אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קלב
הלכות רבית ב"ה יום ב' ויקרא תרנ"ג לפ"ק סאכאטשאב:
לכבוד אהובי הרב החריף ובקי מו"ה משה פנחס נ"י בן הגאון מקוטנא שליט"א.
א) דבר מי שנשתדך ופסק לנדן לסלק קודם הנשואין ובהגיע תור הנשואין. לא הי' ביד אחד לסלק במזומנים. רק ליתן חוב על ביתו. ושכנגדו לא רצה בזה. אך רצה פטורים. ורצה למחול לשכנגדו הקנס. רק שיתן לו פטורים. ונתפשרו לסלק אחר נשואין לאחדים ויתן רווחים מהמעות. ודימה כבודו כי א"צ בזה היתר עיסקא. אך אינו רוצה לסמוך על עצמו ורוצה לעמוד על דעתי:
ב) ולדעתי הדבר ברור דא"צ בזה שום היתר. שהנה דין הרשב"א בתשובה (סימן תתקפ"ט). המובא בש"ע (סי' קע"ו) וכפול (בסי' קע"ז). דאין בנדוניות חתנים משום רבית. כיון שבתחילת החיוב מחייב עצמו כ"ז שלא יפרע. מה שממתין לו מי שנתחייב הוא הלואה. אבל בתחילת החיוב אין כאן הלואה. והנה בנ"ד שהרווחת הזמן הי' לאחר השדוכין. י"ל לכאורה דשפיר חשיב הלואה. דבשלמא בהא דרשב"א הרי הוא כעושה השידוך ביותר. אבל שכבר נתחתן. ואם הי' לו מעות. הי' שכנגדו מחויב להחזיק השידוך בפחות. שפיר חשיב אגר נטר. ועוד מחמת הקנס שמחויב ליתן אם לא יסלק כפי המבואר בתנאים. ואף שכנגדו רצה למחול לו הקנס. עדיין לא מחל:
ג) והנה ספק הראשון מתברר מתוך דברי הרשב"א בעצמו בתשובה הנ"ל שכתב וז"ל ודוקא שהתנה קודם שנשאת. אבל לא אח"כ כהא דפ' איזהו נשך (דף ע"ד:) גבי מלוה אדם לאריסיו חטים דיש הפרש בין ירד בין לא ירד עכ"ל. ושם מבואר בגמ' דאפי' ירד באתרא דיהיב אריסי ביזרא מותר. משום דכיון דכי לא יהיב האריס יכול לסלקו חשיב כמקבל האריסות ביותר. ה"נ כיון דאי לא מסלק יכול שכנגדו לבטל השידוך. הוי כנעשה השידוך ביותר:
ד) ולכאורה יש להוכיח משם דאף שמתחייב קנס לא חשיב שנותן בשכר הלואה. רק דמי השידוך. שהרי האריס אינו יכול לחזור. דקבלן אינו כפועל שיוכל לחזור. א"כ יהי' נחשב שכר הלואה. א"ו כיון שביד בעל הבית לסלקו חשיב שכר השדה ה"נ בזה:
ה) אך הט"ז כתב להדיא (בסי' קע"ו) דלאחר השידוך מחמת שאם לא יהיב לי' חייב ליתן הקנס נעשה רבית. ולדבריו צ"ל דשאני אריס. דאף דא"י לחזור. מ"מ אם חוזר אינו מחויב לו כלום. שלא מצינו בגמ' ובש"ע (סי' של"ג) רק שאם חוזר בו ידו על התחתונה. אבל לא שיכול לכופו. ע"כ חשיב שכר השדה לבד. משא"כ בשידוך שנוכל לחושבו שכר הלואה ג"כ אסור. כצ"ל לדעת הט"ז:
ו) מ"מ בנ"ד דשכנגדו רצה למחול לו אין בו משום רבית. דענין איסור רבית דנחשב כעין גזל כדמוכח ריש איזהו נשך. דאמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל. ומבואר בשטמ"ק בשם הריטב"א דאף דלוה נותן לו מדעתו. חשבה לי' רחמנא כמחילה באונס. דמחמת אונס שהוצרך ללוות פוסק רבית. וא"כ בנ"ד דשכנגדו לא רצה ממנו קנס שמחמת הקנס נחשב הלואה. א"כ לאו מחמת אונס הלואה פסק רבית. רק מחמת קיום השידוך שזה לא נחשב הלואה אפי' אחר שנתחתן אין בו משום רבית כלל:
ואשר נסתפק מעלתו עוד דאפשר משום שרוצה ליתן חוב על ביתו מחויב שכנגדו לקיים השידוך. זה אינו ראוי להסתפק בו כלל. לזאת יפה דן דא"צ בזה שום היתר אך לשון "רווחים" לענ"ד הוא כלשון עיסקא. ואם ישבע לא הרווחתי יש מקום לפוטרו. אך בזה לא נשאלתי:
והי' בזה שלום מאת הדוש"ת הק' אברהם.