אור ברסלב

אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן נז

סימן נו

ב"ה ועש"ק תרומה ברכ"ת לפ"ק. שפעת שלום ושמחה לכבוד ידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב הגאון החריף בכל מיני מושכל המאוה"ג מו"ה יהושע נ"י ויזרח. מכתבו היקר מכל כלי חמדה הגיעני שבוע זו וראיתי שלא השיב כלל על עיקר דבריי והי' בדעתי שלא להשיבו עוד אחרי שלא השיב על דברי וזה הי' עיקר כוונתי למען יצרפו דברי במצרף הבחינה, ומה גם שכתב שקשה עליו עול הכתיבה, אך אחר שחלק עלי בדבר הלכה למעשה והי' בעיניו שטעיתי בדבר פשוט ולא כן הוא כאשר יבואר בעז"ה אמרתי להשיב וישיב אשיב על סדר דבריו ואשיב על ראשון ראשון:

אשר תירץ דעשה חמור דוחה לעשה הקל אף בבא ע"י פשיעה והביא ראי' מההוא דתמיד נשחט, בזה כוון לדברי הגאון בעל ברוך טעם, אך מזה אינו מוכח שדוחה ל"ת שחמור מעשה כמבואר בפ"ק דיבמות, ושוב צריך ללמדו מכלאים בציצית וצריך שלא יבא ע"י פשיעה דומיא דכלאים בציצית:

אך מדברי ר"ת שהביא המג"א סי' תמ"ו סק"ב דעשה דרבית דוחה ל"ת לחוד אף דלא הוה בעידנא, וה"ה דדוחה אף דבא ע"י פשיעה דחד טעמא לתרווייהו דלא דמי לכלאים בציצית, אך בנ"ד נראה דלא חשיב עשה דרבים כלל, דעשו המצוה שיתכפר הציבור בקרבן זה דווקא, הלא אם נשפך הדם מביא פר אחר ושוחט, אלא דאפשר לומר דא"כ נצטרך לחלל יוהכ"פ שהוא בכרת ומוטב לעבור על בל תוסיף, ולפי זה היינו יכולים לתרץ בלא טעמא דעשה דוחה לל"ת, דאם נאמר דלא יזרוק יצטרך לשחוט אחר ויעבור על חילול יוהכ"פ וטוב לעבור על ב"ת משיעבור על יוהכ"פ שהוא בכרת, אך ז"א דשבת הותרה בציבור כדאיתא בסוף טרף בקלפי מכ"ש יוהכ"פ וקרבנות הבאים חובה ליוהכ"פ דהותרה כיון שמצוותו בכך וכמ"ש התוס' ביבמות בכלאים בבגדי כהונה:

ומה שתירץ הקושיא מיקדש דעשה דחמור המוטלת על כל והוסיף דיש ל"ת שלא להותיר ודאי בלא הוספה לא סגי דמבואר מדברי ר"ת שכתבתי לעיל דעשה דרבים אינו דוחה לעשה ול"ת הקל, וכן משמע בפרק שלוח הקן דלאו עברי' עשה הוא דאיכא משמע דאי הי' עשה ול"ת לא הוי סגי בטעמא דגדול עשה דשלום בית והכל גלוי לפני כבודו], והנה ידוע דברי הרי"ף בב"מ דל"ת אינו דוחה, גם י"ל עפ"י דברי התוס' במשהה חמץ ע"מ לבערו דאינו עובר כיון דהוי ניתק לעשה וה"נ בדעתו לשורפו למחר ויש לעיין בזה ואין להאריך:

ואשר הקשה על התוס' דמוסיף בקרנות לפי מה שהעלה בחידושיו לאו"ח דשלא במינו כשלא בזמנו, ודבר זה לא נודע לי אמיתתו דכל ב"ת חמש מינין בלולב כו' [והי' לו להקשות מדברי הט"ז או"ח סי' ל"ה בתשובה דשלא במקומו כשלא בזמנו], גם מה שתירץ כיון דס"ל לשמואל שלא במקומו כמקומ' דמי נראה דקושייתו בקרן אמר הוא שלא במקומו וזה תימה דבכור בכל מקום מקומו ובלבד כנגד היסוד כידוע:

גם מ"ש ליישב קושיית התוס' דהכא הוי שלא במקומו ושוב ליכא ב"ת כיון דכבר אזיל מצוותו, ועוד י"ל כיון דאי מתרמי לי' לא שייך בכאן. לא ידענא דשני התירוצים אחד דאי הוה שייך דאי מתרמי לא אזיל מצוותו אלא בתירוץ הראשון יספיק דלא תקשה מה שהקשיתי במכתבי הקודם דעדיין יש מצוה והוי כשלא בזמנו, ואף דבמ"ש דשלא בזמנו כשלא במקומו יש לתמוה עליו כנ"ל, מ"מ בההוא דשלא במקומו יפה כוון כמ"ש הט"ז או"ח סי' ל"ה בתשובה דשלא במקומו כשלא בזמנו והשתא א"צ לדשמואל כנ"ל בבכור בכ"מ מקומו כנ"ל:

עוד כתב מר במה שדחיתי דלענין היתר אימורים כולן מצוה אחת, וע"ז כתב מר וז"ל א"י מה ענין זל"ז דמ"מ מצות כפרת דם כבר אזדא לה, איברא ודאי דהכי הוא דזריקת דם להתיר אימורים בא כמ"ש רש"י מנחות ט' סוף ע"א וז"ל זריקת דם אינו אלא להתיר אימורים למזבח ובשר לאדם וכיון דאבדו שניהם זריקה למה היכא דמצות זריקה להתיר האימורים וזה לא נגמר עדיין עד שיתן מתנת המזבח:

ועתה אשוב בדבר השאלה וז"ל מעכת"ה דודאי זה דומה לכסבור שהם חולין ושחט לשם חולין, וע"ז יש לתמוה הפלא ופלא דע"כ התם לא משום שלא לשמו פסול דהא שחט לשם חולין כשר, וגם אפי' שחט משום קודש כשר אלא דגזה"כ הוא דמתעסק בקדשים פסול והיכן מצינו דמתעסק בשמות הקדשים פסול, ובמכתבי הקדום הבאתי משם ראי' להיפוך, דכיון דאצטריך קרא דשחט משום חולין מוכח דמשום לשמו לא הוי מיפסל ואף עלה לשם חוב מדאצטריך תרי קראי, דאי מסברא לא עלה לשם חוב ע"כ קראי קמאי לעכב, ובזה פלפלתי שם מסוגיא דחולין, אך כ"ז הוצרכתי לנ"ד עקירה בטעות הוי עקירה, אבל למה דפסק הרמב"ם דלא הוי עקירה פשיטא דמשום לשמה לא מיפסל רק משום מתעסק ובקדשים לא מצינו אלא דבעי לשמה, ודבר פשוט דלא נאמר מה דגלי קרא בקרבנות לשמות הקדושים, וגדולה מזה פשיטא לי' לשאג"א דאפי' בלשמה גופי' לא ילפינן ס"ת ותפילין מקדשים, ועיין בסי' מ"ז בעבד לשם ס"ת דאינו כשר לתפילין אפי' למ"ד בריש זבחים שחטן לשם גבוה מהן כשרין, שאני התם דגלי קרא ולא יחללו קדשי בנ"י אשר ירימו עיי"ש, וכ"ש לפמ"ש בתשובה הראשונה עפ"י דברי ר"ת בספר הישר:

ועוד יש מקום לומר דהכא הוי כשחט חטאת משום שלמים דכשר אף דשלמים קדושתו קיל טובא מחטאת, וה"נ כל הס"ת קדיש ובעי כוונה לשם קדושת ס"ת כדאיתא בריש סי' רע"ב אלא בשמות קדושתן חמורה משאר ס"ת ולא מהני בהו כוונה לשם קדושת הספר לחוד וכמו עיבד לשם תפילין דלא מהני לס"ת ומ"מ הוי כמשום קודש, וכ"ז לפי סברת מעכת"ה אבל לדעתי הדבר פשוט דבשמות אפי' משום חולין כשר:

ומה שדחה הראי' שהבאתי מדברי התוס' (ק:) דאפי' לר"ת בסתם כשר ודחה מעכת"ה דהתם לרבה קאי, ואף דמ"מ יש ראי' מזה דהס"ת כשר דא"כ הלכה כרבה אלא דאגב חורפי' לא השגיח לעיין יפה בדברי התוס' וז"ל התוס' דמה קדשים שאין מחללין כגון בשחט סתם וכסבור שהוא עולה ולרבה דפירש כוון בפירוש לשם עולה כשר אלא ודאי דבסתם אפי' לר"ח כשר:

ואשר כתב דהחילוק בין אמר לחשב אין נראה לו בזה תמיהני על מעכת"ה שדחה דברי רש"י בלי שום ראי' בוודאי דברי רש"י ברור מללו דדווקא באמר פסול, ואמנם רש"י דס"ל מחשבה דקדשים היינו דיבור ולהסוברים דאף מחשבה מהני ודאי אף מחשבה חשיב כדיבור, אמנם לדעתי הכא אף מחשבה לא הוי כיון שלא כוון במחשבתו לשם חולין אלא שסבור שהם חולין:

ואשר כתב דאפי' להתוס' דפיגול בדיבור היינו לענין כרת אבל מ"מ במחשבה מיפסל כמו לענין שלא לשמו דפסול במחשבה, וזה ודאי אינו דאף לענין שלא לשמו דווקא בדיבור וכמ"ש רש"י מנחות (ב:) ד"ה מחשבה והתם לענין שלא לשמו קאי וכן מתבאר מדברי התוס' זבחים (ב:) ד"ה הא וכי כל שעה יש לו לדבר עיי"ש כל הדיבור, וכן מבואר בתוס' זבחים (ס"ג) ד"ה ר"מ, ובדברי הפוסקים מבואר כן בכמה מקומות אין מספר. ואבקש מאוד ממעכת"ה להשיבני תיכף, והעיקר בדבר השאלה, ועיקר הספק אם זה דומה לשאר עקירה בטעות כיון דהכא לא מסתמא לשמו רק מצד שהתנה בתחילת הכתיבה, ובזה הוצרכתי להכרעת מעכת"ה או אולי יוכל למצוא איזה ראי' לדין זה כמפורסם מבקיאותו אשר עיניו כיונים על אפיקי ים התלמוד והפוסקים:

הק' אברהם

תוכן העניינים

אבני נזר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה