אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן פד
הלכות תערובות שמעתא דזרוע בשלה
א) חולין (צ"ח:) עי"ש כל הסוגיא ובתוד"ה רבא אמר השיגו על רש"י. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ברווחא. ויתיישב גם קושיית התוס' בד"ה לאו למעוטי. גם קושיית התוס' בשמעתא דטיפת חלב ד"ה מבב"ח. והוא עפ"י המבואר ברש"י (בעמוד א') ד"ה ושניהם לא למדוה וז"ל ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצית למילף אפי' היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפי"ה רבנן אחמור ואמר טעמא לא בטיל. ומבואר מדבריו דאפי' ביותר מששים ומאה אינו ברור שפוסק הטעם. עוד מבואר מדבריו דאע"ג דהשתא אינו נותן טעם דמין במינו הוא. מ"מ כיון דשלא במינו הוה יהיב טעמא חשיב טעם גמור. דהא כתב דהוה מצי למילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא:
ב) ודבריו ברור מללו. דהנה בזבחים (עח.) בשמעתא דהפיגול והנותר והטמא שהביאו התוס' בעצמם הקשה הש"ס על ר"ל דאמר נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מהעושה עיסה מן החטין ומן האורז חייב בחלה אם יש בו טעם דגן. ומשני דשאני בההיא דר"ל דבמינו. והקשה דלימא רואין כאילו הוא אינו מינו. כמו בדם שנתערב ביין או בדם תי'. ומשני דאתי כתנאי ור"ל לית לי' רואין. והנה אנן קי"ל כסתם משנה דאמרינן רואין כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות פסהמ"ק) וכן קי"ל בש"ע לענין כסוי הדם. והנה שם בזבחים (דף ע"ט) כתבו התוס' וצריך לדקדק מ"ש לגבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין. וגבי איסורא לא אמרינן רואין עיי"ש. ומ"מ מבואר דבקדשים קיי"ל דאמרינן רואין אף לענין איסור אכילה בקדשים כמו בפיגול ונותר וטמא כנ"ל. וא"כ בזרוע בשלה דבקדשים איירינן אין חילוק בין מינו לשאינו מינו ומצי למילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא אלא דרבנן אחמור כו'. (ולכאורה קשה על רש"י דהיכי אמר דמצי למילף מיני' להתיר אפי' היכא דיהיב טעמא. דהא לקולא לא גמרינן מזרוע בשלה דחידוש הוא כמבואר בסוגיא. ויתבאר אח"ז]:
ג) והשתא מיושבים כל קושיות התוס'. מתחילה מה שהקשו מה דחקו לפרש דרבא לית לי' טעם כעיקר בחולין בטעם גמור כיון דהכא לא איירי בטעם גמור. ניחא כיון דרש"י ס"ל דאפי' ביותר מששים אינו פוסק הטעם והוי טעם גמור. וא"ל דמ"מ נלמד מזרוע בשלה דע"י ששים מותר אף נותן טעם. דליתא דלקולא לא גמרינן מזרוע בשלה. והשתא ניחא ג"כ מה שהקשו מהא דהקומץ רבה שתי מנחות שנתערבו דבטיל ברוב לרבנן דס"ל מין במינו בטל. דע"כ אין כל שהו אסור בקדשים. דהכא לאו כל שהו אלא נותן טעם. והתם לא שייך נתינת טעם כיון דלאו לענין אכילה מיירי רק להקטיר. ומה שהקשו מר"ל דהפגול והנותר כו' דמוכח דאפי' כדי נתינת טעם לא אסר במינו. תמוה לי טובא דהא הש"ס מוקי מימרא דר"ל כמאן דלית לי' רואין. ואנן קי"ל כמ"ד רואין וכנ"ל:
ד) אלא דקשה לפי זה הא דאמר רש"י דרבא לית לי' טעם כעיקר. ולא אמר דכולי שמעתא לית לה טעם כעיקר בחולין. דאי לית ליה טעם כעיקר בחולין. א"כ היכי מצינו למילף דיותר מששים מותר הא לקולא לא גמרינן מזרוע בשלה:
ה) ונראה דהנה בתוס' (ד"ה לאו) הקשו דזהו היתר הבא מכלל איסור דילמא הפירוש דלכתחילה הותר לבטל האיסור. ונראה דהנה ידוע דברי הר"ן בנדרים דלרבנן דס"ל עולין אין מבטלין זה את זה הטעם משום מין במינו. דאינהו ס"ל הא דמב"מ בטיל משום דאף דשניהם שוים בטעם ובשם חשיב מין בשא"מ משום דחלוקים באיסור והיתר. וע"כ עולין אין מבטלין זא"ז כיון דשניהם עולין וה"ה היתר בהיתר לא בטיל עיי"ש. וממילא איסור באיסור ג"כ לא בטיל לרבנן. והנה בישול האיל עם הזרוע הי' קודם הקטרת אימורין כמפורש בתורה. והנה בש"ס פסחים (ד' נ"ט) מבואר דאסורים כהנים לאכול הבשר עד לאחר הקטרה. ומשמע מדברי התוס' זבחים (ל"ו ד"ה שיאכלוהו) דאף בקדשים הנאכלים לבעלים הדין כן. דאסורים לאכול קודם הקטרה. דסתם קאמר הנאכלים ליום ולילה ואף תודה ואיל נזיר בכלל. וכן משמע בתוס' ביצה (כ':) וברש"י קידושין (נ"ב. ד"ה כי קזכי וד"ה משלחן גבוה). וא"כ כיון דבשעת בישול איל עם הזרוע לא נתבטל דהוי איסור באיסור ולא חל הביטול רק בשעת הקטר אימורין וביטול ממילא הוה ולאו איהו קמבטל ולא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחילה. ע"כ משני דאתי כר' יהודה דמין במינו לא בטיל והכא גלי קרא דבטיל. ולדידי' שפיר הוי חידוש מה שהותר לבשלם יחד. דלדידי' עולין מבטלין זא"ז ולא שאני לן בין איסור בהיתר לאיסור באיסור. ושפיר הוה חידוש מה שהותר לבטל:
ו) והשתא א"ש שמעתא דזרוע בשלה אף למ"ד טע"כ דאורייתא. די"ל דאתי כמ"ד מין במינו בטיל ולדידהו עולין אין מבטלין זא"ז וה"ה איסור באיסור דלא בטיל וזרוע בשלה לאו חידוש הוא ושפיר ילפינן מזרוע בשלה אף להקל. והשתא הוקשה שפיר לרש"י דנילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא שיתבטל לדידן דמב"מ בטיל. אבל לרבא דאליבי' משני הש"ס דזרוע בשלה חידוש הוא וע"כ לא ילפינן בעלמא להתיר טעם כעיקר [וע"כ משום דרבא לשיטתי' דס"ל גבי חמרא חדתא בענבי דמב"מ לא בטיל וכמ"ש רש"י בשמעתא דטיפת חלב] מוכרח לומר דרבא לית לי' טעם כעיקר בחולין ודו"ק:
ז) העולה מזה דלמ"ד טעם כעיקר דאורייתא ע"כ ס"ל מב"מ בטיל דאל"כ מנ"ל שיעורא דששים ומאה. ומשמע דהנהו שיעורי כ"ע אית להו. אלא ודאי דס"ל מין במינו בטיל וזרוע בשלה לאו חידוש הוא וילפינן מזרוע בשלה להקל:
ח) ובזה מיושב קו' התוס' בשמעתא דטיפת חלב. דהנהו תנאי דילפי ממשרת ומגיעולי נכרים טעם כעיקר אמאי לא ילפי מבב"ח לאביי. ולפמ"ש ניחא דהנה ק"ל לפמ"ש התוס' בשמעתין דזרוע בשלה דלפעמים הזרוע עם מקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ. ופעמים שאין רוטב באותו מקצה. ומבואר מדבריהם דאף שאין רוב לבטל הטעם מ"מ אי לא אמרינן טעם כעיקר מותר. רק למ"ד טעם כעיקר אסור אפי' במין במינו כיון שאין רוב נגד הטעם ולא בטיל. וכן משמע בהרשב"א בשמעתא דבדידי' משערינן או במה דנפיק מיני' דפשיט דבדידי' משערינן דאי במה דנפיק מיני' מנא ידעינן. והקשה הרשב"א כיון דשיעור ששים דרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטיל ניזיל לקולא וכל היכי דאיכא טפי מחד בדידי' לשתרי כיון דנפיק לי' מספיקא דאורייתא. וי"ל דכיון דהיכא דליכא טפי מחד בדידי' ע"כ בדידי' משערינן דהוה ספק דאורייתא וכמ"ד טעם כעיקר דאורייתא. לא פלוג. ולעולם בדידי' משערינן. הרי דאפי' ליכא רוב מ"מ ליכא איסור תורה רק למ"ד טעם כעיקר דאורייתא. הרי דלמ"ד טעכ"ע לאו דאורייתא א"צ לטעם דביטול מה"ת.
ט) והשתא לר' יהודה דאית לי' מב"מ לא בטיל באיסור תורה. ובדרבנן מודה כדמוכח מהא דמשני הש"ס שאני ציר דזיעה בעלמא הוא יע"ש בתוס' וברשב"א. וא"כ היכא שלא נתערב אלא טעמו יתבטל לר' יהודה. וצ"ל דלר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל הטעם כמ"ש הר"ן דמינו אינו מבטלו ואדרבא מחזקו וא"כ הוי כאילו עומד בפני עצמו וכשהטעם בפ"ע ולא נבלע באחר פשיטא דאסור וכמבואר ברשב"א וכדילפינן מהטמאים. ולפי זה ה"ה לרבנן בהיתר בהיתר דאפי' טכ"ע לאו דאורייתא מ"מ חשיב גופו כיון שהוא כאילו הי' בפ"ע. וא"כ אי אפשר ללמוד מבב"ח דהוי היתר בהיתר וא"צ לטעם כעיקר. אך אביי ורבא לשיטתם דס"ל כר' יהודה דמב"מ לא בטיל כנ"ל ולדידי' היתר בהיתר לא חשיב מב"מ. אבל להנהו תנאי אי אפשר ללמוד מבשר בחלב: