אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן צז
בענין כהן שנשא אשה ואחד הוציא לעז עלי'.
שאלה. בן נגיד אחד כהן נשא בתולה מעיר אחרת זה יותר משנה, והמה דרים בבית אבי הבעל ובבית ההוא הי' איש אחד רגיל תמיד כבן בית לערך חמשה עשר שנים אשר כל עניני הבית הי' על פיו והי' מורגל תמיד עם הב"ב בקרבות רב, ואחר החתונה של הזוג הנ"ל התחיל האיש הזה לחרחר ריב ומדון בין הזוג ועשה כל התפעלות שיהי' ביניהם גט פטורים וימאס מאד את הבעל בעיני אשתו עד שהביא זאת שאבי הבעל ואמו גרשו את האיש הנ"ל מהיות שמה עוד בבית הנ"ל ואח"ז התחיל מבחוץ לדבר על לב האשה ע"י שלוחים ומכתבים שאל תחוס עליהם ועל רכושם רק שתסע לביתה ולעירה, והי' עי"ז מחלוקת רבות ועצומות בין הזוג ובין הכלה וחמותה, ונהפך האיש הזה לשונא לבית זה, וקודם פסח מצאה חמותה בהארגז של האשה הנ"ל מכתבים מהאיש הנ"ל אשר כתב עליהם דברים מאוסים ורעים ובתוכם הי' מכתב אחד אשר כתב בתוכו שתזכור אהבתו ולמה מתרחקת ממנו ובדברי פיוס ודברים מאוסים, וגם כתב שם בזה"ל ווארים באמת ביזט די בעוויסט אז דער וואס שטעקט נור איין מאהל דרינען איזט שוין נישט קיין קלייניגקייט ובפרט 86 מאהל, דאכט זיך מיר אז אזעלכעס איזט שוין נישט צו פערגעסין, וגם כתב שם ווארים דאס טייערסטע און דיינעס בעסטע האט קיינער ניכט צו גינימען נור איך וגם עוד דברים מאוסים, אך לא נכתב בהמכתב מתי נכתב ולא נחתם וגם שמו לא חתם עליו רק שניכר שהוא כתב ידו והאשה אומרת שלא תדע משום דברים שבעולם וגם מהאגרת אינה יודעת אם הי' בארגז שלה, וגם האיש הנ"ל נותן אמתלאות פעם אומר שכתב במכוון כדי שיהי' ג"פ בין הזוג ופעם אומר שכתב המכתב הלז לחמותה ופעם אומר טעמים אחרים ומדבר תהפוכות תמיד, וגם שאלה החמותה לבעל אם לא ראה ביניהם דבר מה בעוד שהי' האיש הנ"ל בביתם, והשיב שראה ב' פעמים שישב על המטה בעת שהיא שכבה והוא הי' בחדר ההוא וגם איזו פעמים הי' ישן בחדר ההוא שהמה ישנים שמה והבעל הוא תמיד בביתו ולא זז מעולם מקיר העיר וחוצה, וגם הי' נכתב במכתב הלז שתשרוף את האגרת עד כאן:
והגם שלכאורה אין כאן חשש, א) שכ"ז הוא שלא בב"ד ושלא בעדים וגם ליכא קול ולא עידי כיעור וכבר פסק רמ"א שאפי' אם יש ע"א בדבר מכוער לאו כלום ולא יוכל להאמין, מכ"ש היכא דליכא שום עד דאפי' יחוד לא הוי כיעור ומכ"ש כאן דלא הוי יחוד דבעלה בעיר ב) יען שלא אמר האיש שום דבר בפיו לפני שום איש רק בכתב ובענין זה בודאי לא הוה כתיבה כדיבור כנראה מדברי הגהות מרדכי סוף קידושין ג) בכה"ג ודאי לא אמרינן פלגינן דיבורא לפי דברי הרשב"א, ואף שהנוב"י דחה דבריו כבר השיב בקה"י סי' י"ב, וגם בהרבה פעמים אפשר שגם הנוב"י מודה לזה, ד) שבזה הלשון שכתב אף אם הי' אומר בפה ג"כ לא הי' יכול לאוסרה יען שלא נכתב בפירוש שהי' זנות ביניהם אך משמעות דבריו משמע שכן הוא אך לא נכתב בפירוש והוא נתן אמתלאות שח"ו לא הי' שום דבר ביניהם ה) דבמקום קטט פסק רמ"א דלכל הדעות אינו נאמן להאמין ע"א ואולי אף המהרש"ל מודה בכאן דאינו נאמן הבעל בענין כזה דפלגינן דיבורא:
הנה מכל הני טעמא נראה דאין חשש אך מחמת חומר איסור א"א והדבר לא יוכל לבוא לפני הבד"צ שבסביבותינו ע"כ אבקש עוד הפעם ילמדנו רבינו שימחול בחסדו הטוב להשיב על הנייר זה מטעם הנ"ל:
הנני המשתחוה מרחוק מול פאר כבוד קדושת תורתו ומצפה לתשובתו ראובן ישעי' בר"מ רוטנבערג תשובה ידידי הרב מו"ה ראובן ישעי' [הוא מחותנו הה"ג ז"ל מווייסליטץ] הנה מ"ש דאפי' כתב לא מהני אינו כלום דלא גרע מכל הפסולים דיוכל להאמינו, וכן מ"ש משום דאמר אני זניתי ולא פלגינן דיבורא ג"כ ליתא מטעם זה כיון שמאמינו ואפי' עפ"י עכו"ם חייב להוציא כשמאמינו כבי תרי כדאיתא בתשו' הרשב"א סי' קע"ח וכ"כ ח"מ סי' קט"ו דאפי' אמר אני זניתי אם מאמינו אסור, ואם אינו מאמינו לא הי' צריך לטעמים, דע"א לאסור אשה על בעלה אינו כלום אפי' בשותק כדאיתא בפרק האומר:
גם מ"ש משום דבמקום קטט אינו יכול להאמינו והוא דברי רמ"א סי' קע"ח, דע ידידי כי מה שנרשם שם שהוא ממהרי"ק הוא שגגת המעתיק ולא נמצא במהרי"ק דבר מזה, ודברים אלו הובא בד"מ סי' קט"ו בשם הרשב"א סי' אלף רל"ז, ובתשובה לרמב"ן סי' קע"ג קל"ג ושם מבואר המעשה שהבעל טען עלי' שהוא טענות לאוסרה עליו ונתברר ששקר המה, ופסק הרשב"א דשוב אינו נאמן בשאר טענות שלא הכחיש בהם, והביא ראי' מההיא דקטטה בינו לבינה דאם אומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני והלכו להם ואשתכח דשקרא שוב אינה נאמנת לומר מת בעלי, וזה כוונת רמ"א במ"ש דבקטטה אין הבעל נאמן היינו כעין קטטה דאשה שאמרה מת בעלי אבל זולת זה קטטה לא מעלה ולא מוריד:
אך מ"ש דלא הוי עד משום דלא אמר בפירוש זה נראה, ומ"מ מה שנמצא מכתב זה בארגז שלה נחשב דבר מכוער ואלו הי' עדים שנמצא מכתב זה בארגז שלה הי' יכול להוציאה בלא כתובה, וכ"ש דלא שייך בזה חרגמ"ה, אך כיון שחמותה מצאה זאת והרמ"א בסי' י"א כתב דע"א בדבר כיעור לאו כלום הוא, ופירש הב"ש שאפי' מאמינה מותרת, וכן הוא בתשובת מהר"ם, ואף שהח"מ כתב דאי מהימן כבי תרי אסור לפענ"ד הדין עם הב"ש, דלא עדיף מה שמאמינו כבי תרי מאילו הבעל בעצמו ראה הדבר מכוער דוודאי הבעל מאמין לעצמו יותר מבי תרי ואעפי"כ אינה נאסרת אלא בעידי כיעור דווקא וכמ"ש הרא"ש, אלא שלדעת מהר"מ היכא דאיכא קלא דלא פסק נאסרת אף כשהבעל לבד ראה הכיעור, ובעידי כיעור נאסרת בלא קול, ולדעת הרא"ש אינה נאסרת אלא בעידי כיעור ובקלא דלא פסיק יחדיו, וא"כ לדידן דקי"ל עידי כיעור לחוד לא מהני כהרא"ש ממילא כשהבעל ראה הכיעור אפי' בקלא דלא פסיק מותרת, וה"ה כשהבעל מאמין לעד, דלא עדיף מאילו הבעל בעצמו ראה הכיעור דמותרת:
והנה צ"ע באמת מ"ט דהרא"ש למה יגרע ראיית הבעל לגבי עצמו מעדים, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, בשלמא מהר"מ לשיטתו דבעידי כיעור לבד נאסרת שפיר מחלק בין עדים לראיית הבעל משום דבעדים יתפרסם הדבר ויצא הקול, משא"כ בראיית הבעל, אבל הרא"ש שהתיר אפי' בקלא דלא פסיק ג"כ צ"ע, גם לכאורה מבואר ההיפוך ברש"י שפירש רוכל יוצא שהבעל ראה רוכל יוצא [וה"ה לדידן דקי"ל כוותי' דאפי' בקלא דלא פסיק]:
ונראה דטעמא דהרא"ש, דהנה שם בגמ' המוציא אשתו משום שם רע אם החזירה לא תצא דמימר אמרינן קם בקלא וליתא, וכתב הנמק"י שם דלא תצא מבעל כשהחזירה אלא בעידי טומאה דווקא משמע שאפי' עידי כיעור וקלא דלא פסיק ג"כ לא תצא, ואף דהוי קלא דקודם נשואין שניים ועיין בגיטין (פ"א) דאם יצא עלי' קול גרושה תחת בעלה כהן ומת הבעל ונשאת לכהן אחר תצא ממנו, מ"מ בנ"ד מותרת משום דאמרינן קם בקלא וליתא:
ולפי זה נראה דאף דלדידן דאסרינן בעידי כיעור וקלא דלא פסיק לבעלה ודאי אף אם החזירה ג"כ אסורה ותצא, וכ"כ הב"ש, היינו משום דלא הוי ראי' מדהחזירה, אבל לדידן הא בתחילה הי' מוכרח לגרשה עפ"י ב"ד, ואם יהי' הדין דאם החזירה לא תצא א"כ לעולם יערים, אבל אם לא הי' עידי כיעור רק הוא מעצמו אמר שמצא בה כיעור אם יגרשנה ויחזירנה שוב נאמר קם בקלא וליתי', וה"ה אם קודם שיגרש יאמר דקים לי' בקלא דליתי' כיון דהוא בעצמו גרם הגירושין באמרו הכיעור, ודומה לגירש ברצון, וכיון דבידו עוד להתירה ממילא לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא כיון דאין איסור ברור ויכול עוד להתיר:
וגדולה מזה קי"ל ביו"ד סי' ב' באחד שאמר שראה את השוחט שהוציא טריפה מתח"י שיכול לאכול אח"כ משחיטתו כיון דאף לפי דבריו אם ישוב השוחט בתשובה הנראית לעינים אף לפי דבריו יהי' מותר לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, כ"ש שביד בעל לחוד לומר שנתברר לו שהקול שקר דלא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, וכל זה למאי דקי"ל כרב בקלא דפסק ממילא אם יאמר דקם בקלא דליתי' דיהי' כיעור לבד, אבל רש"י דפירש ברבי גופי' דבכיעור לבד אסורה אין חילוק בין עדים לראיית הבעל, ונתבררו דברי הרא"ש:
ונחזור לנ"ד, והנה הרי"ף והרא"ש כתבו בפרק האומר דאי מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים, והרמב"ם כתב סתם שאם הבעל אמר שמאמינה ה"ז אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, והט"ז סי' קט"ו פירש הא דכתבו הרי"ף והרא"ש לצי"ש, דהב"ד אינם יכולים לכופו ע"ז משום שהדבר תלוי בלב ויוכל לומר שעכשיו אינו מאמינו, וא"כ לפי דבריו אין נ"מ בכל זה דהא בהך דינא דשוחט כתב התב"ש שאם הוא בעצמו יודע שהשוחט הוציא טריפה ודאי אסור לאכול משחיטתו, רק שהב"ד אין מוחין בידו כדין כל שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא מטעם שכתב מהרי"ק, וא"כ בנ"ד אין נ"מ לבד לדברי הט"ז, וגם אין לומר כיון דלא שייך שויא אנפשי' שוב שייך חרם דרגמ"ה דא"כ בע"א שזינתה נמי נימא הכי לשיטת הט"ז הנ"ל דלא שייך שויא אנפשי' כדברי הט"ז הנ"ל כיון דלעולם יכול לחזור דשוב אינה מאמינה ומ"מ ס"ל להנך פוסקים דלא גזר רגמ"ה בזה, וא"כ הדין עם החלקת מחוקק:
אמנם כל זה אם הי' קלא דלא פסיק, אך לפי דברי השאלה דהכא אין קול כלל א"כ אפי' הבעל בעצמו מצא מכתב מכוער הנ"ל היתה מותרת אפי' לדעת ר"ת ומהר"ם המחמירים ודווקא בעידי כיעור אמרו משום שיתפרסם הדבר ויצא הקול וא"כ אף שהוא בעצמו יודע הדבר מכוער מותר, ואף לצי"ש אינו חייב להוציאה דמ"מ לא יתפרסם הדבר ולא יצא הקול, אך אם יש בזה דינא דחרגמ"ה צ"ע, דלכאורה נראה כיון שבררנו שאף לצי"ש אינו חייב להוציאה אף שלפי דבריו שמאמין לחמותה שמצאה מכתב המכוער ליכא חרגמ"ה, מ"מ אין אנו מאמינים לו בזה, דכי ס"ל להנך פוסקים שהבעל נאמן שמאמין היינו במקום שלפי דבריו שמאמין איכא איסורא לדידי' שמאמין, אבל השתא שאף לפי דבריו שמאמינה אין איסור למה נאמינהו לבטל חרגמ"ה:
אך ראה זה ראיתי ביש"ש פ"ב דיבמות הביא משם הרשב"א שאם הבעל אמר שראה דברים מכוערים כיון שעכ"פ מדת חסידות להוציא שוב ליכא חרגמ"ה, ואף שאף לפי דבריו שמאמינה אין איסור לקיימה מ"מ מאמינים לו:
ומ"מ עכ"פ נראה ברור דמותר לקיימה אף בבא לצי"ש דמכתבו לא חשיב עד כלל כיון שהוא שלא בפירוש, ועוד כיון שחזר בו וכבר כתב הר"ן בתשו' סי' מ"ז דעד שהעיד חוץ לב"ד יכול לומר מבודה הייתי, ומשמע מהח"מ דאפי' עד מפי עד לא הוי עיין בח"מ סי' י"ז סקי"ז, ומשמע מדבריו דאפי' התירוהו ב"ד ע"י עד מפי עד ואח"כ אמר הראשון מבודה הייתי שוב אסורה, ואי הוה עד מפי עד הא כבר התירוהו עפ"י ראשון וכיון דלא הוי עד כלל ממילא אין איסור בהאמנת הבעל, וגדולה מזה דעת הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז דאפי' האשה מכחישתו אינו מועיל האמנת הבעל, ואף דאנן לא קי"ל כוותי' בזה מ"מ היכא שהוא עצמו סותר עדותו והוכחנו דאפי' עד מפי עד לא הוי אלא דעוקר עדותו לגמרי פשיטא דלא אהני האמנת הבעל, ועוד דכתב הרמ"א בשם מהרי"ק דבעינן דווקא שהעד נאמן אצלו בכל דבריו כבי תרי, ומה שנמצא מכתב זה בארגז שלה לדעתי לא הוי יותר מכיעור ואפי' הבעל עצמו רואהו כיון דליכא קלא מותרת לו אפי' בדיני שמים, ומ"מ אם הבעל מאמין לאמו היא חמותה כבי תרי והארגז סגור באופן שנראה ברור שלא הונח מכתב זה בארגז אם לא מדעתה, אינני רוצה לסמוך עלי לבדי כי מיראי הוראה אני עד יסכים עוד אחד מן הגדולים, נתתי עיני בכבוד ידי"נ הרב הגאון נ"י דק"ק קאליש:
הדו"ש הק' אברהם.