אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן נא
דיני תנאי
מחודש א
א) דעת קצת פוסקים דלא בעינן דיני תנאים אלא בדבר שיש בו מעשה, דמסברא הוה אמינא דלא אתי תנאי ומבטל מעשה, רק דילפינן מתנאי בני גד וב"ר, וע"כ בעינן דיני תנאי כי התם, אבל במה שרק דיבור לא בעינן דיני תנאי:
ב) ודעת הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה לחלק בזה בין תנאי דמעכשיו לתנאי דאם, דבתנאי דאם שלא נעשה עכשיו שום מעשה, הרי אם כלאחר, כמו האומר הרי את מקודשת לי לאחר שירדו גשמים דאינה מקודשת עד שירדו, ה"נ באומר אם ירדו גשמים ולא עשה שום מעשה, והביא ראי' מירושלמי עי"ש, ומכללא שמעינן דבתנאי דמעכשיו ו דלא שייך סברא זו, שוב בעינן דיני תנאי אפי' בדבר שאינו רק דיבור לבד זולת להפוסקים מעכשיו לעולם לא בעינן דיני תנאי אפי' בדבר שיש בו מעשה]:
ג) ולפי זה מיושבין דברי התוס' נזיר (י"א) שהקשו איך יועיל תנאי בנזירות הא א"א לקיים המעשה ע"י שליח ותירצו משום שיכול להביא הקרבנות ע"י שליח, ובשטמ"ק תירץ משום בנזירות דיבור לבד לא בעינן דיני תנאים יעיי"ש, וממילא נשמע שהתוס' ס"ל אפי' בדיבור בעינן אפשר לקיים ע"י שליח, והקשה בתשו' רעק"א סי' מ"ח דמה יענו להא דריש אלו נדרים קונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ, ולפמ"ש הרמב"ן הנ"ל לק"מ דבאם לא בעינן דיני תנאי, רק בנזיר דעל מנת הוקשה להם ותירצו הנ"ל, אבל בהא דקונם וכו' אם ארחץ מעיקרא לק"מ דאם כלאחר כאילו אמר קונם לאחר שארחץ:
ד) ולפי שיטת הרמב"ן הנ"ל נראה ליישב הא דסוף פרק השוכר הפועלים דמוקי הא דתנאי קודם למעשה כר"מ דבעי תנאי כפול, ומוכח דרחב"ג דפליג על ר"ח בתנאי כפול פליג נמי אתנאי קודם למעשה, וכן הוכיחו התוס' בקידושין, ואינו מובן שהרי טעם רחב"ג משום דצריך הדבר לאומרו שאלמלא כן הי' במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו, וטעם זה אינו רק שלא יצטרך תנאי כפול, ולפמ"ש י"ל דהנה במל"מ נסתפק אם כפילת התנאי צריך ג"כ תנאי קודם למעשה, והנה פשט הדברים כיון דבבני גד וב"ר הי' תנאי קודם גם בכפל ממילא גם זה מעכב בתנאי, אך יש לעיין אם הקדים המעשה בכפל הדין ג"כ דתנאי בטל ומעשה קיים, או אדרבה המעשה בטל אף אם נתקיים התנאי כיון שבכפל המעשה שקודם התנאי הוא שלא יתקיים המעשה, ע"כ לא אתי תנאי ומבטל מה שאמר לא יתקיים, ושוב מצאתי באבני מלואים סי' ל"ח כמ"ש עיי"ש, ואף שאמר שלא יתקיים הוא דיבור לבד, ובדיבור לא בעינן דיני תנאים. ולא שייך דלא אתי תנאי ומבטל, ליתא לדברי הרמב"ן דווקא באם דהוי כלאחר, אבל בזה שאמר לא יתקיים, אם לא יתקיים התנאי, והרי דיבור לא יתקיים הוא תיכף שאין המעשה חל קודם התנאי, וכיון שחל הדיבור שלא יתקיים עכשיו, שוב לא אתי תנאי ומבטל, ואפי' נתקיים התנאי לא יתקיים המעשה ודו"ק:
ה) ולפי זה י"ל דווקא לר"מ נוכל לומר שמה שהקדים מרע"ה התנאי קודם למעשה, בדווקא הי', וגם הכפל הי' בדווקא, אבל לרחב"ג דמכלל הן אתה שומע לאו והאי ונאחזו בתוככם בארץ כנען לאו שלא יטלו בארץ גלעד אתי, רק שיטלו בארץ כנען, דאין לומר דלרחב"ג כפילא נמי לא מהני שלא ינחלו בארץ גלעד אלא שאין להוכיח מכפל דצריך הדבר לאומרו, דהא תנאי ומעשה בדבר אחד דלא הוי תנאי, וכן תנאי שא"א לקיים המעשה ע"י שליח דלא הוי תנאי אף דא"א בענין אחר, וע"כ רחב"ג הכי אמר דהאי ונאחזו בתוככם לא משתמע מינה כפילא כלל שלא ינחלו בארץ גלעד רק שיירשו בארץ כנען שאלמלא כן משמע שאף בארץ כנען לא ינחלו, וכיון דהאי ונאחזו שיירשו בארץ כנען לחוד אתי, ע"כ הא דהקדים התנאי בסיפא לאו דווקא, דאי נמי הוה אמר יאחזו בארץ כנען אם לא יעברו, הי' במשמע הדין שאם יעברו לא יטלו, ולא שייך בזה לא אתי תנאי ומבטל מעשה דקודם, כיון דהאי ונאחזו בתוככם בארץ כנען דיבור לבד שעדיין לא הי' מוחזקים בארץ כנען, ובדיבור אם לא בעינן דיני תנאים, דלענין מתנה דארץ הגלעד כתב בירושלמי כיון שהי' מחזיקים בה עכשיו לאו כלאחר דמי, אבל לגבי ארץ כנען דדיבור גרידא, ע"כ הכפל לאו דווקא, דבדיבור אם אין שום סברא דבעינן משפטי תנאים וכמ"ש הרמב"ן שם בשם הראב"ד עיי"ש, וכיון דסיפא ע"כ לאו דווקא הקדים התנאי, דאי נמי הקדים המעשה הי' קיים. אלא שכך אירע שהקדים התנאי, כמו כן דרישא נמי לאו דווקא, ואין להוכיח משם כנ"ל:
ואו) ובעיקר מה שפירש הרמב"ן את הירושלמי דבאם בקידושין וגירושין שנעשה מעשה מיד צריך דיני תנאים, רק במה שלא נעשה עתה שום מעשה חשיב אם כלאחר, הרמב"ן עצמו בחי' לגיטין פרק מי שאחזו כתב שדעת הירושלמי דבאם לעולם א"צ דיני תנאים רק במעכשיו צריך דיני תנאים ובתנאי ב"ג וב"ר שהיתה מוחזקת בידם אף שאמר אם דינו כמעכשיו, אבל בגיטין וקידושין חשיב אם כלאחר, והנה לפי זה אין לנו להביא ראי' כלל מירושלמי, דע"כ גמ' דידן פרק מי שאחזו סוברת באם צריך דיני תנאים, דלמה דס"ד על מנת לאו כאומר מעכשיו משני משום דליכא תנאי כפול או משום מעשה קודם לתנאי או תנאי ומעשה בדבר אחד, הנה מפורש בלא מעכשיו בעינן דיני תנאים:
מחודש ב
א) דעת הגאונים דבמעכשיו וכן על מנת שהוא כאומר מעכשיו לא בעינן דיני תנאים, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם, והר"ן דחה דבריהם מהא דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם מתי יהי' גט אם לא מתי לא יהי' גט שיהי' כל דיני תנאים, וע"כ במעכשיו אם מתי דאין גט לאחר מיתה, הרי שגם במעכשיו בעינן דיני תנאים, ובאמת הוא תמיהא גדולה:
ב) ונראה ליישב לפמ"ש בעל העיטור בהא דגט שכ"מ שאומר אם מתי אף דאם תנאי דלהבא כיון שכותבין בגט מיומא דנן ולעלם כמאן דאמר מעכשיו דמי, והנה ידוע דברי הרי"ף פ"ק דגיטין גבי כל נכסי חוץ מקרקע פלונית כיון דהאי חוץ לזכות הרב ואית לי' זכות בגוי' דגיטא לא הוי כריתות, וה"נ אם לא יתנה משפטי התנאים ומ"מ יחול התנאי כיון דכתב מן יומא דנן אשתכח דהאי מיומא דנן לזכות הבעל שע"י זה חל התנאי, ובלא האי מיומא דנן, הי' חל הגירושין אף אם לא ימות כיון דליכא משפטי התנאים ע"כ תיקן שמואל שיתנה משפטי התנאים, נמצא שאפי' לא הי' כתוב בגט מעכשיו הי' חל התנאי, והאי מיומא דנן רק זכות האשה שאם יתקיים התנאי יחול הגט מעכשיו:
ובמה שכתבנו ליישב הא דכתב הרי"ף בתשו' דלא קי"ל כר"מ. והא דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ הוא לחומרא בגיטין, ואינו מובן דהאי פיסקא דלא בעי דיני תנאים ואין הגט חל אא"כ נתקיים התנאי הוא חומרא, והרמב"ן בהלכותיו ספ"ק דנדרים פירש דשמואל חושש לב"ד טועין שיפסקו כר"מ ויכשירו גט אף אם לא מת ועיי"ש, ואינו מובן דא"כ איך מוכח דלחומרא חיישינן לדר"מ, אימא דבדיעבד אף אם לא התנה משפטי התנאים הוי תנאי ולכתחילה תיקן להתנות משפטי תנאים משום ב"ד טועין] ולפמ"ש ניחא כיון דכתב בגט מיומא דנן כמעכשיו ולא בעינן משפטי התנאים, אך מטעם זה הגט בטל לגמרי דלא הוי כריתות כנ"ל ע"כ חיישינן לחומרא לדר"מ שלא תהי' מגורשת וק"ל:
ג) וכל זה לדעת הרי"ף והרמב"ם כמו שיבואר, דהרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות גירושין הלכה ד' כתב התנאי בגט אחר כתיבת התורף הרי זה גט כשר, אבל אם כתבו קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין שהרי נשאר לו זכות בגופו של גט, ובטור סי' קמ"ג כתב דברי הרמב"ם, וכתב עלה ויותר מזה מחמיר רב אלפס שכתב בתשו' לכתוב התנאי בתוך הגט או מאחריו אינו רשאי, שאם כתב בתוכו הו"ל לבעל זכותא בגוי' ואינו כריתות, והמחבר העתיק לשון הרמב"ם אבל שאר פוסקים חולקים ע"ז וסוברים דתנאי דעלמא אף אם כתב בתוכו כשר:
ד) ונ"ל ליישב גם לשיטתם ונאמר דהיינו טעמייהו דשאר פוסקים דכיון דנתקיים התנאי אגלאי מילתא שלא הי' לבעל שום זכות בגט ( דמעשה תנאי לטובת הבעל הא ודאי לא מקרי זכות דתנאה מילתא אחריתי, רק הזכות שאם לא יתקיים התנאי לא יהי' גט וכיון שנתקיים התנאי שוב לא הי' לבעל זכות בגט] והנה הר"ן פרק מי שאחזו כתב בשם הראב"ד בטעם דמעכשיו לא בעי דיני תנאים דתנאי של מעכשיו כיון דמהשתא חייל מעשה בתנאי חייל דהשתא מתנה עמו, אבל על תנאי דאם כיון שהתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול מעתה אין בו כח לבטל המעשה, אא"כ כפל אותו עכ"ל, ומבואר החילוק דתנאי דמעכשיו אינו בא לבטל המעשה רק שיחול בתנאי ואף שאם לא יתקיים התנאי המעשה בטל, הביטול הוא אח"כ בשעה שעבר על תנאו שיתבטל למפרע, אך בנ"ד שבשעת נתינת הגט יש לבעל זכות ולא הי' כריתות, אך כשנתקיים התנאי אגלאי מילתא שלא הי' זכות וחל למפרע ובשלא נתקיים התנאי לא התחיל גט כלל שהרי בשעת נתינה הי' לו זכות, נמצא שתנאי זה בא לבטל המעשה תיכף ובעי דיני תנאים ודו"ק:
מחודש ג
א) כתב הטו"ז באהע"ז סי' ל"ח דאף בקנינים דיכול לחזור תכ"ד מ"מ אינו יכול להתנות תנאי לאחר הנתינה אפי' תכ"ד, והנה הטעם שכתב דכיון שאינו בידו לא מהני חזרה, והביא ראי' לזה מפרק שנים אוחזין שאם אמר אני זכיתי בה עכשיו לא מהני תמוה, וכבר דחאוה האחרונים, שאם לא זכה בה תחילה הרי חבירו זוכה בו מן ההפקר וזה פשוט:
ב) אך בעיקר הדין נ"ל כהט"ז, והטעם בזה לפמ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ו סי' ב' שיכול לבטל התנאי אחר המעשה, שאפילו לא יתקיים התנאי יתקיים המעשה, וכהא דכתובות כיון שכנסה אחולי אחלה לתנאי', והטעם דלולא דילפינן מב"ג וב"ר הוה אמרינן דלא אתי תנאי ומבטל מעשה, ואפי' לא נתקיים התנאי המעשה קיים, אלא שלמדין מב"ג וב"ר וע"כ בעינן דיני תנאים כעין ב"ג וב"ר, דאין לך בו אלא חידושו, וכיון שכן שהמעשה בפ"ע וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מב"ג וב"ר, ע"כ יכול לבטל התנאי שהוא מעשה בפני עצמו, ואין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטל התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים עכ"ל עיי"ש:
ג) ומבואר מדברי הרא"ש שאין פירוש תנאי שכשלא נתקיים אין התחלה למעשה כי לא רצה באופן זה, דא"כ מה יועיל מה שמבטל אח"כ, סוף סוף תחילה לא הקנה רק באופן שיתקיים התנאי רק המעשה ראוי להתקיים אף אם לא יתקיים התנאי כיון שרצה בעצם המעשה, רק דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר שיכול להטיל בו תנאי, שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, וע"כ כשמבטל זה נשאר המעשה בתוקפו מאחר שלא הי' ביטול למעשה מצד התנאי ודו"ק:
ד) והנה הרמב"ם כתב בטעם חזרה תוך כדי דיבור משום דהוי כטועה, וא"כ כשלא חזר לגמרי רק הטיל בו תנאי, והוי טועה במה שלא הטיל בו תנאי, וזה לא חשיב טעות במעשה, דהא אפי' הטיל תנאי חשיב רצון אל המעשה, ואי אפשר שיחשב תנאי מצד שטעה וכאילו דעתו הי' לתנאי, שהרי המתכוין לומר עולה ואמר שלמים אף עולה אינו, ולא נעשה עולה במחשבה לבד, וה"נ לא נעשה תנאי במחשבה לבד, ונשאר המעשה בתוקפו, וי"ל בקצרה ג"כ דכיון שלא חל שם תנאי [מחמת שטעה וכאילו רצה לומר תנאי] חשיב כאילו ביטל התנאי ודו"ק היטב:
ה) ולפי דברי שיטת הרא"ש הנ"ל נ"ל ליישב, הא דבסוף פרק השוכר את הפועלים תלו דין תנאי קודם למעשה בפלוגתא דר"מ ורחב"ג ומינה דייקי התוס' בקידושין דרחב"ג פליג גם על תנאי קודם למעשה, ואינו מובן דהאיך יועיל טעם רחב"ג דצריך הדבר לאומרו לענין תנאי קודם למעשה, דהנה הראשונים הקשו בהא דאם לא באתי בתוך יב"ח כתבו ותנו לאשתי כתבו ונתנו בתוך י"ב חודש אינו גט, והא לא התנה בדיני התנאים, ותירץ הרשב"א דתנאה דע"י שליח לא מצי שליח לשנויי מדברי משלח, ואי שני בתנאה לא עביד ולא כלום ואסברא לה באבני מלואים סי' ל"ח סק"ב וז"ל דהשליח אין לו לשנות מדברי המשלח ממה שגילה בדבריו והו"ל מעביר על דבריו, והיינו דכיון דנראה מתוך דבריו שרוצה שלא יתנו לה עד אחר יב"ח א"כ אפי' לא התנה בדיני תנאים אין השליח רשאי לשנות עכ"ל:
ואו) והנה הרמב"ן והר"ן כתבו כן לענין תנאי כפול, ומבואר דאפי' לא כפל לתנאי, מ"מ כוונתו מוכחת שאם יתבטל התנאי אינו רוצה במעשה, [וע"כ חשיב השליח משנה] ולכאורה קשה דא"כ למה צריך כלל תנאי כפול הא דברים שבלבו ובלב כל אדם מהני כאילו התנה, אך לפמ"ש במק"א ביאור שיטת הרשב"א בקידושין דס"ל דברים שבלב לקיים הוי דברים, ומ"מ מבואר פרק שבועת העדות דתרומה וקדשים הויין שני כתובים הבאים כאחד שמועלים במחשבה ובעלמא לא מהני מחשבה, וביארנו דהיכי שיש מעשה קנין מהני מחשבה ג"כ שמתרצה כמו דיבור, אבל היכי שאין כאן שום דבר לקנין, והדיבור עושה הכל לא מהני מחשבה, כי המחשבה לבד אינו פועלת כלל זולת בתרומה וקדשים, דגלי קרא, ולפי זה ביארנו דאפי' דברים שבלבו ובלב כל אדם לא מהני בזה, שהרי לקיים אפי' דברים שבלבו לבד הויין דברים, ומ"מ לא מהני משום שמחשבה אינה פועלת אף שבלב כל אדם מ"מ כיון שמחשבה הוא אינה פועלת, וע"כ לפי דברי הרא"ש הנ"ל התנאי הוא דבר בפני עצמו שחל התנאי לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי, ואם לא כפל אף שידוע כוונתו כיון שמחשבה הוא אינו מועיל לפעול חלות תנאי, וא"כ מוכח מדבעי תנאי כפול שהתנאי דבר בפ"ע, וא"כ כיון שלא מצינו שום תנאי כי אם בב"ג וב"ר, אין לנו ראי' שיועיל תנאי רק דומיא דב"ג וב"ר, ואין בו אלא חידושו, אבל אם היינו אומרים שלא רצה רק בתנאי זה ואין התחלה אם לא נתקיים התנאי אין זה חידוש, רק סברא ולא שייך אין בו אלא חידושו, וכן מבואר מתשו' הרא"ש הנ"ל, דהא דאין לך אלא חידושו, רק משום שהתנאי ענין בפ"ע, וע"כ לענין תנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, שאין ראי' מדלא התנה כך אלא כך, שאם הי' מתנה בהיפוך הי' שאלה ג"כ למה לא התנה להיפוך, וכ"ש תנאי ומעשה בדבר אחד, דלא הי' אפשר שיהי' בדבר אחר, וכן לענין שאפשר למעשה לקיים ע"י שליח, וע"כ משום שלא מצינו רק בתנאי קודם למעשה כו' אין לך אלא חידושו, וזה לר"מ דבעי תנאי כפול דע"ז יש ראי' מדאצטריך לכפול, ומזה מוכח דתנאי ענין בפ"ע כנ"ל ושייך לומר אין לך אלא חידושו, אבל לרחב"ג דאין ראי' מדאצטריך לומר ואם לא יעברו ולא בעינן כפילא, ושפיר י"ל שאין התנאי ענין בפ"ע רק סברא כיון שלא רצה להקנות באופן אחר ולא שייך אין לך אלא חידושו:
ז) ובזה נבוא ליישב עוד שיטת הרמב"ן פ"ב דנדרים בהלכותיו דאף דלא קי"ל כר"מ בתנאי כפול, מ"מ בתנאי קודם למעשה קי"ל דבעינן, כמתני' דהשוכר את הפועלים. וכתב הרמב"ן שם דה"ה לאינך רק תנאי כפול לא בעינן דהוצרך הדבר לאומרו, וכן דעת הר"ן בקידושין, ותמוה, דא"כ מה הוכיחו הש"ס בסוף השוכר דתני תנאי שיש מעשה בתחילתו תנאי בטל דאתי כר"מ:
ח) ולפמ"ש י"ל, דהנה סוגיא דהתם הוא להוכיח דלא אתי כר' יהודה יעיי"ש, והנה סוף פרק שבועת העדות אל יכך פירש"י אם תעידני ר"מ מחייב וחכמים פוטרין ומסקנא דש"ס לפי פיר"ח דר"מ משום דבאיסורא מודה דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, וחכמים פוטרין כתב הרשב"א דס"ל כיון שמעיד על ממון חשיב איסורא דאית בי' ממונא, וגם הרשב"א הביא תוספתא דחכמים היינו ר' יהודה, ומבואר דר' יהודה כר"מ ס"ל בקידושין דבעי תנאי כפול, ותמוה דבגיטין (מ"ו:) גבי המוציא אשתו משום איילונית דר"י אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר מוקי הש"ס מאן חכמים ר"מ דבעי תנאי כפול והכא בדלא כפלי' לתנאי' ומבואר דר"י ס"ל לא בעינן תנאי כפול ולהכי לא יחזיר, וכן הוכיח מזה הר"ן פ"ב דנדרים, ותמוה ממתני' דשבועות:
ט) ע"כ נראה דהא דלא בעי ר' יהודה תנאי כפול טעמי' משום דניכר מחשבתו שאם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה והוה דברים שבלבו ובלב כל אדם דהוה דברים כדברי הראשונים דנותנו בידי שליח לא בעי תנאי כפול משום דשליח יודע כוונתו שרצה רק בתנאי והוה מעביר על דבריו וס"ל דהתנאי אינו דבר בפ"ע, רק משום שלא רצה רק באופן זה, אין התחלה למעשה, רק באופן שיתקיים התנאי, ע"כ מהני מה שבלבו ובלב כל אדם, אבל לא נחשב כאילו דיבר בפיו שאם יעבור על התנאי לא יתקיים המעשה, וע"כ בשבועה פטור, דבשבועת העדות שאין כאן רק דיבור לא מהני מחשבה כלום, כנ"ל בשיטת הרשב"א, ועוד בשבועה כתיב לבטא בשפתים:
יוד) ולפי זה יש ליישב דעת הפוסקים הנ"ל דלא בעינן תנאי כפול ושאר דיני תנאים בעינן, די"ל אף דאין ראי' מב"ג וב"ר שהתנאי דבר בפ"ע ובטל המעשה כיון דקי"ל דלא בעי תנאי כפול כנ"ל, מ"מ מסברא ס"ל כן *) דכיון שרצה להקנות, מסברא חל הקנין אפי' לא נתקיים התנאי, ומב"ג וב"ר הוא דילפינן דחל תנאי לבטל המעשה, וע"כ אין בו אלא חידושו בכל דיני תנאים, כמו שהי' בב"ג וב"ר לבד תנאי כפול דלא בעי ששם לא תנאי כפול בהאי ונאחזו בתוככם לא שלא יטלו בארץ גלעד רק שיטלו בארץ כנען, ואף דתנאי דבר בפ"ע מהני אפי' בלא תנאי כפול שיחול התנאי דמכלל הן אתה שומע לאו כאילו דיבר הלאו, כמו שמועיל גבי נדר חולין מה שלא אוכל לך למאן דאית לי' מכלל לאו אתה שומע הן כדאיתא בסוגיא דנדרים, וכן פסק רמב"ן שם, משום דפסק דלא כר"מ, אך בפרק הפועלים מוכיח דמתני' דלא כר' יהודה כיון דר"י אית לי' בשבועה לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, ע"כ דלא כאילו מדבר הלאו, ומ"מ אית לי' גבי מוציא אשתו משום איילונית דלא בעי תנאי כפול, ע"כ משום דהוי דברים שבלב כל אדם והתנאי אינו דבר בפני עצמו, רק שאינו התחלת מעשה אם לא נתקיים התנאי כיון שלא רצה רק באופן זה, וא"כ לא שייך אין בו אלא חידושו כנ"ל ולא בעי תנאי קודם למעשה:
(הגה"ה ובזה מיושב שיטת הרמב"ם פ"א מהלכות נדרים הלכה י"ט דפסק לא חולין שאוכל לך אסור אף דפסק שם דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, והיינו דלא חולין כאילו אמר בפירוש שיהי' הקדש, והראב"ד השיגו, וכוונתם משום דבגמ' אמר סברוה מה לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן מני אי ר"מ הא לית לי' מכלל לאו אלא ר"י אימא סיפא ר"י אומר מדסיפא ר"י מכלל דרישא לאו ר"י ומשני כולה ר"י. וכתב הכ"מ שהרמב"ם דחה סוגיא זו מהלכתא מכח ברייתא דמייתי אח"כ, ולפמ"ש יש להוסיף טעם לשבח דרמב"ם דחה סוגיא זו דמיישב ר"י הוא, והא ר"י בשלהי שבועת שתים לית לי' מכלל לאו בשבועת העדות משום דצריך דיבור, וכ"ש בנדר דגמרינן משבועה דכתיב לבטא בשפתים, ובמקום דבעי דיבור דווקא, הא לית לי' לר"י מכלל לאו, ע"כ סוגיא דנדרים הוה ס"ל כדס"ד בשבועות שתים איפוך מתני' ר"מ פוטר דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ור"י מחייב, אבל למסקנת הש"ס וגירסת ר"ח [דבהלכות סנהדרין מוכח דס"ל כגירסת ר"ח חכמים פוטרין עיי"ש] ר"י לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן בשבועה, אזיל תירוץ הש"ס מתניתין ר"י, וע"כ לומר טעם המשנה דלא חולין חשיב שאמר בפירוש יהי' הקדש:):
מחודש ד
א) לעיל כתבנו ממשמעות רשב"א דאף דדברים שבלבו ובלב כל אדם מהני מ"מ במידי דלית בי' שום קנין רק דיבור בלבד בעי דיבור ממש, ובזה נ"ל ליישב מה שלכאורה סותרין דברי רש"י זא"ז, דבקידושין (נ.) בהא דמוכחי אמוראי דברים שבלב אינם דברים מהא דהאומר לשלוחו הביא לי מן החלון והביא לו אעפ"י שאמר בעה"ב לא הי' בלבי אלא ע"ז בעה"ב מעל, ומקשה הגמ' ודילמא למיפטר נפשי' מקרבן אתי ושקורי משקר ומשני הו"ל לומר נזכרתי דתנן נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל, ופירש"י דאילו לא נזכר בעה"ב הוה רמיא מעילה עליו דאתרבי למעול שולחו על ידו, אבל השתא דאיפטר בעה"ב רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה והעושה מתחייב, ומבואר מפירש"י דלא אתרבי במעילה שליח לדבר עבירה רק לחיוב המשלח ושליח ממילא נפטר, וכשנזכר המשלח דליכא מעילה גבי', שוב השליח מתחייב דאין שליח לדבר עבירה והעושה מתחייב. אבל בחגיגה (יוד.) בהא דתנן המעילות כהררים התלויין בשערה, ובגמ' מעילות מכתב כתיבן, אמר רבא לא נצרכא אלא לכדתניא נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל, שליח עניא מאי עביד היינו כהררין] פירש"י נהי דבעה"ב פטור דכיון דנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא לי' בשליחותי' דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא מיהו שליח מאי עביד, הנה פירש טעם דנזכר בעה"ב משום אנן סהדי, ולא כפירש"י בקידושין, ולמה שינה את טעמו לפרש בכל מקום פירוש אחר:
ב) ונראה ליישב דוודאי לפי פרש"י בקידושין דשליח בעצם נתחייב היכי דליכא חיוב המשלח שיפטרנו, אין קושיא כלל שליח עניא מה עביד הא לא ידע שנזכר בעה"ב וחשב ששלוחו הוא, הלוא אפי' שליח מתחייב כשאין כאן חיוב משלח שיפטרנו, לכך הוצרך לפרש משום דאנן סהדי, וס"ל לרבא דכיון דרבתה תורה שליח לדבר עבירה במעילה, אתרבי נמי לפטור השליח, רק משום אנן סהדי שביטל שליחותי', וכיון ששליח לא ידע מזה וחשב ששלוחו הוא הוקשה לו שליח עניא מה עביד, ובקידושין אי אפשר לו לפרש משום דאנן סהדי דטעם זה לא שייך רק דאמר בפני אנשים שנזכר והוה דברים שבלב דמוכחין, אבל כשלא ידע שום אדם שנזכר והוה ביטולו דברים שבלב, וא"כ לא מצי למיפטר נפשי' בטענת נזכרתי, ממנ"פ אם אמר לפני אנשים שנזכר נשאל את פיהם אם כנים דבריו, ואם לא אמר הוה דברים שבלב, ונהי דמ"מ יש לפטור המשלח דאין סופו שגגה דקודם מעילה נזכר המשלח, מ"מ ממשנה דנזכר בעה"ב שליח מעל אין ראי' בכה"ג דליכא ביטול לפטור המשלח, כיון דטעמא דמתני' משום ביטול שליחות, ואי מסברא דאין סופן שגגה לא הו"ל לאתויי מתני' דנזכר השליח ע"כ נדה בקידושין מפירוש אנן סהדי, ורבא פליג עם אמוראי דקידושין בטעם נזכר:
אך להבין טעם מחלוקתם דוודאי טעם דאנן סהדי שביטל מרווח טפי מטעם דלא אתרבי לפטור השליח, אך אמוראי דקידושין לא ניחא להו בטעמא דאנן סהדי דכיון שאין בביטול השליחות מעשה רק דיבור בעלמא לא מהני דברים שבלב דמוכחין, ורבא לטעמי' בגיטין גילוי דעתא בגיטא מילתא הוא לבטל השליחות הגט אף שאינו מפרש הביטול, ובהפרת נדרים לא מהני גילוי דעת רק לשון ברור וכדאיתא בסוף פרק נערה המאורסה, רק משום דהוה דברים שבלב דמוכחין מהני לבטל שליחות, דאין כאן חלות דבר חדש, רק שלא יוכל לגרש עוד מהני דברים שבלב דמוכחין, וה"ה במעילה דמהני אנן סהדי לביטול השליחות, ובאמת לרבא אם לא אמר לפני אדם שנזכר. לא מעל שליח, ואמוראי דקידושין סברי כהילכתא גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא, וה"ה דלא מהני אנן סהדי, ומוכרחין לפרש משום דלא אתרבי מעילה רק לחיוב המשלח, ובכה"ג דנזכר ליכא חיוב משלח, וא"כ אפי' לא אמר לפני אדם משלח פטור ושליח חייב:
מחודש ה
א) (ב"מ צד.) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם, ובגמ' אמאי מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשי' עיין פירש"י, ובתוס' כתובות (נ"ו) השיגו על פרש"י:
ב ולפענ"ד נראה דהנה בפרק המוכר את הבית בן לוי שמכר שדה לישראל על מנת שהמעשר שלו המעשר שלו, ומפרש בגמ' הטעם משום דשיירי' למקום המעשר וכן פסק הרחב"ם [וצ"ע דבפרק הזרוע כהן שמכר לישראל בהמה על מנת שהמתנות שלו אין המתנות שלו, כבר תירץ הש"ך משום דנתן לו כל הבהמה לא משמע שמשייר] והנה בפרק המגרש בעי הש"ס חוץ מירושתך מהו חוץ מהפרת נדריך מהו בנשואין הא לא שייר או דילמא אישה יפרנו יעיי"ש, ומדלא בעי הש"ס רק משום שיור בגט דפסול משום דבעינן כריתות, אבל מתנה ע"מ שכתוב בתורה לא הוי מוכח דכה"ג לא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, ומשום דלענין ירושה לא גירשה, ודווקא דרך תנאי שקידשה קידושין גמורים ומתנה שלא יהי' עליו חיובים הוא נגד מה שכתוב בתורה, אבל זה דלענין ירושה לא גירשה בדין תורה יורש אותה:
ג) אך צריך להבין למה לא נאמר בע"מ דשאר וכסות ועונה דהוה שיור, אך לק"מ דא"כ הוי שיור בקידושין ולא מהני, ועונה הוי שיור בעצם אישות, וכיון דלא מהני בשיור לא אמרינן דעל מנת כחוץ, וראי' הא דנזיר (יא.) הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן, יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין אסור ור"ש מתיר, גמ' ולפלוג ר"ש נמי ברישא, אריב"ל חולק הי' ר"ש אף ברישא, רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש, מ"ט משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וריב"ל אמר לך האי ע"מ כחוץ דמי, תניא כוותי' דרבינא, הנה מסקנת הש"ס ע"מ לאו כחוץ דמי, וקשיא הא דבן לוי שמכר השדה, וצ"ל דשאני התם דע"מ לא מהני בי' וחוץ מהני בי' אומדין שכוונתו הי' חוץ, אבל בנזיר שאם כוונתו חוץ לא מהני בנזיר, וע"כ בקידושין נמי שאם כוונתו חוץ יהי' שיור בקידושין אין עוקרין דברים מפשטו וע"מ הוא, אבל בשומרים שפיר אמרינן דחוץ הוא ולענין שבועה לא הוי שומר ובשיור הא לא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה כדמוכח הא דחוץ מירושתך כנ"ל:
ובטור אהע"ז סי' קל"ז בשם הרמ"ה באומר הרי את מגורשת ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני אינו גט דהוי כחוץ מפלוני, והרא"ש חילק, ובט"ז שם שדברי הרמ"ה ברורים, ולפענ"ד נראין דברי הרא"ש דדומה לנזיר לר"ש דכיון דלא מהני בנזירות בשיור האי ע"מ לאו כחוץ וע"מ הוא והו"ל מתנה עמ"ש בתורה ה"נ בגט הואיל ולא מהני בי' שיור האי ע"מ על מנת הוא והוי מתנה עמ"ש בתורה, ודברי רמ"ה נכונים לריב"ל דס"ל בנזיר ע"מ חוץ הוא ולא הוי נזיר, ה"נ חוץ הוא ולא הוי גט, אבל לרבינא דקי"ל כוותי' הדין עם הרא"ש:
הדרן לשמעתין דהיכי דמהני שיור לא חשיב מתנה עמ"ש בתורה דהאי ע"מ חוץ הוא, ולפי זה ק"ל על הראב"ד פכ"ג מהלכות אישות דטעם כותב לה ועודה ארוסה שלא ירשנה מהני דהוי כנשואה ע"מ שלא ירשנה, וא"כ למה ס"ל לרשב"ג תנאי בטל, דהוי מתנה עמ"ש בתורה (ולדידן דתנאי קיים כתב הרי"ף משום דקי"ל כר"י בדבר שבממון תנאו קיים] נימא דהאי ע"מ חוץ הוא, ולא מבעיא לאותו צד בגיטין חוץ מירושתך לא הוי שיור אף לאותו צד דהוי שיור מ"מ לא מצינו בנשואין יפסול שיור רק בגט, ובקידושין מהיקשא דויצאה והיתה אבל לא בחופה: