אור ברסלב

אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן ו

סימן ה

ב"ה אור ליום ב' משפטים תרמ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. כבוד אהובי גיסי הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין מהור"ר יצחק הכהן נ"י במוצש"ק הגיעני מכתבך בעסק ד"ת, בענין אם אנן טענינן ליתומים נחשב לברי שלא יהא שכנגדם הטוען ברי נחשב ברי ושמא כנגדם, והבאת דברי רא"ש ריש פ"ב דכתובות דנחשב ברי, והרא"ש ב"ב בסוגיא דרבה בר שרשום כמסתפק:

תשובה. באמת דעתו נוטה גם שם דנחשב ברי, אך דעת הרמב"ם שם והוא עיקר הדיעה שם בש"ע (חו"מ ק"נ) דאין היורשים יכולים להשביעהו היסת בטענת שמא, ולפנינו יתבאר טעם הרמב"ם:

והנה נראה ראי' ממשנה שלימה בשבועת הדיינים (ל"ח.) מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבידה, ובגמ' מוקי מתני' כראב"י דאמר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב ומתני' הנ"ל דלא אמר ברי לי, וקשה למה לי טעמא דמשיב אבידה תיפוק לי' דאין נשבעין על טענת שמא, ומוכרח לומר כיון שבא בטענת אביו טענינן לי' טענתא דאביו ונחשב טענת ברי, והוצרך לפוטרו משום משיב אבידה:

והא דכתב הרמב"ם (טו"נ פ"ד הל"ה) באמר לי אבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים דינר דפטור אפילו משבועת היסת, וכיון דאין הפטור אלא משום מיגו דלהד"ם והא אפי' בלהד"ם כיון דנחשב טענת ברי ישבע היסת, לק"מ שהרי ביורש ולוקח דטענינן להו טענתא דיורש ומוכר, מ"מ בעי סהדי שהחזיק אביהם או המוכר יום אחד, דעכ"פ איכא אומדנא שהי' של מוכר ומוריש שלו, ועיין בקצוה"ח סי' קמ"ו סק"ו וסק"ט. והכא אם יטעון להד"ם לא יהי' רגלים לדבר כלל ולא נטעון לי' טענת אביו, ודווקא במודה מקצת דכתב הר"ן פרק כל הנשבעים דרגלים לדבר דאשתמוטי קמשתמיט, על כן טענינן לי', אבל אם יטעון להד"ם דלא יהי' רגלים לדבר כלל יפטור לגמרי משום דאין נשבעין על טענת שמא השתא נמי פטור משום מיגו:

ודעת הראב"ד בהשגות באמר לי אבא חייב שבועה דאורייתא דאזיל שם בשיטת הרי"ף לפסוק כראב"י, וס"ל דאף דמוקי הש"ס דראב"י באומר ברי לי בכהאי גוונא דטוען אמר לי אבא ברי מקרי, והובא דעתו בש"ע סי' ע"ה, ושם כתב הרמ"א בשם הראב"ד שהובא בטור באמר לי אחר פטור אפי' משבועת היסת, וכתב הש"ך שם שדעת הראב"ד לחלק בין אמר לי אבא לאמר לי אחר, ביאור הדברים דבאמת ברי ע"י אחר לא נחשב ברי מן הדין כדאיתא ביש נוחלין (קל"ה:) דמנה לאחר בידך לא חשוב ברי, ולא נחשב ברי רק אצל בני אדם ששוב אין חבירו יכול להעיז נגדו, ולית לי' מיגו, וחשיב טענת ברי לענין שבועה משום דטענינן לי' טענתא דאבוהון, אבל אמר לי אחר שאתה חייב לי דליכא טענתא דאבוהון טענת אחר לא חשיב ברי:

והר"ן פרק שבועת הדיינים בשם הראב"ד שדחה ראיית הרי"ף מהא דמנה לאבא ביד אביך דהתם ברי ממש גם חכמים מודים, וברי דר"א בן יעקב באמר לי אבא, והשיב עליו הרמב"ן מהא דמנה לאחר בידך דיש נוחלין, ולדידי ניחא כמ"ש, דמ"מ נחשב ברי שלא יוכל חבירו להעיז נגדו וטענינן לי' טענתא דאבוה, והרמב"ן לטעמי' במלחמות באלו נערות בסוגיא דחרשת ושוטה דלא אמרינן אנן טענינן אלא להעמיד החזקה חזקת ממון או חזקת הגוף, על כן שפיר הקשה על הראב"ד, אך לפענ"ד מהא דפטר במתני' דמוקי לה בדלא אמר ברי רק משום משיב אבידה מוכח דטענינן טענתא דאביהן אפי' לית לי' חזקת ממון:

ולפמ"ש ניחא ליישב קושיא עצומה לפי פירוש הר"ן שם בהא דהגוזל עצים כי הוא זה במלוה הוא דכתיב בטענה דשייכא במלוה דאיכא חזקה דאין אדם מעיז על כן פטור כופר הכל, אבל טענת נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו אף כופר הכל חייב עיי"ש, וקשה טובא דא"כ בבנו דמעיז אף כופר הכל יהי' חייב ולית לי' מיגו, ובתוס' דחו מחמת זה דעת רש"י דכופר הכל בפקדון חייב, והם פירשו אטענה דשייכא במלוה דעל כרחין מפרשת קרא דכי הוא זה בחבירו מכיר בשקרו ואיכא העזה דלית לי' מיגו, אבל בנאנסו אי אפשר לפרש דא"כ דכופר הכל פטור גם מודה במקצת יהי' פטור משום מיגו דלהד"ם, אך להר"ן דטעם הפטור משום חזקה אין אדם מעיז קשה מבנו. אך לפמ"ש אם יטעון להד"ם לא יהי' רגלים לדבר ולא נטעון לו טענת אבא ויהי' פטור משום טענת שמא:

ועוד לפי דעת התוס' באלו נערות (ל"ו. ד"ה החרשת) בחרשת ושוטה לא טענינן לה להחשב טענתה ברי, ודווקא בבא מכח אבא אמרינן אלו הי' אבוהון קיים, ועיין בקצוה"ח סי' קמ"ט סק"ה, והכא אי הוה אבוהון קיים לא הי' מועיל לו טענתו דאז הי' להנתבע חזקה אין אדם מעיז. וזה טעם הרמב"ם דלא טענינן לי' כשיש נגד המחזיק שני חזקה, דמה רגלים לדבר יש שהוא של המערער, והרי אפי' בחד יומא רגלים לדבר שהוא של המחזיק, ובחזקה שלש שנים וודאי אין רגלים לדבר כלל שהוא של המערער, וכבודו כתב בזה משום דלית לי' למערער חזקת ממון, והוא כדברי הרמב"ן באלו נערות הנ"ל, מיהו י"ל שהרי הי' למערער חזקת מרא קמא:

ומ"מ הדבר ברור דהיכי דטענינן טענתא דאבוהון נחשב ברי, ומ"ש התוס' בהא דפטורים יורשים מדין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם משום דלא הוי להו למידע, ולא כתבו משום דאנן טענינן. הוא דלא נחשב טענת אביהם, כאילו נשבע, וזה פשוט. ובפרט שלא יחשב טענת שכנגדו נגד היורשים ברי ושמא ודאי כן הוא, וראי' מהא דסי' נ"ט בשט"ח שמלוה טוען איני יודע והלוה טוען ברי הלוה פטור מדין ברי ושמא, וא"כ איך נשבעין יורשים שבועת שלא פקדנו ונוטלין הא טוענים שמא ולוה טוען ברי, ועל כורחין דלא נחשב נגד היורשין ברי ושמא:

גיסך הדו"ש וש"ת הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה