אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קיד
להרב הנ"ל
א) ראיתי תשובת כבוד אבי הרב הגאון נ"י בקיצור דפשיטא לי' דכבוש אינו כמבושל רק להפליט ולהבליע ולא לבשל. וכתב שכן איתא בכמה מקומות. ואנכי לא ידעתי. ולדידי פשיטא לי דכבוש כמבושל ממש [רק המשרה במים לא שמי' כבוש אלא שמפליט ומבליע כמו כבוש וכמו שכתבתי בתשובה הקודמת] וראי' לזה מתני' (רפ"ד דמעשרות) הכובש קובע למעשרות כמו המבשל. ושם (פ"א דמעשרות) פליגי ר' יהודה ורבנן בכלי ראשון דר' יהודה סבר אינו מבשל ע"כ אינו קובע למעשרות. והדבר פשוט דמ"מ מבליע ומפליט לר' יהודה כנראה בחוש. דאפי' עירוי מבליע ומפליט. ובזבחים עירה לתוכו רותחין מנין והוא מת"כ דסתמא ר' יהודה. אלמא דמה שאינו מבשל אינו קובע. וע"כ כבוש כמבושל ממש. אף שהרמב"ם השמיט כובש. לטעמי' אזיל דלא פסק כלל כבוש כמבושל. ועי' בנוב"י מהד"ק (חיו"ד סי' כ"ו):
ב) ראי' שניה דכבוש כמבושל ממש. דקי"ל (באו"ח סי' תקכ"ז) כבוש כמבושל לענין עירובי תבשילין. ושם פסק המג"א דמלוח לא מהני ודוקא כבוש כמבושל. ואף החכ"צ שחולק דמלוח ככבוש עכ"פ לא עדיף מלוח מכבוש. ומלוח מפורש בפ' הקומץ רבה דם שמלחו כמו דם שבישלו:
ג) ראי' שלישית מדברי הרמב"ן בחי' (פ' אין מעמידין ל"ח) וז"ל הא דפליגי חזקי' ור' יוחנן בדג מליח אם הוא נאסר מחמת מלחו אין נראה שלא גזרו חכמים אלא בתולדות אור והרי כבוש כמבושל וכבשים שאין דרכו לתת לתוכו יין וחומץ מותר עכ"ל. והביאו הרשב"א בתה"א ג"כ. ואם איתא דכבוש אינו רק להבליע. ומלוח מפורש בפ' הקומץ רבה דמבושל כנ"ל א"כ מה ראי' מכבוש למלוח. אולי גם כוונת אדוני אבי על השרוי במים. וכמו שכתבתי בתשובה הקודמת כן נ"ל גם עתה דשרוי במים לאו כבוש שמי' כלל ואינו רק מפליט ומבליע:
ד) ובמה שיצאתי בתשובותי לדון בשאלה הזאת משום יינם. כעת נ"נ להתיר לגמרי ויען שמעלתו אץ עלי במכתבים להשיב תיכף יצא הדבר להחמיר מספק וכעת נתברר אצלי בעזה"י שאין לחוש בו. והנה בגוף הסברא דאם דרך הנכרי ועשהו יין גמור וגם הוא של נכרי אסור לכל הפוסקים בשתי' אף שלא נגע בו הנכרי וכן במ"ש לדעת הרמב"ם והרשב"א אפי' אינו של נכרי רק שדרכו הנכרי אסור. במקומי אני עומד. האומנם הראי' שהבאתי מהרמב"ם שכתב נכרי שדרך היין ולא נגע בו אסור בשתי'. וכתבתי שא"א שיהא האיסור משום כוחו דא"כ אף בהנאה אסור להרמב"ם לשיטתו:
ה) והנה הש"ך ז"ל כתב שהרמב"ם משום כוחו אוסר ומשום דכוחו אינו אוסר בהנאה ותמוה מאוד. והגיע לידי יו"ד עם תי' רעק"א ראיתי (ריש סי' קכ"ה) שהקשה על הרמב"ם דאוסר כותו בהנאה למה כתב בנכרי שדרך היין דאסור רק בשתי'. אולם לדידי דהרמב"ם לית לי' דהרשב"ם. וס"ל כיון דבשעת מעשה נכרי עדיין אינו יין לא מיתסר משום כוחו ניחא. ומוכח דין הנ"ל דמשום שעשהו הנכרי לבד יין נאסר בשתי':
ו) אולם י"ל דכוחו לא עדיף ממגע דברגל אינו אוסר בהנאה משום שאין דרכו לנסך ברגל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שנגע באיברים שדרכו לנסך בהם וכתירוץ הרשב"א שכוונתו למעט רגל ה"ה כוחו. ולדעתי כ"ש הוא דשיכשוך אפשר ברגל. משא"כ כוחו דאיסורא דידי' משום שעיקר דרך ניסוך הוא שיוצק מכלי והוא כוחו וכמ"ש התוס' והפוסקים. ויציקה אין דרך לעשות כלל ברגל וא"כ אין ראי' מהרמב"ם. ומ"מ כן הוא אצלי אף בלא ראי' זו וכמ"ש בתשובה הקודמת:
ז) איברא דק"ל על הרמ"א (סי' קכ"ג) שכתב ואם דרך [הנכרי] כל מה שנמשך מכוחו ויצא לחוץ נאסר. והיינו בשתי' דהא קי"ל (סי' קכ"ה) כוחו אינו אוסר רק בשתי' וקשה הא הרמ"א קאי על המחבר דמיירי ביינו של נכרי. דאין דורכין עם הנכרי משמע יינו של נכרי כמ"ש התוס' בסוגיא. וא"כ אף מה שלא יצא לחוץ רק נמשך מכוחו לבד כיון שהנכרי עשהו יין והוא של נכרי יאסר. וא"ל שישראל דרך ג"כ ונאמר שהרמ"א מיירי ע"ג דף המונח ע"ג הענבים והם דחקו הדף לארץ. נמצא שכל היין נעשה מכח שניהם אין איסור משום בנותיהם כל שכח ישראל מעורב בו כמו בבישולי עכו"ם. הא ליתא דכה"ג גם משום כוחו לא מותר כדקי"ל (בסי' קכ"ה סעי' ג'):
ח) ועוד ק"ל בסוגיא (ד' נ"ו:) דעובדא דנהרדעא דדשו ישראל ונכרי ההוא תמרא דאיתא שם דלר"ש מותר אפי' בשתי'. וקשה דהא שם מיירי שדרכו ברגל ממש בלא הפסק דף דאל"כ אף לרבנן אסור בשתי'. ואיך ס"ד לאסרו בהנאה לר' נתן. וא"כ הענבים שדרך הנכרי לא סייע ישראל כלל. והרי הנכרי לבד עשה את היין ואיך יהי' מותר בשתי' לר"ש. ואף דאיתא שם בש"ס (ד' ס') א"ר אבא יניחו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר מתיר אפי' בשתי' כשהוא אוסר אוסר אף בהנאה. זהו במה שאסר משום חשש ניסוך. ממנ"פ אם חיישינן לשתי' גם להנאה ניחוש. ובמגע לא ס"ל לר"ש לחוש לבנותיהם. וכ"כ הרמב"ן שם דלא אסר ר"ש משום בנותיהם אלא ביינם ע"כ כשהוא מיתסר מיתסר אפי' בהנאה עי"ש. אבל לפמ"ש בדרכו הנכרי אוסר להרמב"ם והרשב"א משום יינם. א"כ גם לר"ש יהי' אסור בשתי'. ומה הא דקאמר אם משכחת תנא דס"ל כר"ש שרינא לי' אפי' בשתי':
ט) ע"כ נ"ל דבדריכת נכרי היין אין לאסור כלל משום בנותיהם כל היכא דליכא חשש ניסוך. וטעמא דמילתא דהנה בגמ' מקשה אמתני' דירד לבור הוי יין להתנסך ממתני' דמעשרות דאיכא מ"ד משיקפה ואיכא מ"ד משישלה בחביות. ורבא סבר תלתא תנאי היא. אולם סתמא דש"ס שאני יי"נ דאחמירו בי' רבנן. והרי קי"ל להלכה לענין מעשרות משישלה בחביות. ולענין נסך משירד לבור. וחומרא דיי"נ לא שייך כשאין לחשבו משום ניסוך רק משום בלוחיהם לבד דהיינו כשמנו ואין בו חומרא מבשאר איסורים. ואדרבא הקילו בכמה דברים. ע"כ כשלא נגע בו הנכרי או שנגע נגיעה שאינה אוסרת אין לאסור משום בנותיהם. ולפי"ז הרמב"ם שאוסר נכרי שדרך היין משום כוחו הוא וכוחו דרגל אינה אוסר בהנאה וכמ"ש:
י) וקצת ראי' לזה מדברי התוס' (דף נ"ו) בד"ה לימא תלתא תנאי הוא תימה אמאי לא משני במתני' עד שירד לבור ויקפה. וק"ל ומה זה תימה הלא כתבו במתני' בסה"ד בשם הרשב"ם ז"ל והביאו כל הפוסקים להלכה דאפי' ירד לבור מה שבבור אסור אפי' לא נגע בו הנכרי נאסר משום כוחו. וא"כ מוכרח דתיכף כשירד לבור הוי יין. דאל"כ הא פסק כוחו משירד לבור ועדיין אינו יין וכשנעשה יין אין כאן כוחו. ודומה למריק ענבים מכלי לכלי ואח"כ עשה ממנו יין דלא מיתסר. וא"ל דבמה שקיפה הגרעינין יאסור משום מגע מחמת דבר אחר. ליתא דמגע מחמת דבר אחר שלא בכוונה. ואפי' חשבת לי' בכוונה כמ"ש הר"ן כיון שהוא של נכרי הא כשמסיר החרצנים שוב אינו נוגע ובשעה שהוא נוגע אינו יין. ולכאורה הוא תמי' גדולה:
יא) אך לפמ"ש יהי' מיושב. דהנה לפי מה שביארנו כוחו דרגל לא עדיף מנגיעה דרגל א"כ ע"כ להרשב"ם מה שבבור אסור היינו בשתי'. וקשה ל"ל מטעם כחו תיפוק לי' משום שהנכרי עשה היין אסור בשתי' משום בנותיהם. וע"כ לומר כמ"ש דמשום בנותיהם ליכא חומרא דיי"נ ולא חשיב יין. וזה אליבא דהילכתא. אבל אם נפרש משירד לבור ויקפה. וכמ"ד שאפי' במעשרות הוי קבע וא"צ לחומרא דיי"נ. א"כ אף בלא כחו מיתסר כיון שהנכרי עשה היין והוא של הנכרי מיתסר לכל הפוסקים בשתי' וכמ"ש:
יב) ומעתה נשוב לנ"ד ונאמר דאפי' בלא המשכה נעשה יי"נ כדברי הרלב"ח בפרט שנעשה יין גמור, מ"מ הדבר ברור דלא הוי קביעות למעשרות ונגמר כל זמן שהצמוקין בתוך היין ואין היין מופרש מהצמוקין. והגם דמהא דקי"ל משישלה בחביות אין ראי' גמורה דשם עדיין תוסס כמו שפרש"י (בפ' השוכר את הפועלים). משא"כ בנ"ד שהוא כמו לאחר תסיסה שיש בו טעם יין גמור. מ"מ כן הוא מסברא כיון שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ואף שבישול קובע למעשרות. זה משום דהוי אכילת קבע דאפי' לא נגמרה מלאכתו אסור. וזה אין ענין לנ"ד באיסור יין:
יג) ואף שהר"ש כתב (בפ"א מ"ז) בתירוץ הא' דבישול הוי גמר מלאכה יע"ש. הרי כתב עוד תירוץ אחר ולא שבקינן דברי הרמב"ם המבוררים מפני ספק הר"ש. ועוד אפי' בתירוץ הא' י"ל בנ"ד שאני דמחוסר הסרת הצמוקין. וא"כ כיון דלא הוי גמר למעשרות שוב אין אוסרין משום בנותיהם וכדכתיבנא. ואם ירצה רו"מ להחמיר שיעשה ישראל איזה מעשה בתחילה או באמצע בהגפה כפסק המחבר לענין בישול תע"ב. ואם לאו לא יפסיד. וכבר כתבתי בתשובה הקודמת להתיר בדיעבד משום דאיכא ג' ספיקות רק לכתחילה כתבתי להחמיר ומשום טעמים וראיות שכתבתי עתה אין להחמיר כלל אף לכתחילה. אך אם ירצה להחמיר תבא עליו ברכה:
דברי ידידו מחו' הדו"ש הק' אברהם.