אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קיג

סימן קיב

הלכות יין נסך ב"ה פה קראשנעוויטץ יע"א. שוי"ר לכבוד ידידי מחו' הרב החריף הבקי החסיד מו"ה אליעזר ליפמאן נ"י ברדאמסק.

א) ראיתי את השאלה ואת הנגזר עלי' מאת כבוד הרב הגאון האבד"ק קאליש בדבר הי"ש הנעשה מצמוקין שהצמוקים מתבשלים והזיעה מהצמוקים ומים נעשה י"ש אם יש לחוש למגע עכו"ם בצמוקים עם מים. אשר לכאורה הדבר פשוט דיין מבושל הא אין בו משום יי"נ. ואשר רו"מ מסתפק מחמת שהי' מבושל בתחילה שנעשה יין לא חשיב נשתנה:

ב) והרה"ג אבד"ק קאליש הביא ראיות מש"ס מנחות (פ"ו:) דאף בכה"ג חשיב יין מבושל לפסול למזבח (ומה שאינו עושה יי"נ ג"כ תלוי בזה כמבואר ברמב"ם] א' מרש"י שפי' אמתני' אין מביאין לא מעושן ולא מבושל בשהי' ענבים מרים הי' מעשנין אותן או מבשלין אותן. הרי דאף בישול ענבים מהני להחשב יין מבושל. ולדידי הא לאו ראי'. ואדרבה לשון רש"י מורה דמשום גריעותא דענבים שמרים וצריך לעשנם או לבשלם. והוא דבר הלמד מענינו מתני' דלעיל (פ"ה:) בזיתים דתנן אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים ולא מן הכבושים ולא מן השלוקים פרש"י בפי' הב' אין מביאין מאותם זיתים שאין מוציאין שמנם אא"כ נשרו כו' ה"נ יש לפרש בזה:

ג) אך יש ליישב ראי' זו. דהנה התוס' ב"ב (צ"ז.) הקשו אהא דאמרי' שם אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח ופריך למעוטי מאי. והקשו התוס' דלימא למעוטי יין מבושל. ותירצו בשני פנים פן הא' דיין מבושל אפי' בפה"ג אין מברכין עליו משום דאישתני לגריעותא ולא אצטריך למימר דאין מקדשין עליו וזהו שיטת רש"י. פן הב' דביין מבושל מקדשין עליו דהא דאין מקדשין אלא ביין הראוי לנסך הוא מאי שאינו ראוי לנסך מחמת גריעותא. משא"כ ביין מבושל דאישתני לעלויא אלא דגזה"כ דאין כשר לניסוך ומ"מ לקידוש כשר. א"כ לפי פרש"י במנחות שהענבים מרים וצריך לעשנן או לבשלן הא פשיטא דאישתני למעליותא ומברכין בפה"ג. וקשה לימא למעוטי יין מבושל באופן זה שפרש"י שהי' הענבים מרים וע"כ לומר כפן הב' שכתבו שבאמת מקדשין עליו כיון דאינו מחמת ריעותא רק מגזה"כ. א"כ מוכח דאין הפסול מחמת שהענבים מרים. דא"כ הרי הפסול מחמת מרירת הענבים והיא גריעותא. אלא ודאי דאף בזה הפסול משום מבושל. כן אמינא מטיבותא דהרה"ג מקאליש:

ד) אך באמת אין להעמיד יסוד ע"ז כלל. והרי הגאונים סוברים יין מבושל מברכין בפה"ג ומ"מ אין מקדשין עליו. וכן דעת הרמב"ם דבאמת הש"ס ממעט מבושל ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והראי' שכתב עוד הרה"ג מקאליש ממתני' דאין מביאין הליסטיון ואם הביא כשר אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול. והקשה הש"ס והא אמרת רישא אין מביאין את הליסטיון ואם הביא כשר. ובתוס' בשם רש"י פי' אליסטיון שתולין הענבים בשמש ואם הי' מקום לחלק בין ענבים שנתבשלו בין שנתבשל היין נימא דמה דתני במתני' אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל שהיין נתבשל, ולא הי' קשה מהך דהליסטיון. ואני תמה על חכמתו כי נראה שהבין שקושיית הש"ס ממבושל. וזה בדותא. כי קושיית הש"ס ממתוק וכן פרש"י שם להדיא. והמקשן מדמה מתוק מחמת עצמו למתוק מחמת השמש ואין הקושיא כלל מחמת בישול. וכן מוכח להדיא בשנויא דר' אשי חוליא דפירי מאיס וזה קאי על מתוק דהפסול משום חוליא. וכפי מה שהי' סובר דפסול מבושל משום מאיסתא פשיטא דהי' פסול לקידוש. והרי להדיא כתב הרא"ש (פ' המוכר פירות) דיין מבושל כשר לקידוש דאין פיסולו משום גריעותא רק משום שנשתנה. ובלתי ספק מחמת גודל טרדותו יצא הדבר כשגגה היוצא מלפני השליט. אך ראי' ראשונה יש מקום לדבר בה. אך לא להעמיד ע"ז יסוד כלל כנ"ל:

ה) עוד כתב הרה"ג מקאליש לפי טעם הרא"ש (פ"ב דע"ז) בטעמא דהיתר מבושל משום דלא שכיח וה"נ לא שכיח לבשל הענבים לעשות יין. ובהא אהימנותא דהרה"ג מקאליש קא סמיכנא שאין מבשלין הצמוקים לעשות יין רק שותין אותם. אך עכ"ז אין היתר כלל מהרא"ש דהרא"ש אינו חולק על טעם הרמב"ם משום דאינו כשר למזבח רק שכתב דאף דליכא חשש ניסוך מ"מ יש לגזור משום בנותיהם ע"כ דוקא יין מבושל הוציאו מגזירתם דלא שכיח לעשות יין מבושל. אבל מ"מ צריך לטעמא דאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח. ואף לפי מה שחילקו הרמב"ן והר"ן על החכמי מערב שהביא הרמב"ם שאם נתערב שאור או דבש אינו מתנסך. וחלקו עליו דנהי דלדידן פסול דילמא אינהו מנסכי' לי' ודוקא מבושל שיצא מכלל יין סתם. פירשו ג"כ משום שאינו מתנסך ע"ג המזבח אלא שצריך שגם אינהו לא מנסכי לי' וכ"כ בלבוש יע"ש:

והנה ראיתי כבוד מחותני נ"י כתב ראי' לאיסור והביא דברי החוו"ד בשם או"ה דדם היוצא ע"י כבישה מדרבנן כמו דם שבישלו מחמת שיש בו תערובת מים. מזה הוכיח מעלתו דכל הקרבים ע"ג המזבח פסולים כשהן מעורבין במים. וא"כ איך יין צמוקים מתנסך הא שרוי במים. ולדעת חכמי המערב הפסול לגבי מזבח אינו מתנסך. מזה הוכיח מעלתו דמה שהוא צורך לעשות היין לא מיקרי שינוי לפסול להקרבה והוליד מזה דה"ה בישול. ואני תמה אטו האו"ה משום שינוי פסל הלא משום מים פסל. וז"ל האו"ה (שער ואו דין כ') ודוקא ששהה כבר שיעור מליחה דאל"כ יש לו עדיין תקנה ע"י הדחה ומליחה דאגב דפליט כו' דלא גרע מנפל לציר דהכא ג"כ דם דרבנן הוא מאחר שנתערב במים דהתירא דלא קרוי דם. לאו בטעמא דנתבשל טעמא תלוי מילתא אלא בראוי להקרבה ע"ג המזבח כדאיתא לעיל עיי"ש. ומאי נ"מ אם הוא סיבה ליין או לא:

ז) ובגוף הדבר שהביא מאו"ה מדם ליין. הנה תלי תניא בדלא תניא. כי דם שנינו במשנה דזבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר וע"כ כוונת או"ה כשאין מראית דם במים כי הוא מעט דם היוצא בשרי' וא"כ ביין צמוקים שיש בו מראה יין מה ראי' משם. אולם באמת יין מזוג מפורש בש"ס ב"ב (דף צ"ז) דפסול משום דכתיב שכר מידי דמשכר. ובאמת הראשונים הקשו על חכמי מערב מיין מזוג דפסול למזבח ואעפי"כ מפורש בש"ס ע"ז (ל'.) דיש בו משום יין נסך. א"כ מאי קושיא מיין צמוקים דהוא יין מזוג דמפורש בש"ס ע"ז (ל'.) דיש בו משום יי"נ:

ח) והנה גוף הסברא שכתב מעלתו דמה שהוא סיבה לעשיית היין לא הוה שינוי. באמת הבא להחמיר בפרט במילתא דרבנן בסברא בעלמא עליו הראי' כדתנן במס' ידים. ויש להביא ראי' להיפוך מהרמב"ם (פ"ט מהלכות פרה אדומה הלכה י"ג) מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמם כשרים מחמת עשן פסולים הגלידו וחזרו ונימוחו אפי' נימוחו בחמה כשרים אבל אם הניחן באור פסולים. והנה דין מי חטאת כדין הנסכים שנפסלים בשינוי ואם הוחם באור פסולים. וכן בנסכים כשר אם חוממו בחמה כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות איסורי המזבח הלכה ט') וז"ל אבל אם חוממו בחמה ולא נתנה בו טעם בישול כשר. הרי שדין אחד להם. והרי עינינו רואות שאף שמה שהניחם באור היא סיבה להויית המי חטאת שבעוד שהיא גליד אין שם מים עליו כדתניא בתוספתא הביאו הר"ש (פ"ג דטהרות) מים שהגלידו טהורין. ואף שג"כ א"א להזות בעוד שהוגלד. מ"מ חשיב שינוי לפסול וה"ה בנסכים כהאי גוונא. ודי בראי' זו לדחות סברא זו:

ט) ועתה נבוא לעיקר הספק אם השינוי מתחילתו חשיב שינוי. דאפשר לומר דדוקא שהי' חי מתחילה ונשתנה משא"כ כשמתחילה כשנעשה יין הי' מבושל. אולם יש ראי' ברורה ע"ז מהרא"ש (פ' המוכר פירות) דכתב בטעם פסול יין מבושל לנסכים מש"ס בכורות (י"ז) הדלה את הגפן ע"ג תאינה פסול לנסכים דכתיב זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנה. והרי שם הי' השינוי בתחילת נטיעתו אף כשלא הי' עוד הענב בעולם ואעפי"כ חשיב שינוי כ"ש כשנעשה שינוי בענבים שבישל ועשה מהם יין. א"כ פשיטא דפסול לגבי מזבח. וכ"ש דפשוט שהם אינם מנסכים אותו כיון שנתבשל. ומה נ"מ אצלם אם נתבשל תחילה או אח"כ. כן הי' נראה ברור. איברא דיש לשדות נרגא בהוראה זו מתרי ותלתא טעמא כמו שאגיד:

י) א' דהא קי"ל כבוש כמבושל ומה נ"מ אם שראם ג' ימים או בשלם ואם המבושל אינו מתנסך גם הכבוש לא יתנסך. א"ו דתחילת עשייתו בבישול אינו מועיל לשלא יתנסך. ויש ליתן טעם בזה ג"כ עפ"י מ"ש הרא"ש דביין מבושל לא שייך ג"כ טעמא דבנותיהם כיון דלא שכיח. והרי בצמוקים שכיח עכ"פ לעשותם כבוש שהוא כמבושל. ומה נ"מ באיזה אופן עשאוהו יין או ע"י כבישה או בישול כיון ששניהם חשובים בישול והרי ע"כ מוכרח לעשותם בישול כנ"ל ושכיח ושכיח:

יא) הב' דהנה הצמוקים הם בשלשה אופנים א' שכתב הרי"ף (פ' ע"פ) דכמישן בגופניהו. הב' שכתב הריב"ש (סי' ט') שצמוקים בחמה. הג' באור או בתולדת האור ועי"ש שפסק דבכולהו הוי יין לקדש עליו. ומדסתמו הפוסקים דיין צמוקים מתנסך ולא חילקו במה נעשה הצמוקים משמע דאפי' צמקו באור. והרי דאף שנשתנו ענבים ע"י האור אינו מועיל לשלא יתנסך. דאל"כ הי' להפוסקים לפרש דדוקא דכמישן בגופניהו אבל לא בנצטמקו באור או בתולדת האור ובחמה יש חילוק כמו שחילק הרמב"ם (בפ"ו מהל' איסורי המזבח) בין נתנה בו טעם בישול. אם לא והא ודאי אין חילוק בין בישול לצלי. ובודאי צלי הוי שינוי כמו בישול וכן איתא להדיא בע"ז (דף ל"ז) בטעם איסור שלקות מה"מ א"ר חייא ב"א אר"י דכתיב אוכל בכסף תשבירנו ומים בכסף כו' מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה ושם אף צלי אסור. וכן הקשה שם אלא מעתה חטים ועשאן קליות ה"נ דאסורין אף דלא נתבשלו החטים רק נתייבשו באש הרי דצלי חשיב שינוי כמו בישול וכן דם שהקפהו באור הוי שינוי וכן דם שמלתו [עי' בתשו' הרי"ם סי' ז] ופשוט. א"כ מדסתמו הפוסקים ואף באור אסור מוכח דשינוי בענבים לא מהני:

יב) הג' כיון דענבים שצמקו באור לא הוי שינוי לאפוקי מתורת נסך יהי' הטעם מה שיהי'. מה יועיל בבישול שאח"כ. הא קי"ל בכ"מ אין בישול אחר בישול. וא"כ אם הצמוקים נצטמקו באור שוב יהי' בו משום נסך אף שבישלם אח"כ. ואף אם נצטמקו בחמה אם הי' חם שהיד סולדת בו עד שנתן בו טעם כמו בישול. ג"כ י"ל דשוב חשוב אח"כ בישול אחר בישול דלא מהני. שהרי הרמב"ם כתב דנפסל לנסכים באם נתן בו טעם בישול. א"כ שוב לא חשיב שינוי אח"כ לענין שלא יפסל במגע גוי. ואף שהר"א ממיץ ס"ל יש בישול אחר צלי הרי הראבי"ה חולק עליו. ובש"ע הובא דעת הר"א ממיץ בשם י"א ולא בהלכה פסוקה. ואף דביי"נ דרבנן נוכל לסמוך להקל כדעת הר"א ממיץ עכ"פ לכתחילה יש להחמיר לשומרו ממגע גוי

יג) ולאחר העיון כל חששות הנ"ל ליתנייהו ואשיב על ראשון ראשון. והנה ידוע דעת רש"י דאין כבוש אלא בחומץ או בציר ובמנ"י (כלל ג') האריך שכן דעת כמה פוסקים ושראוי לפסוק כן. א"כ י"ל שחששו הפוסקים לשיטות ההם. [ומהרמב"ם אין ראי' כלל שהוא לא פסק כלל דכבוש כמבושל]. אולם לפענ"ד נראה ברור דאף המרדכי שחולק על דעת רש"י וכמו שהביא ב"י דבריו (בסי' ק"ה) וראייתו מורד שכבשו בשמן. מ"מ שם כבוש הוא דוקא במה שיש לו טעם של עצמו כמו שמן וכדומה. יש לו כח לשנות איכק השרוי בו וכעין שהביאו הפוסקים בנכבש בדבש שהדבש מהפכו לאיכתו, כ"כ אף בכבוש מעל"ע יש לו כח לתקן הנכבש בי כמו הבישול. אבל במים לבד אין לו דין כבוש. ואף שמבואר בפוסקים דכבוש במעל"ע במים אוסר היינו שמבליע ומפליט. ולמדו זה מסברת המרדכי עצמו דודאי מה שחשיב כבוש אף בלא דבר חריף לדעת המרדכי היא משום שנבלע בכולו ונכנס החלב בכל חלקי הבשר יש לו כח לשנות הבשר לעשותו כמבושל. אבל אם לא הי' לו כח להבליע בכולו לא הי' נעשה כבוש ולענין להבליע אין לחלק בין מים לשמן ושאר משקים אבל לעולם שם כבוש לא שייך במים:

יד) וראי' לזה ממתני' דמנחות (פ"ה ע"ב) אין מביאין מן הזיתים השרוים במים ולא מן הכבושים כו' ואי אמרת דבמים נמי מקרי כבוש א"כ היינו השרויים במים היינו כבושים ול"ל דתני השרויים במים כלל. וא"ל דכבוש הוא מעל"ע או ג' ימים ושרויים במים בזמן מועט דבזמן מועט למה יפסל וכן פרש"י השרויים במים זמן מרובה. ועוד דאי אמרת דשרוי במים זמן מועט פסול א"כ למה תני אח"כ כבושים. דבזה לא שייך לומר זו ואצ"ל זו כיון דבשריות זמן מעט נפסל ל"ל דתני אם שרה עוד יותר ג"כ פסול, והיא כעין קו' הש"ס (ריש פ' נערה המאורסה) ואצ"ל שקיים א' מהם פשיטא וע"ש בהר"ן דלא שייך בזה זו ואצ"ל זו דהיינו דין ראשון. והרי ממש כנ"ד. וזו ראי' ברורה:

טו) ועוד נראה ברור דכבוש במים מעל"ע לא חשיב כמבושל כי אם להבליע ולהפליט דבישול גופי' אינו פועל לתקן המאכל בלחותו רק בכח אש שבו. וצלי ג"כ הרי מתקן המאכל. ומה ענין כבוש במים שאין בו רותח רק שמרכך ומלכלך המאכל. הא ודאי אינו כי אם להבליע כמו שהבישול מבליע בלחלותו. דצלי הרי אינו מבליע כי אם כדי קליפה ובישול בכולו מחמת שהרוטב נכנס בכל חלקיו. בזה אמרי' שהשרוי מעל"ע ג"כ נכנס הרוטב בכל חלקיו. אבל תיקון המאכל שאין ענין מחמת לחות הרוטב דאפי' צלי מתוקן אין ענין להשרוי במים, וכ"כ להדיא הב"י (יו"ד סי' ס"ט) בשם מהר"ם בבשר שנשרה במים מעל"ע קודם מליחה. וז"ל מ"כ על תשו' הרשב"א שכתבתי בסי' זה בבשר מלא כפור וקרח שהתיר לשרותו במים בב"ש כדי למולחו מכאן נראה ללמוד דבשר שנשרה יום שלם אע"ג דמפליט ובולע מההיא דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא לא עדיף מכ"ש עכ"ל תשו' מהר"ם. ואפי' לדעת האוסרים נ"ל דמודים דלא חשיב מבושל אלא דבלוע כמו בישול ואינו יוצא ע"י מליחה. וממתני' דמנחות שכתבתי נ"ל ראי' ברורה:

טז) שוב ראיתי להרב פרמ"ג (סי' ק"ה) העלה דדם כבוש מה"ת אסור דלא אמרינן כבוש כמבושל כי אם להפליט ולהבליע ע"ש. ואמנם שהראי' שהביא מאו"ה שכ' חתיכה שנשרה בדם מעל"ע אסור מה"ת לא נ"ל דאף שהבשר נכבש הרי דם לא נכבש. מ"מ זה נ"ל ברור לדינא דהנשרה במים מעל"ע לא חשיב בישול כ"א להפליט ולהבליע ן

יז) איברא דלכאורה איכא לאקשויי ממתני' דמנחות הנ"ל בזיתים דאין מביאין מהשרויים במים ולא משלוקים ומבושלים. ולכאורה נראה דהפסול שמן מבושל כפסול יין מבושל [ועי' בתשו' הרי"מ סי' ז'] ובמנחות (פ"ו) שמן ויין מבושל פסול לנסכים כו'. והרא"ש כתב דאף דאישתני למעליותא מ"מ כיון שנשתנה מברייתו פסול לנסכים. משמע דס"ל דשמן מיפסל ג"כ משום דנשתנה. ואף דרש"י כתב במתני' דפסול משום דאין שמנה יפה. לטעמי' אזיל דכל פסול יין מבושל מיפסל ג"כ משום דאשתני לגריעותא. וא"כ להרא"ש יהי' מוכח ממתני' דאף השרוי במים חשיב אישתני לפסול לנסכים. ושוב אין חילוק בין כבוש כמבושל לענין יי"נ. וכמו שיין צמוקים הנעשה ע"י כבישה פסול במגע נכרי כן הנעשה ע"י בישול:

יח) איברא דבסוף דבריו שם משמע דרק היין פסול משום אישתני. וכן נ"ל עיקר דאף דשם נסכים מוסב גם על השמן. (ועי' באריכות בתוי"ט פ"ט דמנחות משנה ד'] מ"מ קרא דילפי' מיני' בפ"ק דבכורות זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנה. ע"כ רק איין קאי. שהרי בפ' התכלת (מ"ד:) ילפי' דנסכים קודמין למנחה מדכתיב זבח ונסכים מוכח דלאו אשמן דמנחה קאי. וכן משמע ברמב"ם דבפסול שמן לא מיפסל יין ע"ש:

יט) ועוד דאף את"ל דפסול שמן ג"כ משום שנשתנה ג"כ לא קשה דדוקא בזיתים שנשרו כיון שפולטין טעמם חשיב שינוי לגבי הזיתים ונפסלו ליקח מהם שמן. משא"כ בצמוקים שנשרו במים מה בכך שהטעם יוצא במים הלא לוקחים המים ההם ליין וכל טעם הענבים ביין. והנה במצה ומרור השרויים במים מעל"ע דפוסל המג"א משום כבוש כמבושל ג"כ ניחא כיון דשם פסול מבושל דליכא טעם מצה ובשרוי במים דיצא טעמו ליכא טעם מצה. וכן במרור. אך באתרוג מבושל דפוסל בש"ס סוכה ופוסל ג"כ המג"א השרוי במים מעל"ע. אף דלכאורה משום דנשתנה ואינו כעין גדילתו. מ"מ פסול באתרוג השרוי במים כיון דפולט טעמו חשיב נשתנה וכנ"ל בזיתים. משא"כ בצמוקים השרויים וכנ"ל:

כ) החשש הב' סתירתו בנקל שבאמת מוכח דבישול ענבים לא מהני. והטעם בזה כי אף שלנסך ע"ג המזבח פסול. מ"מ מי יעיד שגם הגוים אינם מנסכים יין מענבים שנתבשלו. וכמו שהקשו הראשונים על גאוני המערב. ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים יין מבושל. גם לפי טעם הרא"ש שלא שכיח משא"כ צימוק הענבים בתולדת האור שכיח. וכדמשמע בתשו' הריב"ש. ואת"ל דלא שכיח י"ל מש"ה סתמו הפוסקים וכוונתם יין צמוקים סתם צמוקים שנתייבשו בחמה:

כא) החשש הג' ג"כ לפענ"ד אין לחשבו ממנ"פ דלדידן איפסל ממזבח משעה שיבש הצמוקים באור. רק שנאמר דאינהו מנסכי לי' דלדידהו לא חשיב בישול הענבים כבישול היין. הרי לדידהו נפסל אח"כ בבישול היין. אולם לפי טעמו של הרא"ש ויש לחוש משום בנותיהם כיון דבישול שהי' מתחילה שכיח ונגמר אצלו תורת בישולו ואח"כ כשנתבשל שנית הבישול לא מעלה ולא מוריד ולא נשתנה גוף היין וא"כ מה יועיל הלא שכיח שאינו שייך לגוף היין כלל. מיהו שפיר י"ל דחשיב בישול כיון דמפסיל עי"ז מניסוך דידהו והוא עיקר להיתר היין. וע"כ שפיר נחשב למעשה הנוגעת לגוף היין ויש לצרף לזה שיטת הפוסקים דמגע לחוד אין בו משום בנותיהם. והוא יש מקילין שברמ"א (סי' קכ"ד סעי' ב') עיש"ה. וע' בתשו' מבי"ט (סי' ר"ח) ודו"ק. גם יש לצרף לזה דעת הי"א (סי' קנ"ג סעיף ט"ז) דלדידהו יין שנאסר משום בנותיהם חוזר להתירו כשעשה אח"כ ממנו דבש כמבואר בתשו' הר"ן (סי' ה') ובב"י (סוף סי' קכ"ג) השמיט העיקר לפסק. הלכה וכבר תפס עליו הש"ך שם סק"נ] וה"ה כשעשה מממנו י"ש במינים שונים וכ"ש הוא. ועוד שבספרי אגלי טל (מלאכת האופה ס"ק ט"ו) העליתי שהרמב"ם והרא"ש והר' יונה ס"ל כהר"א ממיץ דיש בישול אחר צלי ופשיטא דהלכה כמותם נגד הראבי"ה. גם הבאתי ראי' לדברים מהירושלמי. פשיטא דאין לחוש לזה כלל

כב) אולם עוד יש לחוש לכתחילה כמו שאבאר הגם שהיא חשש רחוק מ"מ נדבר בו. והוא לשיטת המבי"ט ומוהרי"ט הביאם המג"א (סי' תס"ב) דיין צמוקים כולו נחשב כיין. שאף המים נהפך ע"י שתוסס להיות כיין. כמו מי גשמים בתוך הענבים. ולכאורה קשה לדידהו מעירובין (כ"ז) בשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומבואר שם בגמ' וברש"י ד"ה ואי כתב רחמנא בשכר דהמים נקחין בהבלעה. ולכאורה לשיטת המבי"ט ומהרי"ט כיון דהחמיץ היינו תוסס כמו שפרש"י סוף פ"ק דחולין (דף כ"ה:) א"כ כולו ניקח ול"ל דין הבלעה כלל:

כג) וראיתי להרב ז"ל מלאדי בש"ע (סי' תס"ב) דתמד משהחמיץ אין המים נחשבים כיין כיון דבעינן רמא תלתא ואתא ארבע. א"כ הא אין דינו כיין מחמת עצמו רק מחמת היין המעורב בהם וכמו יין מזוג. משא"כ יין צמוקים דלא בעי' רמא תלתא ואתא ארבע ואפי' לא הוציא רק כמו שהכניס הוי יין. ע"כ מחמת עצמם נחשבים יין ולא כתב שום מקור דנן לזה בצידו. ולדעתי ברור שלמד זה מסוגיא דעירובין הנ"ל. או אפשר שלמד זה ממתני' דמעשרות אם הכניס שלש והוציא ארבע מעשר ממקום אחר כדי מדתו. הרי דאין כולו נחשב יין. ואם כי גברא רבא אמר מילתא בטעמא תמוהים לי דבריו ז"ל. שהרי בתשו' הריב"ש (סי' ט') מפורש דהא דלא בעינן בצמוקים רמא תלתא ואתא ארבע משום דהרבה מים נבלעים בתוך הצמוקים וכמו בענבים שנדרכו ברגל ולא נעצרו בגלגל ולא בקורה כמבואר בראשונים וביו"ד (סי' קכ"ג). וא"כ הצמוקים שוה ממש לתמד דטעם נמי משום שתולין שיש בהם חלק רביעי יין רק הרבה מים נבלעים וצע"ג.

כד) ואפי' לדעת הרלב"ח (סי' מ"א) דאפי' אין בו רבע יין חשיב יין צמוקים. היינו משום דמדמי ליין גמור מזוג שדעת הר"ן דכ"ז שיש בו טעם וראוי לשתותי הוי יין גמור. וא"כ דינו שוה ממש ליין מזוג שאינו נעשה כולו יין. וא"כ קשה טובא על המבי"ט ומהרי"ט מסוגיא דעירובין וממתני' דמעשרות. וצ"ל לשיטתם דמים שנהככים להיות כיין לא חשיב גידולי קרקע שאף שנהפך להיות יין מחמת היין שהוא גד"ק מ"מ הם עצמם אינם גד"ק וע"כ פטורים ממעשר רק היין שנתערב בו. וכן ליקח בכסף מעשר דבעינן גד"ק הי' אסור לקנות המים שנתהוה יין. ע"כ רק מטעם הבליעה קאתינן עלה:

כה) ולפי"ז יש מקום לומר דהמים שנתהוה יין הרי נולדו יין מבושל ולא נשתנה היין כלל דכך נולד יין מבושל. ולא דמי אפי' לבישול הענבים שנשתנה היין שבתוך הענבים. וכן להדלה הגפן ע"ג תאנים שנשתנה הגפן שהיין בא ממנו. משא"כ בזה שלא חשיב פרי כלל כנ"ל דלא חשיב גד"ק כלל. כן יש לומר:

כו) אולם באמת הא דמבי"ט ומהרי"ט לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. ואם כי איני כדאי לחלוק. על הגדולים. מ"מ נ"ל ראי' ברורה שהתוס' אינם סוברים כן. ובח"צ (סי' ק"מ) חולק ג"כ עליהם. והנה אני תמה על הכה"ג שפי' דברי הש"ע (סי' תס"ב סעי' ג') בשם סמ"ג מותר ללוש ביין ואף שרגילין ליתן מים בעת הביצור כדי להתיר ניצוק. ופי' כנה"ג הביאו המג"א משום דנעשה הכל יין כדברי המבי"ט ומהרי"ט ותמה אני א"כ שוב איך יתיר ניצוק כיון דהוי יין גמור וכשר לנסכים. כמו שהוכיחו מיין צמוקים. א"כ הו"ל מב"מ:

כז) ועוד מוכח להדיא דלא כוותייהו. מתוס' חולין (ל':) בתמד שהחמיץ לר"י דמחייב במעשר אינו פוסל את המקוה. וכ' התוס' דאפי' יש יותר מג' לוגין שמלבד היין שבו יש ג' לוגין אינו פוסל מידי דהוי איין מזוג דחשיב הכל כיין כיון שיש בהם טעם יין. ואם איתא לדברי המבי"ט ומהרי"ט בפשיטות הו"ל לומר כיון דהחמיץ היינו תוסס. א"כ נשתנה ונעשה הכל יין בעצמותו. כמו שהביאו הדמיון ממי גשמים שנשתנו בתוך הענבים. ול"ל לומר דחשיב כיין והביאו דמיון מיין מזוג דבזה אף המבי"ט ומהרי"ט מודים דלאו יין ממש הוא כיון דלא תוסס ביחד. ועוד הי' התוס' מרויחין בזה ליישב קושיתם דלעיל (כ"ט ע"ב בד"ה המתמד) דלוקמי ברמא תלתא ואתא ארבע. דא"כ לא הי' נחשב הכל יין לפי סברת הרב מלאדי. כיון דבעי' שיהי' בתוכו רבע יין א"כ אינו יין מחמת עצמו. משא"כ לר"י דלא בעי שוב נחשב הכל יין:

כח) אלא ודאי ברור שהסמ"ג והא"ז שכתבו שבעת הבציר מועיל להתיר ניצוק. וכן התוס' דפ"ק דחולין לא ס"ל הא דמבי"ט ומהרי"ט. ולרבותינו הראשונים ז"ל אנו שומעין. והיטב אשר דיבר החכ"צ בתשו' (סי' ק"מ) דדחה דבריהם וראייתם מנסכים דכשר ולא חשיב מזוג. דהתם ביין היוצא מהצמוקים עצמם. וראיתי מביאים בשם בנו הרב ר"י עמדין שדחה דברי אביו מכח דברי הרי"ף (פ' ע"פ) שפי' הא דצמוקים בחרינהו במיא. וליתא דהרי"ף קאי לענין קידוש ע"ש. ובזה ודאי מועיל תרינהו במים דיין מזוג מעלי לקידוש:

כט) אולם מצאתי קצת מקום למהרי"ט ומבי"ט לפי שיטת הרמב"ם. דהנה הרמב"ם פסק (פ"ב מה' מעשר הל"ז) כרבנן דאינו חייב במעשר אא"כ רמא תלתא ואתא ארבע. ולענין שיהי' ניקח בכסף מעשר פסק (פ"ז מה' מעשר שני הל"ו). דאפי' אין כאן רבע יין ניקח בכסף מעשר כשהחמיץ. וכן פסק בהלכות מקוואות (פ"ז הל"ד) דחמד שלא החמיץ פוסל המקוה. משמע דמשהחמיץ לעולם אינו פוסל אפי' לא רמי תלתא ואתא ארבע. ובאמת ממקוה לא קשה דאנן קי"ל דבמראה יין לחוד אינו פוסל כ"ש בטעמא יין כשהחמיץ. אבל מכסף מעשר תימה גדולה. ואין לומר משום הבלעה כיון דפטור ממעשר לגמרי ע"כ דלא חשיב שיש בו יין כלל:

ל) ולשיטתם יש ליישב. דהנה הרמב"ם (פ"ז מה' מע"ש) כתב דביצים וחלב נקחים בכסף מעשר כיון שהם גידולי גידולים [והכ"מ לא כתב מקור דין רק ראיית המגדול עוז מדטמא טומאת אוכלין ובש"ס נדה מדמה להו אהדדי. ותמוה מאוד דמה שאינו גד"ק מה זה ענין לטומאת אוכלין ותמהני על הכ"ח שהביא דברים אלו] ולהנ"ל יתיישב בטוב טעם דמה שאינו חייב במעשר משום דהמים שנעשו יין לא חשיבי גד"ק ומ"מ חשובים גידולים מהיין ולענין שיהי' ניקח בכסף מעשר גידולי גידולים נמי נקחין. וכ"ש שאינו פוסל המקוה כיון שהם עצמם נחשבים יין:

לא) ויש לומר עוד דר"י דמחייב במעשר ס"ל גם במעשר גידולי גידולים חייבים. ויש לומר דרבנן לטעמייהו ור"י לטעמי'. דהנה הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת) פסק דחובל חייב משום מפרק תולדה דדש. וכן החולב משום מפרק וחייב חטאת משום דש וידוע שהתוס' חולקין דלהלכה דאין דישה אלא בגד"ק אין החולב חייב משום דש. וראייתם מהחולב והמחבץ והמגבן דאין פועל אוכל בהן. אלמא בעלי חיים לא חשיב גד"ק ממש. והקשה לשיטת הרמב"ם בחולב וחובל איך חייב חטאת משום מפרק. וצ"ל להרמב"ם דלעולם בע"ח חשובים גד"ק וטעם החולב והמחבץ והמגבן דאין פועל אוכל בהן משום דהוי גידולי גידולין ולעולם בע"ח חשיבים גידולי קרקע. וע"כ החולב והחובל חייב דמפורש בס' הישר לר"ת (ד' כ"ה) בהא דמקשה הש"ס (פ' מפנין קכ"ח.) אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה בשערה תיפוק לי' משום סחיטה. וכתב ר"ת דסובר המקשה יש דישה שלא בגד"ק ע"כ. והנה למדנו מדברי ר"ת ז"ל דלא אזלי' בתר הנסחט הוא השמן שהרי השמן גד"ק רק בתר המכוסה בו הוא השער אזלי' [וכן מתבאר מדברי הרמב"ן בטעם איסור ברירת פסולת מאוכל דבאיסורא עסיק ע"ש היטב. הרי דהאיסור הוא הפסולת שמברר מתוכו האוכל. וה"נ לענין דש האיסור הקליפה שמפריד מתוכה האוכל. ועי' בחי' הר"ן (פ' כלל גדול) והטעם בזה ידוע למבינים ולא אוכל לפרש] וה"נ בחולב לאו בתר החלב אזלי' לענין שבת רק בתר האם שהיא גד"ק. משא"כ בפועל דבתר מה שאוכל אזלי' דהוי גידולי גידולין:

לב) העולה מזה דלרבנן דס"ל אין דישה אלא בגד"ק. וחובל ע"כ הוי מלאכה מדאיצטריך רחמנא למשרי מילה מוכח דבעלי חיים חשיבים גידולי קרקע. ממילא מוכח מדמעטה התורה החולב כו' מאכילת פועל דגידולי גידולין לאו כגידולין דמי. דאל"כ האיך מיעטה התורה החולב כו' מאכילת פועל. וע"כ פטרי ממעשר. אבל ר"י לשיטתו בשבת (ד' ע"ה) יש דישה שלא בגדולי קרקע. ע"כ אין הכרח דבעלי חיים חשובים גידולי קרקע. והא דחובל בשבת חייב מדאיצטריך למעוטי מילה. וכן החולב משום דיש דישה שלא בגידולי קרקע. ולעולם בעלי חיים לא חשיבי גד"ק. וע"כ הא דמיעטה התורה החולב והמחבץ והמגבן. משום דאף הבהמה לא חשיב גידולי קרקע ולעולם גידולי גידולין כגידולין דמי וחייב במעשר:

לג) ובאמת בהא דפליגי ר"י ורבנן בנקצץ האילן דלרבנן מביא ואינו קורא ולר"י מביא וקורא. דעיקר אילן ארעא היא. יש לומר דפלוגתתם ג"כ בהא. דרבנן ס"ל דפירות רק גידולי אילן הוא דאילן גדל בקרקע ולגבי הקרקע חשובים הפירות גידולי גידולין. ור"י ס"ל אף גידולי גידולין כגידולין דמי. ע"כ כיון שהקרקע קיימת מביא וקורא. וכ"ז לענין מעשר. אבל לענין ליקח בכסף מעשר דאף גידולי גידולין נקחים בכסף מעשר ע"כ ניקח התמד משהחמיץ

לד) ובזה מובן היטב הטעם דחלב וביצים שניקחים דנלמד מובשכר דאתא ללמד התמד משהחמיץ אף דאינו גידולים רק גידולי גידולין כנ"ל. והנה לפי"ז מוכח דעכ"פ חשיב המים שנעשו יין גידולי גידולין מהיין. וא"כ כיון שנשתנה היין שנתבשל. חשיב שינוי לגבי המים שגדל ממנו כמו הדלה הגפן ע"ג תאינה דשינוי דגפן חשיב שינוי לגבי היין שגדל בו ודו"ק היטב:

לה) העולה מזה שדברי המבי"ט ומהרי"ט הסמ"ג והא"ז והתוס' חולקין עליהם ואין להם יסוד. רק אם נפרש שיטת הרמב"ם כמו שפרשתי ולפי מה שפרשתי נמי שוב אין חשש כלל לנ"ד כנ"ל:

לו) וכ"ז לענין מגע נכרי ביין מבושל כנ"ל אבל בנ"ד שהפועלים נכרים. חשש אחר יש כמו שנבאר. ותחילה נבאר דין סתם יינם שבא מבישול צמוקים כנ"ד אם יש לאוסרו דהנה בדין יין מבושל שאין בו משום יי"נ הקשו הראשונים דניהו דלא מנסכי לי' כמבואר בש"ס. מ"מ ליתסר משום בנותיהם. וידוע תירוץ הרא"ש דלא גזרו משום דלא שכיח. אולם צריך להבין לפי"ז ל"ל להש"ס לומר הטעם דלא מנסכי לי'. ת"ל דלא שכיח. וצ"ל דניסוך שהוא חשש איסור תורה שחששו חכמים לא מהני לא שכיח רק בגזירה. איברא דאכתי קשה למה שהביא הר"ן דבאמת ניסוך הוא מיעוטא דמיעוטא ולא הי' חכמים חוששין לזה רק משום שהוצרך לאסרו בשתי' משום בטתיהם ויהי' סבורים הרואים שמשום חשש ניסוך אסרוהו בשתי' ואם יהי' מותר בהנאה יסברו שיין נסך גמור מותר בהנאה ע"כ הוצרכו לאסרו בהנאה. א"כ ביין מבושל דלא שכיח אין לגזור בו משום בנותיהם. שוב אין בו משום ניסוך ול"ל להש"ס למימר הטעם דלא מנסכי לי'. ובאמת הריטב"א אינו גורס בש"ס דלא מנסכי לי' רק לא מינסוך ומפרש הריטב"א משום דלא שכיח לא גזרו בי'. אולם דעה זו דחוי' בכל הפוסקים ורש"י ותוס' שכולם פירשו משום דאינו ראוי לנסך:

לז) והר"ן במשנה כתב וז"ל לאפוקי היכא דזבין כותי חומץ מישראל אעפ"י שבא לידם דתו לא מנסכי לי' ואיסורא דיין אניסוך אסמכוהו כמו שמפורש בגמ'. ולפיכך כל שאין לחוש לניסוך תו לא מיתסר משום בנותיהם ומש"ה אמרי' בגמ' דיין מבושל לא מיתסר משום מגע כותי ע"כ והנה דברי הר"ן תמוהים מאד. דמ"ש דאיסורא דיין אניסוך אסמכוהו כמו שמפורש בגמ'. דשם אמר לענין הנאה דמשום בנותיהם לא הוה מיתסר בהנאה. אבל בשתי' מיהת ליתסר. דהא בפ' השוכר את הפועל בגר תושב אמרינן יינם כשמנם. והיינו דלא מיתסר אלא משום בנותיהם כשמנם. ומותר בהנאה. וכן כתבו התוס' שם להדיא הרי דאף בלא חשש ניסוך אסור בשתי'

לח) אולם ביאור דברי הר"ן עפ"י מ"ש התוס' שם, דגר תושב אינו אוסר במגע ודוקא יינו כשמנו. וע"כ יין מבושל נמי לא מיתסר במגע נכרי. כיון דאין לחוש בו אלא משום בנותיהם וע"כ הוי כמו יין ג"ת שאינו נאסר במגע גר תושב אך אם הוא של גר תושב בעצמו אז אסור.. וזה כוונת הר"ן באמרו כמו שמפורש בגמ' דהגמ' אמר דמשום בנותיהם לא הוי מיתסר טפי מפתן ושמנן. [ויהי' מותר בהנאה] וא"כ כמו בפתן ושמנם אין אסור במגע. כ"כ ביינם בלא חשש ניסוך לא הי' אוסר במגע. וכן בבא ליד נכרי מישראל דלא הי' אסור כמו בפתן דאין אסור אם אפה ישראל ומכרה לכותי [כדמוכח מהא דאמרי' (בפ' השוכר את הפועל) בההיא כרי דחיטי דנפל עלי' חביתא דיין נסך דאמר לפינהו ולזבנינהו לנכרי שלא בפני ישראל דתו לא מזבין לה ישראל. אבל אם הי' מכרה לו בפני ישראל הי' הישראל מותר לקנותו כיון שהישראל אפאה. וכן הוכיחו משם הפוסקים]. ה"נ כיון שבא ליד כותי מישראל:

לט) ואף שבפ' השוכר את הפועל לא ברירא לי' להר"ן להתיר מגע ג"ת בשתי' ע"ש. גם סברא זו דיין אניסוך אסמכוהו לא ברירא לי' כנראה מדבריו בפי' הגמ' שהקשה לחכמי המערב בנתערב שאור או דבש דמ"מ ליתסר משום בנותיהם ע"ש שכ' אלא שבזו י"ל כו':

מ) וראי' שזה כוונת הר"ן. שהרי בתשובה הוכיח מסוגיא זו דיין מבושל אין לגזור בו משום בנותיהם. וע"כ רצה להתיר יין שנגע בו הישמעאלים ושוב נתבשל. והוא סותר למ"ש במשנה דיש לגזור בו משום בנותיהם אלא דאניסוך אסמכוהו ושם לא שייך היתר זה. שהרי הי' ביד נכרי קודם שנתבשל. אלא דשם אזיל בשיטת הפוסקים דישמעאלים אינם אוסרין בהנאה. ואעפי"כ מגען אסור בשתי' ע"ש. וא"כ מוכח דאפי' בלא ניסוך אסור מגע. ושוב מוכח מדיין מבושל אין אסור במגע כותי דאין בו משום בנותיהם.

מא) והנה לפי שיטת הר"ן במשנה יין מבושל שהיא סתם יינם היינו שתחילת עשייתו מבושל [דאל"כ לא משכחת לה] שוב אסור משום בנותיהם. וכן מוכח לשיטת הרשב"ם שהביא הר"ן דאין אסור משום ניסוך רק היכא דאיכא למיגזר משום בנותיהם וא"כ מוכח מדאיצטריך הש"ס לומר דלא מנסכי לי' דבאמת יש לגזור משום בנותיהם:

מב) ובאמת שצ"ע לשיטת הרא"ש מה הוקשה לו ביין מבושל נגזור בו משום בנותיהם. הרי הוא סובר גר תושב אינו אוסר במגע דבמגע אין לגזור משום בנותיהם ובגמ' לא נזכר רק שיין מבושל אינו נאסר במגע. ובאמת סתם יין מבושל לא משכחת לה דממנ"פ אם תחילת עשייתו ביד גוי הרי אז הי' חי ונאסר ואם תחילת עשיית היין ביד ישראל לא הוי סתם יינם. וצ"ל דהרא"ש הוקשה לו איך שתו לי' שמואל ואבלט דלשתות עם הגוי שפיר יש לגזור בו משום בנותיהם. וכך הם דברי מבי"ט בתשו' (ח"א סי' כ"ח) ע"ש. אלא שהוא מסתפק בדבריו. ולי מוכרח לומר כן מכח קושיא הנ"ל:

מג) ומ"מ לדעת הר"ן במשנה ופרשב"ם מוכח דסתם יין מבושל כנ"ד אסור וכן נ"ל דעת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן (פרק ר' ישמעאל) בנכרים שלנו דכל מגעם שלא בכוונת ניסוך ואין אוסרין בהנאה. וכתב הרמב"ן דמ"מ בסתם יינם שהיא עיקר התקנה משום בנותיהם לא חלקו חכמים בין עובד ע"א לאינו עובדה. ובחידושיו כתב הרמב"ן בענין תינוק בן יומו אין עושה יי"נ. דכיון דאינו ראוי לנסך דומה ליין מבושל דלא גזרו בי' ע"ש. והנה כסברא זו י"ל בנכרים שבזמננו שאינם מנסכים. דאי משום שאם הי' רוצים הי' מנסכים ולא דמי לתינוק שאינו יכול לנסך. הלא גם יין מבושל יכול לנסך דודאי אם מנסך לי' אסור דזריקה המשתברת הוא. ולא גרע משבר מקל אלא דאין הנכרים רגילים לנסך. וה"נ בנכרים שבזמננו שאין רגילין לנסך כלל. ומ"מ כתב הרמב"ן דאין לחלק כלל בסתם יינם עיקר הגזירה. א"כ ה"ה ביין מבושל. ואת"ל דיש לחלק קצת. מ"מ מאחר דבגמ' לא מצינו היתר אלא במגע ומצינו דהקילו במגע יותר מבסתם יינם. אין להקל בסתם יינם:

מד) וכן נ"ל מוכח לדעת הגאוני מערב שהביא הרמב"ם בלי מחלוקת. ומשמע דהכי ס"ל ג"כ דנתערב שאור ודבש שוב אינו נאסר. והקשה הר"ן הא מ"מ איכא משום בנותיהם. ותירץ דכל שאין ראוי לחוש לניסוך שוב אין גוזרין משום בנותיהם וא"כ הפי' כנ"ל. ובאמת תמוה לי איך אפשר לומר תירוץ זה כלל לדעת הרמב"ם שמסכים עמהם. שהרי הוא הסובר גר תושב אוסר במגע בשתי'. הרי דאף במקום שאין לחוש לניסוך אוסר במגע משום בנותיהם. ונ"ל דס"ל כיון דעיקר הגזירה הי' בסתם יינם וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל דבסתם יינם שהוא עיקר הגזירה כו'. אלא דאגב זה אסרו גם במגע ע"כ ביין מבושל דלא משכחת לה כלל סתם יינם. דממנ"פ אם תחילת עשייתו ביד כותי הלא אז הוא חי. וכשבא ליד כותי מבושל. א"כ תחילת עשיית היין ביד ישראל. [זולת בישול הענבים שאין שום אדם עושה כן. והעושה כן בטלה דעתו] ע"כ לא גזרו גם במגע:

מה) ובזה מיושב מה שהקשו מיין מזוג דיש בו משום יי"נ אף דאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח. והוא תמי' גדולה לדעת גאוני מערב. ובפרט שהרמב"ם הביא דין יין מזוג תוך כדי דבור. ולפמ"ש ניחא דיין מזוג שהרבה פעמים תחילת עשייתו מזוג. כגון תמד משמרים ותמד מחרצנים שלא יעצרו בגלגל שמפורש בב"ב שדינו כיין מזוג. וכל יין צמוקים הכי הוא. יש לגזור בו סתם יינם. וע"כ אסרו גם במגע משום בנותיהם. ואסרוהו גם בהנאה דאין הכל יודעים שלא אסרוהו משום ניסוך כפי' רשב"ם:

מו) העולה מהנ"ל דלשיטת הרשב"ם והרמב"ן וגאוני מערב והר"ן במשנה ותוס' שהתירו מגע גר תושב. אין הכרח דיין מבושל אין בו משום בנותיהם הדבר ברור דיין מבושל סתם יינם היינו שבישלו הנכרים ועשו מהם יין אסור בשתי' משום בנותיהם. ובש"ע יש דיעות שהרמ"א הביא י"א דאין מגע גר תושב אוסר בשתי' ולדידהו אוסר סתם יין מבושל:

מז) אולם יש לחקור אם נ"ד מקרי סתם יינם. כי הפוסקים לא ביארו סתם יינם מה הוא. דהנה אין לומר שתלוי אם היין בשעת עשייתו הוא של נכרים. שהרי שנינו המטהר יינו של נכרים היינו שישראל דורכים אותו ואין הנכרי נוגע בו. אלא שראיתי לר"ן ז"ל בע"ז (ד' נ"ו ע"ב) מחלק בין עובדא דינוקא דלדרוך עם הנכרי בגת בין עובדא דנהרדעא דדשו ישראל ונכרי לההיא חמרא. דעובדא דנהרדעא דוקא חילקו בו להתיר. משום שהי' מגע שלא בכונת ניסוך משא"כ בההיא דינוקא דלדרוך עם הנכרי היין של נכרים והוא סתם יינם ובסתם יינם השוו את המידות עיש"ה שזה כוונתו שם. וצריך להבין ממשנה דהמטהר יינם של נכרים:

מח) ונראה דהר"ן לטעמי' (בפ' אין מעמידין בענין פת של נכרים שכ' וז"ל ולי נראה שהפת של נכרים אפי' נאפה ע"י ישראל כיון שהנכרי לשה וערכו ומן הנכרי לקחו אסור. וביאר הב"י דבריו דאם הגוי לש וערך קמח של ישראל אין בו איסור רק משום שלוקחו מנכרי ג"כ. והנה מבואר מדברי הר"ן דאיסור פתם תלוי בתרתי שהנכרי עשאו וגם הוא של נכרי. וע"כ ה"ה איסור יינם [לבד מה שגזרו חכמים ביין לאסור במגע משום ניסוך וליש פוסקים משום בנותיהם וניחא משנתינו דהמטהר יינו של נכרים כיון שאין הנכרי דורכו. משא"כ לדרוך עם הנכרי בגת של נכרי שהנכרי נמי דורכו וגם הוא של נכרי. שפיר נקרא סתם יינם. ואף שהישראל נמי דורכו ובאיסורין אלו כל שישראל מעורב בו מותר כמו בהתחיל הנכרי וגמר ישראל או להיפך. מ"מ י"ל שהענבים שהגוי דורכם נעשו בלי שום סיוע ישראל:

מט) העולה מזה שדעת הר"ן דלא מקרי סתם יינם אלא בתרתי שהיא של נכרים והנכרי דורכו וכמו בפתם. וכבר כתב הר"ן דאיסורין האלו שוות הן רק חשש ניסוך שניתוסף בו ביין:

נ) איברא דבהא דכתב הר"ן בפת של נכרים לאסור אף בלי אפיית הגוי. הרמב"ם והרשב"א חולקין עליו. והכי קי"ל בש"ע דאפי' פת של נכרים מותר כשהישראל עשה א' מג' מלאכות. ולשיטתם אין חילוק של מי הוא הפת רק מי עשהו דהיינו מי אופהו. ולפי"ז ה"ה בסתם יינם אפי' הוא של ישראל רק הנכרי דורכו מקרי סתם יינם. והכי משמע לי מדברי הרמב"ם (פי"א הלכה י"ב) וז"ל גוי שדרך היין ולא נגע בו כו' הרי זה אסור בשתי'. וזה מפורש כמ"ש דבדריכה לבד נקרא סתם יינם. וכמו שנקרא פתם באפי' ה"נ נקרא יינם בדריכה ומתסר בשתי' משום בנותיהם. דאין לפרש דהרמב"ם משום כוחו אסר לי' (וכמו שפי' הט"ז דברי הש"ע שהעתיק דין זה] וכשיטת רשב"ם שהביאו בתוס' במתני' דלוקחין גת בעוטה. דאפי' עשה הנכרי הכח כשעדיין אינו יין כיון שכוחו נמשך אחר שנעשה יין חשיב כוחו. דא"כ דנקרא כוחו אף בהנאה ליתסר שהרי הרמב"ם הוא הסובר (פי"ב הל"ב) כוחו אסור בהנאה. גם דוחק גדול לפרש כפי' הלח"מ משום דנגע ברגל דא"כ לא הו"ל לרמב"ם לסתום דמשמע אפי' לא נגע בו כלל כגון שדרך ע"ג דפים המונחים על הענבים אוסר בשתי'. אבל הדבר ברור שכוונת הרמב"ם כמ"ש והרמב"ם לטעמי' בפת וכמ"ש. [הגהה. אחר זמן רב ראיתי דז"א שהרי פת ישראל שאפאו גוי היא מגזירת שלקות כמ"ש המרדכי והטור (סי' קי"ב) וכן פסק בש"ע וא"כ גזירת פת של עכו"ם הוא רק פת של גוי ואפאו גוי ובכעין זה גזרו משום יינם דהיינו של גוי ודרכו גוי ולעולם דרכו גוי לבד לא נאסר. האומנם כי בריטב"א ע"ז (ל"ח) ובריב"ש (סי' תקי"ד) מבואר שאינו בכלל איסור שלקות רק בכלל איסור פת. מיהו הריב"ש בודאי כשיטת רבו הר"ן דפת עכו"ם אף אם אפאו ישראל נאסר וא"כ פת נמי איכא תרתי שהיא של גוי ולשו וערכו גוי וריטב"א נמי אפשר כר"ן ס"ל]:

נא) נחזור לנ"ד שהפועלים נכרים מבשלים הצמוקים במים ושם נעשה יין גמור כמ"ש כבוד מחו' נ"י בשאלה. והנה לדעת הרמב"ם והרשב"א דפסק הש"ע כמותם יש לאסור משום יינם דבזה לא מהני היתר יין מבושל לדעת הפוסקים הנ"ל. אך י"ל דהוי ס"ס ספק כדעת המחבר (סי' קכ"ג) דישמעאלים אוסרים במגע בשתי' ולא בהנאה אפי' סתם יינם הרי שחלקו חכמים בין עובד ע"ז לאינו עובדה אפי' בסתם יינם. וע"כ גם לענין יין מבושל חלקו. וגם מוכח דאין ביין מבושל משום בנותיהם דמדמי לה הרמב"ם לג"ת ואעפי"כ אוסר במגע א"כ גם יין מבושל יאסר בשתי'. וע"כ דאין ביין מבושל כלל משום בנותיהם. [ועוד יש לצרף ספק הג' שיטת הפוסקים דאין בישול עכו"ם אוסרים הכלים וא"כ חוזר להתירו] [נראה שיש כאן השמטה ולא אדע לתקן. המגיה] אך זה לא יועיל נגד שיטת הרמב"ן בסתם יין ישמעאל אסור אפי' בהנאה. מ"מ הדבר ברור להתיר בדיעבד. והנה בס' תמים דעים להראב"ד ז"ל (סי' פ"ג) נחלקו שם הראב"ד עם חמיו בגוי שנתן מים לתמד אם נאסר כמו יין שמזגו הנכרי והתיר הראב"ד משום דאינו מוכן לשתי' תיכף שהטיל המים ע"ש. והנה לא אסרו משום שהגוי עשאו. אולם אפשר לומר שהם ס"ל כשיטת הר"ן דתרתי בעי' שיהי' של נכרי ג"כ. גם י"ל דתמד שאינו קולט תיכף רק אחר איזה ימים חשיב מעשה הנכרי גרמא בעלמא. עכ"ז נראה להתיר בדיעבד ולא לכתחילה:

דברי מחו' הדוש"ת הק' אברהם

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה