אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן מד · מחודש ד
שיטת הטור סי' ק' גט ואין עמה כתובה במקום שכותבין אינה גובה כשיטת הרי"ף וסייעתו, כתובה ואין עמה גט ויש לה עידי גירושין גובה הכל ואם אין לה עידי גירושין אינה גובה כלל, דבתובעת כתובתה אינה נאמנת גרשתני ויש לו מיגו ובשעת הסכנה היא נאמנת וגובה הכל אפי' אין לה עיד' גירושין וכשיטת התוס' (לבד מ"ש גובה הכל, ולדעתי אין התוס' מסכימים בהכל כאשר יבואר בעז"ה] ובמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בגט ממש ולא בעידי גט, ובמקום שאין כותבין וכתב לה היא גובה בגט לבד כשיטת הרא"ש וכן גובה בכתובה לבד, זה שיטת הטור:
והנה הדבר מבואר דהטור סובר היפוך שיטת רש"י שכתבנו לעיל [בביאור שיטת התוס'] דגט ואין כתובה גובה דאין ריעותא מה שאין הכתובה בידה כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי, הרי יש לה הכתובה משא"כ הגט צריכה לאינסובי בי', והטור סובר להיפוך דאין לה כתובה הוי ריעותא משא"כ הגט לאו מנה ומאתים כתוב בי' ע"כ לא הוי ריעותא לענין הכתובה, לבד במקום שאין כותבין, דגט היינו כתובה הוי ריעותא מה שאין הגט בידה ע"כ אינה גובה בעידי הגט, ואף דאביי לבסוף דחי, היינו דמ"מ יכול לומר פרעתי דלא שייך שטרא בידי מאי בעי דאמרה בעינא לאנסובי בי', אבל מ"מ נשאר הסברא דגט היינו כתובה לענין שיהי' ריעותא כשאין לה הגט:
איברא דיש לעיין במקום שאין כותבין דגובה בגט לבד, דבשביל שכתב הוא לא נשתנה הדין כמ"ש הרא"ש, א"כ למה גובה בכתובה לבד כיון שעדיין נשאר הדין גט היינו כתובה והוי ריעותא מה שאין הגט בידה, וצ"ל שדעת הטור דבמקום שאין כותבין וכתב לה הוא לעלויי כחה כתב לה ונשאר הגט כתובה וגם הכתובה הוי כתובה ע"כ כשאחד בידה לא הוי ריעותא:
ואין להקשות דהא הטור שסובר דגובה בכתובה ועידי גט ע"כ מפרש מתני' כהתוס' דלר' יוחנן הפירוש כתובה ואין עמה גט עידי גט, ובשעת הסכנה גובה בלא עידי גט, והש"ס פריך לרב דלית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואית לי' לרב גט היינו כתובה כיון שמוכיח וכתובה לאו כתובה כיון שאינו מוכיח, ומדרב נשמע לדידן במקום שאין כותבין דאמרינן גט היינו כתובה, א"כ אם כתב לה כתובה לאו היינו כתובה, דהא אמרת אפי' כתב לה גט היינו כתובה וא"כ כתובה לאו כתובה, ואמאי גובה בכתובה, י"ל דלדידן מה שגט היינו כתובה הוא רק משום דלא אפשר דאין כותבין, וא"כ אינו מגרע כח הכתובה בשכתב לה כיון דרק מצד הכרח דליכא כתובה גט היינו כתובה, אבל לרב דמדינא גט היינו כתובה אפי' במקום שכותבין, ע"כ כתובה לאו היינו כתובה:
איברא דקשה טובא לדעת הטור משמואל דמוקי מתני' במקום שאין כותבין וכתב לה ואיהו ע"כ מפרש ואין עמה גט גט ממש ותנן לא יפרעו, וניהו דמרב אין קושיא דאיהו ס"ל גט היינו כתובה לשיטת התוס' דהטור קאי בשיטתייהו, ואנן קי"ל כר' יוחנן דשבחי' לראי' דרחב"א ע"כ ס"ל גט לאו היינו כתובה, מ"מ מדשמואל קשה, דהא מפורש בתוס' דשמואל אפשר סבר כר' יוחנן, ואפי' לאותו צד דשמואל כאביי לס"ד, עכ"פ במקום שכותבין גט לאו היינו כתובה, וא"כ הדין כמו לדידן, דלדידן נמי גט היינו כתובה לענין שיחשב ריעותא כשאין הגט בידה כנ"ל, ועוד דע"כ לדעת הרא"ש שמואל אית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, דהא מוקי למתני' אפי' במקום שכותבין ולא כתב ולרא"ש בשביל ששינה מנהג לא נשתנה הדין וגט לאו כתובה כמו במקום שכותבין ודו"ק, וע"כ אית לי' לשמואל כר' יוחנן:
ונ"ל עפ"י ביאור הסוגיא שם אמר רב בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר כתובה גובה תוספות, תנן כתובה ואין עמה גט כו' הרי אלו לא יפרעו בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי אלא לרב נהי דעיקר לא גביא תוספות מיהו תגבה ופירש"י בשלמא לשמואל דאמר בין עיקר בין תוספות גובה עפ"י הגט, מוקי במקום שאין כותבין ויכול לומר פרעתי הכל עפ"י הגט שלא הייתי נאמן שכתבתי לה כתובה עיין לשון רש"י באריכות, וק"ל דאיך אפשר לומר שגובה תוספות עפ"י הגט שלא יהי' נאמן לומר פרעתי, דהא תוספות לאו מעשה ב"ד ואפי' במקום שאין כותבין אינו גובה עפ"י הגט ויכול לטעון פרעתי כמבואר בכל הפוסקים בפשיטות ולא זכרו שהוא דלא כשמואל, שוב מצאתי בשטמ"ק בשם הריטב"א הקשה זה:
ולפענ"ד לק"מ שהוא טוען הודיתי לה שלא פרעתי ובזה לא הייתי נאמן שכתבתי כתובה ולא תפרע בלא כתובה כיון שהוא מקום שאין כותבין, ואף שהי' לו מיגו דפרעתי אינו נאמן במיגו ששינה מנהג המדינה כמו שהעלה הש"ך סי' פ"ב בדיני מיגו סק"ב בשם כמה פוסקים:
והנה לפי זה קשה אדרב כתובה גובה תוספות אפי' במקום שאין כותבין וכתב לה איהו כדאמר להדיא בין במקום שאין כותבין כתובה גובה תוספות, ולמה הלא יכול לטעון כנ"ל, וכמו שאינו גובה עיקר בכתובה לבד ונאמן לומר פרעתי כדתנן במתני', ע"כ דמה שאין לה הגט הוי ריעותא, כמו כן אף תוספות לא תגבה, דנהי דתוספות אינו גובה עפ"י הגט כשטוען פרעתי מ"מ יכול לומר הודיתי כנ"ל:
וצ"ל דרב סובר כיון דגט אינו מוכיח שחייב לה התוספות אין ריעותא כלל לגבי תוספות מה שאין לה הגט, דמה לה לשמור הגט לגבות התוספות, ודווקא לגבי העיקר הוי ריעותא כיון דגט היינו כתובה לרב לשיטת התוס', ושמואל סובר דמ"מ הוי ריעותא שהרי צריכה הגט לאנסובי בי', מוכח שקרעו הגט וכתבו עליו גיטא דנן וכו' כדי שלא תוכל לגבות בכתובה ועידי הגט, וע"כ שמואל לשיטתי' דמה שאין לה הגט הוי ריעותא משום שצריכה לינשא בו, א"כ אפי' כתב לה כתובה צריכה לשמור גיטה ע"כ לא יפרעו, והטור פסק כרב בהא דלא הוי ריעותא אלא משום דגט היינו כתובה וכתובה לאו כתובה, וא"כ לדידן נהי דגט הוא כתובה במקום שאין כותבין, מ"מ כשכתב לה אין ריעותא מה שאין לה הגט כיון שיש לה כתובה אחרת:
ובמ"ש יש להביא סיוע למ"ש התוס' דלרב אפי' במקום שכותבין גט היינו כתובה, דאל"כ מאי שנא דעיקר לא גביא בכתובה ויכול לומר פרעתי דהוי ריעותא מה שאין לה הגט, מ"ש תוספות דגביא במקום שאין כותבין אלא דכתב לה איהו, יטעון ג"כ שהודה שלא פרע ולא הי' נאמן שכתב לה והוצרך לפרוע וקרעו להגט וכתבו ע"ג גיטא דנן וכו' ע"כ אינה מראה הגט, אלא ודאי משום דלגבי העיקר הוי הגט שטר ע"כ הוה ריעותא לדידי', ובמ"ש מיושב נמי הרמב"ם דמשמע מדבריו דביש לה עידי גירושין גובה התוספות ואף דאיתרע מדאין לה הגט, והיינו משום דפסק בהא כרב ודו"ק, ומ"מ צ"ע למה לא פסק כשמואל בדיני: