אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן נג
א) הקשה הפר"ח [סוף סי' מ"א] לדעת הרמב"ן והרשב"א [בתוה"ב ב"ב ש"ג מ:] דיתר כנטול היתר לבד א"כ בעל שלש כליות למה פסול לגבוה כיון דלא ניטל אלא היתר. ועיין בכרו"פ [סי' מ"ד סק"ט] שנדחק דפסול מגזה"כ אפי' בלא חסרון. ואין הסוגיא דבכורות (ל"ט.) משמע כדבריו דמבואר שם דלמ"ד חסרון בפנים לא שמי' חסרון בעל כוליא אחת כשר:
ב) ובעיקר הקושיא גברי רברבי חזינא קושיא לא חזינא. דמשנה שלימה שנינו בבכורות (דף מ"ה.) היתה בו יתרת וחתכה אם יש בו עצם פסול. ופרש"י דהוי מחוסר אבר. וא"כ להרמב"ן והרשב"א דכנטול בידי אדם דמי הוי מחוסר אבר. ואדרבא לפירושם ניחא טפי. דלפרש"י והרמב"ם יתר אחת כחסר אתת בידי שמים. קשה. דהא מבואר שם (ל"ט.) בסוגיא דלמ"ד יש ברי' באחת בעל כוליא אחת כשר. רק למ"ד אין ברי' באחת והאי מיתסר חסר פירש"י דאי אפשר שנבראת כף ועל כרחין אח"כ נעשה. וא"כ יתר כוליא אמאי פסול דעל כרחין מברייתה כדאמר בסוגיא שם ולשיטת רש"י כחסר מבטן. ואמאי פסול:
ג) ויכולני לומר לשיטת רש"י דודאי אין מקטירין רק הכוליות העקריים ולא היתרת. וכיון שלא נדע מי היתרת אי אפשר להקטירן. וכן הוא בתוס' יומא (דף כ"ו) ד"ה אלא עי"ש. וכל שאינו ראוי לבילה כו' ועיין בב"ב [פא:] במוכר שתי אילנות. או לשיטת הראב"ן דכל אחת שם יתרת עלי' וכולן פסולין להקטרה אך ברמב"ם אי אפשר לומר כן שכתב בחיבורו [איסורי מזבח פ"ב ה"א] דאפי' בעל שני טחולין פסול אף שאין הטחול בכלל הקטרה:
ד) אך להרמב"ם לא קשה דבלא"ה קשה להרמב"ם שכתב בהלכות שחיטה [פ"ח הכ"ה] נבראת בכוליא אחת כשר. ועל כרחין דס"ל יש ברי' באחת. וא"כ למה יפסל משום חסר דבש"ס מבואר דלמ"ד יש ברי' באחת כשר. ועיין בכרו"פ מה שתירץ:
ה) ולפענ"ד דהרמב"ם מפרש יש ברי' באחת דהיינו רביתי' ולפעמים נמצאת כך ולא חשיב חסרון כי היכי דלא חשיב יתר באורחי' בהכי כיתרת בדרי או בגובתא דנפקא מבי כסי. ולמ"ד אין ברי' באחת פירוש דלאו אורתי' בהכי והוי חסרון כשחסרה. ופסק הרמב"ם באמת אין ברי' באחת. ועל כן ניחא ביתר דפסול אף דכחסר מברייתא. יהי' איך שיהי' כיון שברמב"ם מפורש דאפשר שנבראת בכוליא אחת ואעפי"כ פסול אין להקשות מיתרת:
ו) אך לפי פירוש המפרש למס' בכורות [לא נודע לי אם הוא מרש"י מאתר שכמה פעמים כתב מפי המורה ולפעמים שלא מפי המורה. ואין זה דרכו של רש"י] אין ברי' באחת שלא נבראת כף ועל כרחין אח"כ חסרה. ובאמת לפירושינו ברמב"ם מיושב קושיית המפרש שם למ"ד אין ברי' באחת. והא דומיא דג' כוליות קתני עי"ש ופשוט:
ז) והנה ממשנה בכורות (דף מ"ה.) דהיתה בו יתרת וחתכה דחשיב מחוסר אבר. יש ללמוד דלאו בתר כל העולם אזלינן רק בתר דידי'. ממילא הוא הדין להיפוך כשנברא חסר דלא חשיב מחוסר אבר כשיטת המפרש. אך לשיטת הרמב"ם על כרחין לומר דאף קודם שנחתך הי' חשיב מחוסר אבר כיון דיתר אתחת כחסר אחת. והמשנה השמיענו דלא נאמר כיון שחתכה הרי אינו יתר אבר וחזר להכשירו קמ"ל כיון דמתולדתו הי' חסר אבר ומה שניתוסף בו אח"כ לא יועיל. וכן מבואר מלשונו בהלכותיו שכתב היתה בו יתרת פסול אפי' חתכה. ומבואר דלא ניתוסף בו פסול חדש. וזה ברור למדקדק בלשונו.
ח) והנה שם בגמ' אמר ר' יוחנן והוא שנספרת ע"ג היד. והרמב"ם לא הביא מימרא זו. וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש והוא שנספרת ע"ג היד דאפי' נספרת ע"ג היד הוי בעל מום. אך קשה מי דחקו להרמב"ם לפרש כן. ובעבד כנעני דיוצא לחירות בחתך לו האדון יתרת שם כתב הרמב"ם כפשוטו דוקא בנספרת ע"ג היד. גם לא נדע הרבותא:
ט) אך לפמ"ש דטעם הרמב"ם משום דיתר כנטול ואפי' תתכה עדיין כנטול על כן קשה לי' דמה בכך שאינה נספרת. מ"מ יתרת הוא. ובשלמא לפרש"י דבחתיכה עושהו בעל מום ניחא דדוקא בתתך בו אבר שדומה לאבר העקרי. אבל להרמב"ם שפוסל משום יתרת ואפי' באינה נספרת. מ"מ יתרת הוא. ואדרבה מצינו בריאה בעומדת בדרי דאוני לא אמרינן יתר כנטול דמי ובמגבה פסול. ואפי' במקמה הרבה פוסלין. ואפי' למכשירין משום דעינינותא מקמה חשיב גם שם מקום דאונות. הרי דיותר אמרינן יתר כנטול כשעומדת שלא במקומו מכשעומדת במקומו. על כן מפרש הרמב"ם דהוא רבותא דאפי' בכהאי גוונא אמרינן יתר כנטול ולא נדמנה לריאה כנ"ל:
י) [ואין סתירה למה שכתבתי דאפי' עומד שלא במקומו אמרינן בי' יתר כנטול. מדברי המרדכי [סי' תרל"ו] בשם הראב"ן ביתר רגל שלא במקומו כשר. כי המעיין בראב"ן עצמו [סי' רס"ד] יראה דלאו משום דלא חשיב יתרת. אלא דהוא מפרש יתר כנטול היתר לבד אלא דכשעומדים כולם במקום הרגלים חשובים כולם עקריים. וממילא כולם חושבים יתרים וכאלו כולם נטולים. משא"כ כשהאחד עומד שלא במקומו כאלו הוא לבד נטול [ע"ע בסי' ס"ז אות ב' ד' ח']. אבל להרמב"ם אי אפשר לומר שיסבור כן. שהרי הוא כתב דין זה אפילו לענין ס"ת (סוף פ"ז מה' ס"ת) דכרך שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ס"ת משום דיתר כחסר. אף דשם מבורר היתר. אלמא דסבר דהוא הלמ"מ כאילו חסר אחד ממה שראוי להיות. וכן פשוט בכל הפוסקים.]:
יא) ואין להקשות להראב"ן ביתר אונא מגבה דפסול ונאמר כאלו חסר היתרת לבד. דלק"מ שהרי הראב"ן כתב בתרי סניא דיבי דפסול דהוה כיש לבהמה שני נקבים בדקין במקום נטילת הסניא דיבי עי"ש. וא"כ בריאה אף אם ינטל היתרת לבד הרי ניקבה הריאה]:
יב) העולה מהנ"ל דלפירוש המפרש אזלינן בחסרון אבר בקדשים בתר דידי'. על כן חשיב חתיכת היתרת חסרון ואם נברא בכוליא אחת לא הוי חסרון. ולהרמב"ם בהיפוך דבתר עלמא אזלינן. על כן חתיכת היתרת לא תשיב חסרון אלא שנשאר פסולו שמקודם תתיכה. וזה מבואר מדבריו במה שכתב אפי' חתכה. ולהיפוך אם נברא בכוליא אחת חשיב חסרון. ולדידי' צריך לפרש למ"ד יש ברי' באחת דהיינו רביתי' כנ"ל:
יג) והנה בש"ס בכורות (ל"ט.) במאי דמוקי הש"ס שני ברייתות חדא ממעט בעל כוליא אחת ובעל שלש מקרבן. וחדא מרבה בעל כוליא אחת. דכ"ע ס"ל יש ברי' באחת ולא קשיא כאן שנבראת באחת כאן שהי' שנים וחסרון והנה יש לעיין להרמב"ם כיון דבתר בהמה דעלמא אזלינן. א"כ כשנבראת בשתים ותסר אחת ג"כ יהי' כשר כמו בהמה שנבראת באחת דכשר משום דהיינו רביתייהו. וצ"ל דכשנבראת בשתים אמרינן דצריך להיות לה שנים. ואם חסר אתד הוי חסרון. ולא דמי לחתיכת היתרת דלא תשיב מחוסר אבר בהכי משום דלאו אורחי' בהכי כלל להיות לו אצבע יתירה. אבל בכליות דאורחי' בשתים. ואדרבא זה העיקר. רק דכשנברא באחת לא הוי חסרון. דלפעמים נמצא כך. אבל כשנברא בשתים. שפיר אמרינן דשניהם עקריים ואם נחתך אחד מהם פסול לגבוה: יר) ומכאן נראה לי ללמוד לענין טריפות בצמקה הוורדא לבה"ג דפוסל בצמקה אונא שלימה. והפרמ"ג מסתפק בזה יען רוב הפוסקים ס"ל חסרה הוורדא כשר. אף דאנן מחמירים מ"מ נכשיר מס"ס. והלבו"ש מסיק להקל. והנה לכאורה יש להביא ראי' מהא דכוליא שהקטינה שאינו פוסל בכוליא היתרה. אך לפמ"ש נלפענ"ד דאינו דומה דהתם לאו אורחי' ביתרת רק דכשר כמו חסר כוליא דכשר. אבל הכא דהיינו רביתייהו ומהאי טעמא כשר דכל חיוי ברייתא כו' על כן כשיש בה הוירדא הוא אונא כשאר אונות. ואם צמקה שדינה כנחסרה חשיב ריאה שחסרה. ומהאי טעמא יש לומר דאפי' יתרת בדרי שניכר מי היתירה שצמקה פסולה:
טו) והנה בוורדא לפענ"ד נלמד מש"ס בכורות הנ"ל להרמב"ם דפסול. שהרי בהמה דידן רובם ככולם אית להו וורדא רק דמ"מ כשר בלא וורדא להמכשירים משום דבימי הגמ' לא הי' להו. על כרחין דהיינו רביתייהו בלא וורדא ג"כ. אבל כשיש בה דומה לכליות למ"ד יש ברי' באחת דכשיש בה שתים וחסר אחת הוי חסרון. והכי נמי חשיב ריאה שחסרה אף דבחסרון בריאה בתר בהמה דעלמא אזלינן. שהרי' אפי' נבראת חסירה כשר. הא בקדשים נמי הדין כן לשיטת הרמב"ם כנ"ל ואעפי"כ כשיש בה שתים וחסר אחת חשיב חסרון. והכא נמי לא שנא. ועוד דכבר כתבנו בקמט דמפורש בבעל העיטור דאינו כשר אלא כשנברא כך לא תשיב חסרון וכשנברא שלם ונקמט חשיב חסרון. וה"נ בוורדא כיוצא בה. אך ביתרת בדרי או מקמא שצמקה. בזה אין ראי' מבכורות. דשם העיקר להיות לה שני כליות. משא"כ בריאה שהעיקר להיות לה רק חמשה אונות:
טז) ובאמת לשיטת רש"י [מז.] שכתב דאין העינינותא משלמת דהראוי' להיות חסרה והוורדא יתרת הוא. משמע דאף לדידן הוורדא יתרת הוא. אך להרמב"ם שכתב דאם חסר אונות הימין הוורדא משלמת וכתב הר"ן [בד' הרי"ף יא:] אבל לא בשמאל שאין דרכו בשמאל. ונלפע"ד הפירוש דאפי' עומדת בשמאל דאי בעומדת בימין דוקא אינה משלמת וכמו שהבין הב"ח. א"כ למה לי הטעם משום דאין דרכו לעמוד בשמאל תיפוק לי' דאפי' אונא גמורה אינה משלמת מימין לשמאל דהוי חליף [ואף שהת"ח הכשיר בד' מימין ואתת משמאל. זה בשיטת הסוברים דחליף לאו משום חסר וכמו שנראה דעת בעל העיטור. אבל הרמב"ם הא כתב להדיא דמשום חסר] ועל כרחין דאפי' עומדת בשמאל אינה משלמת:
יז) והב"ח כתב שאינו מבין טעמו של דבר דמשום שאין דרכו לא תשלים. ולפענ"ד הטעם פשוט דדוקא בעומדת בימין דלדידן כולהו אית להו וחיוי ברייתא נינהו. רק משום שבימי הגמ' לא הי' להם מכשירין בלא וורדא דהנהו חיוי גוייתא הכי לית להו. אבל באית לה אונא עיקרית היא ומשלמת לחשבון חמש אונות וכשירה משום דכל הנהו חיוי גווייתא לית להו אלא חמש אונות. ואמרינן דאף בהמה זו אינה צריכה אלא חמש אונות כיון שנוצרה כך. ואף דבהמה גווייתא אית להו חמש אונות בלא וורדא וזו אית לה ארבעה עם וורדא לית לן בה. אבל בעומדת בשמאל במקום דלאו אורחה להיות תמיד. נהי דכשר. היינו דהוא יתרת דאורחה כמו יתרת בדרי. אבל לא נחשיבנה לאונא עיקרית שיהי' בה כח להשלים החסרון. ולא עדיפא מוורדא בימין לרש"י דאינה משלמת משום דיתרת היא:
יח) והב"ח לפי שהבין שטעם הרמב"ם שהוורדא משלמת דתלינן שהוורדא חסרה משום שלפעמים דרכה להיות חסרה והאונה החסירה היא בכאן כמ"ש להדיא עי"ש. ועל כן הוקשה לו דא"כ כל שכן כשעומדת בשמאל דנאמר שהאונא החליפה מקומה ובאה לה מקמא. אבל אין טעם זה מחוור לפענ"ד כיון שרואין הוורדא עומדת במקומה בכל תוארה וכיס שלה שנאמר שהוורדא חסירה והאונא החליפה מקומה ונתלבשה בטלית שאינה שלה בצורת וורדא בכיס. אבל הטעם פשוט דלדידן אונא עיקרית היא ומשום דחיוי גווייתא לית להו אלא חמש אונות אף לדידן כשירה בחמש אונות. ולפי זה י"ל דיתרת מקמא אינה משלמת כיון דאין דרכה להיות כך לעולם יתרת הוא ואינה משלמת וכמו חליף דפסול כדברי רש"י ז"ל:
יט) אך דעת הש"ך ז"ל דאפי' יתרת משלים כיון דלהמכשירים יתרת מקמא סבירא להו דאף מקמא מקומם דאונות. דזה החילוק בין יתרת מקמא למגבה דמקמא תשיב כמו דרי דאוני. וא"כ כשחסרה במקומה ויש אונא מקמא אמרינן דלאו חסירה ולאן יתירה היא כיון דאף מקמא מקומן דאונות. ומ"מ בוורדא בשמאל אף להש"ך טריפה כיון דיש לה תוארה וכיס שלה וורדא היא ואינה האונא התסירה ויתרת היא ואינה משלמת. ודוקא בעומדת בימין כיון דלדידן כולהו הכי אית להו עיקרית היא ויש לה חמש אונות עיקריות במקומן שראוין להיות כיון דאף מקמא מקומן דאונות:
כ) ולפי סברת הב"ח ליתא למ"ש לעיל (סי נ"א) על הפ"ת בסירכא שלא כסדרן שהוורדא תשלים. דהכא שהי' שלש אונות א"כ ע"כ אין האונא באה וישבה לה בכאן והוא פשוט:
כא) ולפמ"ש לעיל (סי ל"ז) בש"ך (סי ל"ה ס"ק י"ג) דהא דחסרה וורדא כשר להרמב"ם ורוב הפוסקים אף דלדידן כולהו אית להו וברייתא נינהו משום דכל הני חיוי גווייתא לית להו. והבאתי כן בשם הראב"ן. והעלתי מזה דאם ידעינן שלא תפשה שיטת גווייתא טריפה בחסר וורדא עי"ש שהוכחתי כן מרשב"א. וא"כ אי אפשר לומר כהב"י דדוקא בימין משלמת דאורחא. דממנ"פ אי מברייתא נינהו הא חסר וורדא טריפה וצריכה הוורדא להפקיע עצמה ואיך תשלים האונא ועל כרחין דאמרינן שמגווייתא איהי דלית לה וורדא והאונא ישבה לה בכאן. וכ"ש דאיכא למימר כן בוורדא בשמאל כדברי הב"ח: