אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן צז
א) סעיף ד' יש מי שמתיר בשפחות שלנו. הוא שיטת הרמב"ן שמצווה על שביתתן בשבת. ונ"ל דהיינו דוקא בבישולו של ישראל. דבמלאכת ישראל הוא מצווה על שביתתן מה"ת ולענין מלאכת ישראל דינם כישראל לענין שביתה. אבל אם בשלו של עצמם אסור. שהרי עושין מלאכה לעצמם כישראל בחול. ובספר יד שאול ראיתי שאם בישלו של ישראל אחר שאינו אדונם אסור שאין ישראל אחר מצווה על שביתתם. והא בורכא דמפורש באו"ח (סי' ד"ש) שישראל אחר אסור מה"ת לומר להם לעשות מלאכתו. וגם אפשר שאדונם מצווה שלא יעשו מלאכה עבור ישראל אף שאין מצווים להם כמו שמוזהר על שביתת בהמתו. ואחר ודאי אינו מוזהר אם עושים מלאכה בלא צוואתו. מ"מ יהי' אדונם מוזהרים שלא יעשו של ישראל אחר. וא"כ אכתי דין בישול ישראל יש להם. מה נ"מ אם מי שהמלאכה נעשית עבורו מוזהר. או האדון שאין המלאכה שלו. מ"מ אם עושים מלאכת עצמם אף הרמב"ן יודה שאסור:
ב) ראיתי להגר"א ז"ל הקשה על הרמב"ן מהא דמקשה הש"ס לרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ לאסור בשתי' משום בנותיהם מבני שפחות קטנים שאין יודעין בטוב ע"ז ומשמשי' אין עושין יי"נ. ואם איתא דבשפחה לא שייך חשש בנותיהם מה קושיא עיי"ש. ואלה דברים תמוהים דבישול שייך לחלק שהוא מלאכה שמוזהר עלי' בשבת. משא"כ לענין יי"נ שאוסר במגע:
ג) ואולי קושייתו כיון שגזרו על פתם משום יינם וכיון שיינם אסור ה"ה פתן. וכשם שפתן אסור ה"ה בישולם. אך גם הא לא קשה דפתם היינו פת גוי שאפאו גוי דאילו פת שלנו שאפאו גוי הוא בגזירת שלקות. ובשלהם גם הרמב"ן מודה שאוסר כנ"ל (אות א). ואף את"ל דאף בזה מותר להרמב"ן כיון דאילו עשאו לצורך ישראל הי' מוזהר. ג"כ לא קשיא דיינם ומגע גוי תרי מילי נינהו. ומפורש בפוסקים דיינם חמור ממגע לענין ג"ת ולכמה דברים:
ד) אך יש לבאר הדברים יותר דהנה מהו ענין יינם לא ביארו הפוסקים היטב. ואי אפשר לומר מה שהיין נעשה ברשות נכרי. שהרי שנינו המטהר יינו של נכרי. ואי אפשר לומר מה שהנכרי עושה היין שדורך הענבים. דמשמע ג"כ בפוסקים בגוי שדורך ברגל וכהאי גוונא כל שאין בו משום מגעו וכחו אינו אוסר. אך הענין דהאיסור תלוי בשניהם יחד. במה שהגוי דורכו. וכן מפורש בזוהר (פ' שמיני) בפסוק יין ושכר אל תשת. ז"ל וכ"ש יין דאיהו עביד. ובמה שהוא של גוי ג"כ. כדמוכח בר"ן שמחלק בין לדרוך עם הגוי בגת שהוא סתם יינם לעובדא דנהרדעא שהי' ביין שלנו. הנה דיינם תלוי במה שהוא של גוי ג"כ:
ה) ודכוותה כתב הר"ן בענין פת של כותי שהאיסור במה שהגוי לשו וערכו וכן נמי במה שהוא של גוי. ועי' ב"י (ריש סי' קי"ב). וכן להחולקים על הר"ן וס"ל דאיסור פת של עכו"ם תלוי באפי' מ"מ תלוי במה שהוא של גוי ג"כ. דאילו של ישראל שאפאו גוי הוא בכלל איסור שלקות כמ"ש הטוש"ע (סי' קי"ב). וע"כ מה שגזרו על פתם משום יינם לאו משום יין שנגע גוי. דמה ענין לאסור אפיית גוי למגע יין. אך הגזירה אפיית גוי פת שלו אטו דריכת גוי יין שלו בלי נגיעה. ובזה את"ל דהרמב"ן מתיר אפי' בשל השפחה גם יין זה יהי' מותר. אלא שא"צ. שהדבר ברור שאין היתר אלא בשל ישראל ולק"מ: