אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קכה
א) כתב בהגהות אשר"י (פ"ק דע"ז) בשם רבינו אפרים ב"ר יצחק שאם שכר ישראל בית מעכו"ם אסור לישראל להניח לגוי שיכניס [כ"ה באו"ז] ע"ז בתוכו וכן אם שכר בהמה וחמר אחרי' בשבת חייב חטאת דשכירות קונה קצת. ואין נראה. והם דברי האו"ז שהשיג על ר' אפרים מהא דישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה:
ב) ונראה דהנה בסברת רבינו אפרים דשכירות קונה קצת מצינו לה סייעתא ותיובתא. סייעתא מהא דב"ק (דף צ.) המוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום ר"א אומר שניהם אינם בדין יום או יומים. אמר רבא מ"ט דכתיב כי כספו הוא המיוחד לו. ופסקו כן הפוסקים אף דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. מ"מ חשיבה קצת שלו. דמה"ט אין הלוקח בדין יום או יומים. וה"ה בשוכר לעשות בה מלאכה לזמן דשכירות ליומא ממכר הוא. הא סייעתא:
ג) תיובתא מהא דשבת (קל"ה) יליד בית נימול לא' היכי משכחת לה אר"י בלוקח שפחה לעוברה. לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו. ומקשה הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אלא למ"ד כו' הנה דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. חשיב שאין לו חלק בה. וה"ה שכירות דאין לו בה קנין אלא לזמן דהוא קנין פירות. וא"כ צריך ליישב סתירות הסוגיות דב"ק ודשבת. [הגה. עיין תוס' ב"מ (צ"ו) ד"ה בעל וז"ל א"נ אפי' למ"ד החם כקנין הגוף דמי היינו משום שמשייר המוכר לעצמו פירות בעין יפה אבל בעלמא לא. המגיה]:
ד) ונראה דוקא עבד דאפי' בעליו גמורים אין להם בו אלא פירותיו. דהיינו מלאכה. אך לא גופו ממש. ע"כ מי שיש לו בו קנין תשמיש לזמן חשיב שיש לו חלק בו. אבל בהא דשבת בקונה שפחה לעוברה. הרי בעלי' ממש יש להם קנין בה להשתמש בה בגופה. ולוקח זה לא יוכל להשתמש בגופה כלום. רק בולדה. לא חשיב שיש לו קצת קנין בגופה. ודוקא מי שיש לו קנין להשתמש לזמן הוא דחשיב קנין קצת. דקנין זה שיש לבעליו בה גם הוא יש לו חלק. משא"כ באינו יכול להשתמש בגופו כלל:
ה) ונשוב לדברי רבינו אפרים בשוכר בית מגוי לזמן דבית לתשמיש קאי. ושוכר נמי יש לו רשות להשתמש בה לזמן חשיב קצת קנין. וכן שוכר בהמה טמאה לזמן. שגם בעלי' אין להם בה רק למלאכה. (ואף שיכול למוכרה לנכרים לאכילה. מ"מ עיקר שוי' למלאכה]. והרי השוכר יש לו ג"כ קנין למלאכה לזמן חשיב שיש לו בה חלק. ע"כ אם תמר בה חייב חטאת. אבל השוכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה. משום דפרה לאכילה קאי וקנין שיש לבעלים בגופה ממש לאוכלה. אין לשוכר בזה שום זכות לא חשיב אף קצת קנין. כהא דשבת בשפחה דעיקר זכות למלאכה וכיון דלוקח אין לו שום זכות למלאכה רק לעוברה חשיב שאין לו זכות. ה"נ בזה:
ו) ומדוקדק מה דנקט פרה ולא בהמה סתם. והרמב"ן באמת העתיק בהמה. אך לר"א אתי שפיר דנקט פרה. להורות דוקא בהמה טהורה ואני מסתפק לענין שבת. אף ששכר פרה יתחייב משום מחמר. דאיסור מחמר ושביתת בהמתו שהיא במלאכה. אפשר תלוי במי שהוא שלו למלאכה. ואם נאמר כן יבוא דברי ר' אפרים בלי גמגום. ומ"מ דייק הש"ס שפיר מהא דשוכר פרה דשכירות לא קניא לגמרי דאי קני לגמרי משום דבתר השתא אזלינן. פרה נמי השתא אין יכולין בעלי' לאוכלה כל זמן שמושכרת לשוכר ודו"ק היטב: