אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן יב
שאלה מי שהשוה עם בע"ג להוליך לו עשרים עגלים לווארשא בשכר, ושאלו הבע"ג למה מבטיח לו שכר מועט, השיבו הבעה"ב הלא לא יהי' אחריות הדרך עליך, וכוונתו הי' שיושיב עמו איש וממילא לא יהי' אחריות הדרך עליו, והבעהע"ג לא הבין כוונתו ונסע יחידי עם העגלים לווארשא ונגנב אחד גם מת אחד, באופן שאפי' בשומר חנם הי' נחשב פשיעה, והבע"ג תובע ממנו שכירתו כי אמר שלא קיבל אחריות מהעגלים, ושכנגדו טוען אנכי לא הי' כוונתי שתוליך אותם יחידי בלא שמירה, וא"כ לא עשית שליחותי ואני פטור לשלם שכר טרחתך, והבע"ג טוען עכ"פ תשלם משמונה עשר עגלים שהולכתים לווארשא ובאו בשלום ועל השנים שמתו אינני צריך לשלם לך כי לא קבלתי אחריות:
תשובה. בפרק השוכר את הפועל (ס"ה.) תניא השוכר הפועל להעביר לו מאה חביות במאה פרוטות והי' חבית יי"נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה שכרו מותר, והיינו דבסיפא כל שכרו לבד פרוטה אחת מותר, וברישא כל שכרו אסור דשייך דמי האי חבית בכל השכר, דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב לי' מידי הלכך כולה אגרא שייך בי' כן פירש"י, וכיון שלמדנו מכאן דהכל שכירות אחת, וכיון שפשע בשני עגלים ונאבד בפשיעתו אינו חייב לשלם לו כלום, וכמו שפירש"י שם דכל כמה דלא אעברינהו לכולי' לא יהיב לי' מידי:
אך יש לחלק לפמ"ש התוס' ב"ק (צ"ט.) בהא דפועל יכול לחזור בחצי היום ומשלם לו בעד חצי היום שעבד, ולא אמרינן אין לשכירות אלא לבסוף דכשחוזר בו ואינו רוצה לפעול יותר אז הוא הסוף, וה"נ כיון שלא השלים תנאו רק בשמונה עשר זה סוף שכירותו ומשלם לו, ולא דמי להתם דבאמת העביר כולם ואין השכירות משתלמת רק מחמת כולם כיון דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף:
אך נראה לדמותו להא דכתב הר"ן בחי' בפרק האומנין בשוכר חמור ומת בחצי הדרך דבאמר לו חמור זה משלם לו דמי חצי הדרך, מ"מ בחמור סתם דבקנו מידו הדין שמחוייב להעמיד לו חמור וכתב הר"ן דאפי' לא קנו מידו אף שאינו מחוייב להעמיד לו חמור, מ"מ יכול השוכר לעכב שכירות חצי הדרך שהלך עד שיעמיד לו חמור, וגדולה מזה כתב הטור בשם הרמ"ה סי' שי"ב סעיף י"ח בהתנה עמו בית סתם ונשרף באמצע השנה דאפי' קנו מידו לא חל הקנין להעמיד לו בית כיון שאין לו בית והוי דבשלב"ל, ומ"מ חייב להחזיר כל שכירותו אפי' מחצי שנה שישב אם אינו מעמיד לו בית, הרי דכשאינו משלים כל תנאו אינו מחוייב לשלם לו כלום ואפי' להחזיר צריך, וה"נ כיון שלא השלים כל תנאו בעשרים העגלים כיון שלמדנו מהא דע"ז דהכל שכירות אחת אינו מחוייב לשלם לו כלום (ובוודאי אם לא הי' לו הפסד מחמת שלא הוליך שני עגלים לא הי' מנכה רק שכר שני העגלים כמו התם אם הי' מוצא לשכור בית אחר בפחות, רק בנ"ד שפשע והפסידם דומה להתם ודו"ק]:
איברא דאיכא לעיוני דנהי דמחמת התנאי יש לדמותו להתם דכשאינו משלים כל תנאו א"צ לשלם לו כלום, מ"מ כיון שהבע"ג לא קיבל עליו אחריות הדרך ואין לחייבו על שפשע בשני העגלים שוב מחוייב לשלם לו בעד השמונה עשר עגלים כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות או כדין סרסור ושדכן דאף שלא צוהו מחוייב לשלם לו, וצ"ע בזה אם נאמר בזה דמחשבין הכל למעשה אחד, והרי מה שהשביח בשמונה עשר פגם בשנים, או דילמא דדווקא מצד הפסיקה במה שכללם כולם בשכר אחד עשאם אחד, אבל לענין יורד שלא ברשות שפיר חשבינן להו שני דברים:
איברא דלפענ"ד יש לחייבו על השני עגלים משום מזיק בשוגג דכיון שהוליכן לדרך שהוא מקום שאינו משומר חשיב מזיק לדעת הרמב"ם דשומר הפושע ואינו שומר חשיב מזיק, והטעם בזה דכיון שעליו לשומרם ולא שמרם כאילו הי' משומרים וסילק שמירה מהם בידים דמי, כהא דאמרינן בעלמא בפ' הפרה ב"ק (מ"ח) בבור כיון דאית לי' לממלי' ולא מליי' כמאן דכריי' דמי, וא"כ בהי' משומרים והוליכן למקום שאינו משומר אפי' אדם דעלמא שאינו שומר מחייב וקו"ח הדברים:
הק' אברהם