ הב"י. וכיון שהשליח לבד חשיב הלוה. כשהמשלח פורע הרבית חובו של שליח הוא פורע. וכאלו נתן הרבית לשליח. וכן מפורש בחי' הר"ן ב"מ בערב שלוף דוץ אפי' ישראל הלוה פורע הרבית לגוי אסור. ע"ש במה שהשיב על ר' משה בן ר' טודרוס. והטעם דחובו של אביו הוא פורע. ומשמע שם דשני הדינים שוים] וה"ה בנ"ד. דאין לומר כיון שבעל המשכון מ"מ הוא חשיב ערב. לפטור עצמו מערבות הוא פורע. דליתא דגם תחילת ערבות הי' מחמת הלואה שמלוה השליח המעות שלוה מגוי למשלח:
ד) אך בנ"ד שהוועכסיל לא הי' רק על הקרן לבד נראה שלא לקח הגוי לבע"ד את האשה על הרבית. [וא"כ אין איסור כלל] וגרע מאלו לא לקח וועכסיל כלל. די"ל שהאמין להשליח. [ויש לדמותו לדין המפורש בח"מ באם כתב דקנה ולא כתב דאיקני לא אמרינן דאיקני ט"ס]. אך אפשר שלא רצה הגוי לכתוב הרבית בהוועכסיל. שמקדם קדמתא הי' הנימוס בדיניהם שלא ליקח יותר מששה פ"ט. אך אם בעת נתינת הוועכסיל כבר נשתנה הנימוס ליקח פ"ט כמה שרוצה והגוי ידע מזה יש להקל. אם לא שקיבלה בע"פ בפירוש אחריות גם על הרבית. אבל אם יש לתלות בהנ"ל ודאי הגוי לקח האשה לבע"ד גם על הרבית. כמ"ש הר"ן והנ"י דבסתמא האחריות על השליח. דאין להביא ראי' ממה שהמשכון טוב דהא חזינן שלא סמך על טוב המשכון שלקח וועכסיל. ואסור:
ה) ומ"ש מעלתו שבדיניהם אינו יכול לתבוע בעל הוועכסיל רק מהמשכון. הנה שאלתי אנשים היודעים, ואמרו לי שבבירור הענין להיפך. ועיקר תביעתו על בעל הוועכסיל ואינו יכול לגבות כלל ממשכון טרם יתבע הלוה:
ו) ועיקר טעם הר"ן שחושב השליח ללוה והמשכון רק לערבות. נ"ל משום דנכרי מישראל לא קנה משכון ואין המשכון רק כמו שאר נכסים דהוויין רק ערבים. ובהכי ניחא לי הא דכתב הרא"ש בישראל שנתן לגוי משכון ללוות עליו ברבית מותר משום דאקני משכון לגוי. ואי לאו דאקני הי' אסור. וקשה לפי מה שמוכח מדברי הר"ן הנ"ל דהשליח הוא הלוה והמשכון רק ערבות. הא מותר לישראל להיות ערב לישראל עבור נכרי ובאמת הב"י כתב דכל האיסור רק משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. אולי נתכוון ליישב קושיא ההוא]. אך לפמ"ש ניחא דהכא דמלוה ישראל ומשכון של ישראל וישראל מישראל קונה משכון ולאו כערבות דמיא:
ז) ותדע דאמרינן בפ"ק דקידושין קידשה במשכון דאחרים מקודשת. וקשה הא לא סמכה דעתה דשמא ימחול ותצטרך להחזיר המשכון. וע"כ דבמשכון לא מהני מחילה. ואי משכון הוי רק ערבות. הרי כשנמחל שיעבוד הגוף נמחל שיעבוד המשכון דכל היכא דליכא לוה ליכא ערב. וע"כ כיון דקונה משכון לאו ערבות הוא ואין שיעבוד המשכון תלוי בחיוב הלוה. והוא שעבוד בפ"ע. וא"כ הוי ישראל הלוה ואסור:
ח) ויש לפקפק בזה ולומר לדעת הטור בשם בעה"ת (סי' צ"ז) דאם נטל משכון מן הערב אין בו עשה דהשבת העבוט. וא"כ אינו קונה משכון כמו ישראל מנכרי דאינו קונה משכון. כיון דאין בו מצות השבת העבוט וא"כ כיון דתחילת נתינת המשכון הוא לשיעבוד לבד דמה"ט כתב הר"י מיגאש [הובא בנמ"י פ"ק דב"מ] דאין משיכה למשכון אף דבמשכון דאחרים מקודשת. וע"כ כיון דקונה משכון שוב מהני משיכה. ובתחילת נתינתו הוא דלא מהני משיכה דתחילת נתינתו לשיעבוד לבד. וא"כ כשישראל נותן משכון עבור הנכרי תחילת נתינתו רק לערבות. וכיון דבערב לית בי' מצות השבת העבוט ואינו קונה משכון ונשאר ערב ומותר. אך בשם רמ"ה כתב הטור שם דגם בערב אית בי' מצות השבת העבוט ודין סידור. ולא נתמעט רק מלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו:
ט) נחזור לענינינו אם הי' באופן האסור כנ"ל מה שעבר אין. ואין האשה מחויבת להשיב. דרשות בעלה עלי'. ולתקן האיסור ימחול לה הלוה. ובאמת אין זה תקנה ברורה. דשיטת הריטב"א הובא בשטמ"ק דלא מהני מחילה ברבית. גם לדעת הרמב"ם אינו ברור שיועיל מחילה כמ"ש בחידושיי. ואין תקנה ברורה רק אם תחזיר והלוה לא ירצה לקבל. ומכאן ולהבא יתן הלוה וועכסיל לגוי והיא תחתים עצמה ערב. אך על הבעל פשוט שאין שום איסור. רק אם חושש לתקנת אשתו לתקן מה שעוותה:
ידידו הדוש"ת באהבה הק' אברהם.