אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קלג
ב"ה יום ה' ויקרא תרמ"ט לפ"ק. לרב אחד.
א) דבר האיש שנתחייב לו חבירו בד"ת. ולא רצה לציית ותבעו בערכאות. והשיג עליו וויראק ולפי נמוסיהם מיום שהשיג הוויראק מחויב ליתן ה' פ"ט ורוצה ליקח ממנו. ומעלתו פשיטא לי' שאסור משום רבית. ובאמת מדברי החולק על ר"א מטוך. שהביא הב"י (סוס"י ק"ס). משמע כן. דאף ברבית המתחייב מאלי' יש איסור רבית. אך בתשו' רשד"ם (סי' רכ"ב) דאין רבית אלא בהלואה. ולא בגזל. ומה שחלקו על ר"א מטוך. (ואף ר"א מטוך לא התיר אלא בדמי שכירות] היינו מפני שמחייבו ליתן בדין. וע"ז פליגי עליו. אבל אם הוא בעצמו רוצה לפייס להנגזל מותר. ואין בו משום רבית ע"ש. ובתשו' מ"ב (סי' ל"ד) שכתב במבטל כיסו של חבירו כיון דלאו בתורת הלואה בא לידו לא מחזי כרבית. ב והנה יש לעיין בדברי מהרשד"ם דכיון דאמרת דבמה שאינו דרך הלואה ליכא רבית. א"כ למה מועיל טעם דרבית שלא יתחייב ליתן בדין. ויותר הי' נראה דהר"א מטוך מיירי באופן שלא נעשה גזלן שלא אמר יש לך בידי ואיני נותן לך רק נשמט ממנו. אבל בנעשה גזלן ועשקו. בכי הא לא שייך איסור רבית [רק איסור אחר כמו שיבואר וביותר לפמ"ש הריטב"א (פ' איזהו נשך) בטעם שמדמה הש"ס איסור רבית לאיסור גזל משום דרחמנא חשבה התחייבות הלוה ברבית לאונס. דמשום שדאיק ללוות מוכרח לקצוץ לו רבית. [עי' בשטמ"ק שהביאו] ובנידון זה שלא קצץ לו וכן בנידון ר"א מטוך] ממנ"פ אם מתחייב לו ע"י דינא דמלכותא. אין כאן גזל. ואי לא כמו שהוא האמת. יש בו איסור גזל בלא איסור רבית. דמשום שלא רצה לציית לד"ת לא הותר לגזול ממונו. ועי' בתומים (סי' כ"ו) מ"ש אפי' בהלך בעצמו בערכאות. וכ"ש בזה שחטאו רק משום שלא רצה לציית לד"תן:
ג) אך מה שיש לדון בזה הוא. כי מסתמא הי' יכול התובע להרויח במעות עכ"פ ה' פ"ט להשיג אצל בטוחים גדולים גוים. ואף דהמבטל כיסו של חבירו פטור דגרמא בנזקין פטור עכ"פ מחויב לצו"ש. וי"ל דמועיל תפיסה. ואף שהש"ך פסק (בסי' כ"ח ובסי' קפ"ב) דלצי"ש לא מהני תפיסה. וראייתו מדברי הריב"ש (סי' שצ"ב). הנה הריב"ש הוכיח מהא דלא חשבינן משטרא לשטרא באבק רבית. אף דמתחייב לצאת ידי שמים ולבסוף כתב דעת הרשב"א דבאבק רבית אינו מחויב לצי"ש. ומבואר מדבריו דלא ברירא לי'. משום דלדעת הרשב"א נסתר ראייתו. והנה לפנינו בחי' הר"ן (פ' א"נ) הוכיח מהא דלא מחשבינן משטרא לשטרא. דאפי' לצאת ידי שמים פטור כיון דמפקינן מאידך אי תפיס. הנה דפשיטא להו דלצאת ידי שמים מועיל תפיסה ולפי שיטתם הרי הי' יכול התובע להוציא ממנו בדיניהם. יען לא רצה לציית לד"ת. והותר לו לילך בערכאות. ואף כי עתה ירצה הנתבע בד"ת. בזה ודאי כי יחנן קולו אל תאמין. וכשיוציא ממנו בדיניהם יהי' תופס ויהי' שלו מן הדין לדעת הר"ן ונמ"י:
ד) מלבד זה לדעת הרמ"א (סימן רצ"ב) בנושא ונותן בממונו של חבירו. והוא מוחה בידו ואומר ארויח בהמעות לעצמי מחויב ליתן לו הריוח. ונראה שהוא מחלק בין זה לבין המבטל כיסו של חבירו. יען שהנפקד מרויח במעות. ובמל"מ (פ"ז מהל' מלוה הל' י"א) משמע שגם בהלואה [היכא דלא שייך איסור רבית] הדין כן. וכבר בארנו לענ"ד שאין בנ"ד איסור רבית:
ה) אך באמת הש"ך פסק שם דלא כרמ"א אלא כרש"ל דדומה למבטל כיסו של חבירו. והנה לדעת הש"ך שהוראותיו מוסכמים דלצאת ידי שמים אינו מועיל תפיסה. וזה דומה למבטל כיסו של חבירו אסור לתבוע להוציא ממנו החמשה פ"ט בדיניהם. וחלילה לפסוק נגד הש"ך שפסקיו מקובל יסבכל ישראל. מ"מ בכגון זה טוב לפשר ביניהם ושלום:
הק' אברהם.