אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן ב · מחודש א
הרי"ף פירש טעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד דהיכי דלא נשא ונתן ביד אין הדיין חייב לשלם ואם ישאר הדין קיים יפסיד בע"ד ע"כ מחזירין, והרא"ש הקשה מהא דפ"ק דמקשה אלא מעתה טעי לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לוין דחייש דילמא טעי בי דינא ומפסדי לי', ואם איתא להאי טעמא הא אם יהי' הדין לא ישלמו יחזיר הדין:
ולכאורה יש לדחות דבלא"ה ג"כ קשיא אלא מעתה טעי לא ישלמו דפירשו התוס' דאם ישלמו לא ירצו ב"ד להזדקק ואיכא נעילת דלת שלא ימצא דיין, והקשו התוס' הא לא מחוייב הדיין אא"כ נו"נ ביד, וא"כ למה ימנע הדיין מלהזדקק הלא בידו שלא לישא וליתן ביד, ותירצו התוס' דהסוגיא למאן דמחייב בלא נו"נ ביד, וא"כ שפיר משני דלמאן דלא מפרש כר"ח לא חייש לפסידא דבע"ד, ולר"ח מעיקרא לק"מ כדברי התוס':
אך באמת נראה מהרי"ף דכ"ע ס"ל היכי דאיכא פסידא דבע"ד מחזירין, שהרי הביא ראי' דהלכתא כר"ח (דהא דבכורות בנו"נ ביד] מדמוקי בבכורות למתני' בנו"נ ביד, ולכאורה מה ראי', דהתם רק דאל"כ לא ישלם מביתו, ומ"מ מה ראי' דמחזירין, אלא ודאי הא ס"ל לרי"ף בפשיטות היכי דאיכא פסידא מחזירין, דזה לכולהו אמוראי, וע"כ כיון דמסיק בבכורות דבלא נו"נ ביד פטור מוכח דמחזירין, וא"כ הדרא קושיא דהרא"ש לדוכתה, דמה משני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לוין:
הן אמת דיש לפרש ראיית הרי"ף מבכורות כקושיית התוס' ב"ק (ק.) למה מחייב לרבינא באגע שרץ הלא כבר קם דינא ולא הזיקו כלום, ותירצו דהיכי דקם דינא הוי מזיק ממש, ובאמת מחוייב אף בלא אגע שרץ, והרי"ף דלא ס"ל הכי כדמוכח מתני' דמחזירין לחובה דלר"ח הטעם משום פסידא דבע"ד, הרי דבאמירת פטור אתה אם נאמר קם דינא לא יתחייב הרי דקם דינא לא מיחייב מזיק *) וכ"כ הרמב"ן להדיא לשיטת הרי"ף ע"כ הוקשה לרי"ף אגע בי' שרץ למה יתחייב מזה מוכח דלמה דמוקי לה בנו"נ ביד לא אמרינן מה שעשה עשוי רק בנו"נ ביד, ולעולם האי סברא דפסידא דבע"ד רק לר"ח, ולא קשיא מהא דפ"ק דהוא ע"כ לשאר אמוראי כנ"ל:
(הגה"ה יש לדחות דהרי"ף כתב בהשולח מזיק שיעבודא חייב משום דינא דגרמי וזיכה את החייב חשוב רק מזיק שיעבודו ופטור בדיין כמו לא נו"נ ביד [אך למה שמחלק התומים (סי' פ"ח) בין מודה בקנס למודה בתשלומי קנס, דמודה בתשלומי קנס לא חשוב מודה בקנס דבגוף החוב מודה, ה"נ דווקא מזיק אם לא הזיק גוף החוב רק שלא יהי' לו ממה להשתלם, וכן המשחרר עבדו שהוא אפותיקי לאחר לא יהי' למלוה ממה להשתלם חשוב גרמי, אבל זיכה החייב שהזיק החוב הוי מזיק ממש: אך הקצוה"ח שם (סי' ח') הביא ראיות להיפוך דגם זה חשיב מודה בקנס דכיון דאין משתלם אלא מגופו זה חשוב גוף החוב שאינו חייב יותר, וא"כ ה"נ כשמזיק התם חשוב הזיק גוף החוב ואעפי"כ הוי רק גרמי] ודווקא הי' בידו משכון ונטלו ממנו, דבע"ח קונה משכון ע"כ חשוב מזיק ממון גמור, ע"כ הגה"ה):
אך מרמב"ם מוכח דסברא דפסידא דבע"ד אף בלא דר"ח שהרי הרמב"ם ע"כ לא פירש בדר"ח משום פסידא שהרי הרמב"ם (פ"ו מהל' סנהדרין ה"ג) מחייב הדיין בלא נו"נ באי אפשר להחזיר שהלך למדה"י או שאין לו לשלם, ומ"מ פסק (שם ה"ב) במומחה דקיבלי' עלי' או דנקט רשותא הדר דינא הואיל ואינו משלם מפסיד בע"ד, הרי דסברא דפסידא דבע"ד לכולהו אמוראי, וא"כ קשה הא דאלא מעתה טעי לא ישלמו, ועוד דגם לרי"ף קשה הא דפ"ק דלרי"ף דפסק כרב חסדא דוחק לומר דסוגיא דפ"ק לאינך אמוראי, ובודאי מפרש הקושיא כפירש"י, והדר קושיית רא"ש לדוכתא:
אשר ע"כ נראה בשנבין הסברא דפסידא דבע"ד, דהנה צריך להבין מתני' דבכורות דמוקי לה פ"ק דסנהדרין (ה'.) באינו מומחה וקיבלו עלי' דאמרינן לי' דיינת לן דין תורה, א"כ בטעה בשיקול הדעת נימא לתקוני קבלתיך ולא לעוותי כמו שליח שנתאנה פחות משתות, קידושין מ"ב:), אך י"ל כיון דמשלם מביתו אדרבה ניחא לבעלי דינים שאם יטעה יתקיים הדין דהשתא הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם יטעה לטובתו הרי טוב ואם לחובתו ישלם הדיין מביתו, אך היכי דאיכא פסידא בטל הקבלה וחוזר הדין, וניחא חילוק ר"ח בהא דבכורות:
אך עדיין אינו מיושב הא דסנהדרין דמחזירין משום דלא נו"נ ביד הא האי דסנהדרין בשלשה שדנו דיני ממונות וא"צ לקבלה, אך י"ל גם בזה כיון דמה"ת פסולים לדון ד"מ רק שלשה סמוכין ומדרבנן הוא דעבדינן שליחותייהו כדאי' בשלהי גיטין (פ"ח) וכיון שעוותו בשליחותם שטעו בשיקול הדעת שוב בטל הדין אך היכי דמשלמים מביתם לא איכפת לרבנן ולא בטל נתינת רשות שלהם, אך היכי דאיכא פסידא דבע"ד בטעותם בטל הדין כנ"ל:
ובזה מיושב דברי הראב"ד ורשב"א שהביא הר"ן פ"ק דע"ז בהא דנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, דלאו משום כבודו של ראשון אלא דכיון דאסרה ראשון הוי חתיכה דאיסורא, והנ' שטעה בשיקול הדעת אבל טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר [פירש ריטב"א דבטעות בדבר משנה לא התחיל הוראה כלל ועיי"ש] והנ"מ מאיסור להיתר מטומאה לטהרה, אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה, והר"ן הקשה עליו דאם איתא שיש חילוק בין איסור והיתר לדיני ממונות למה הוצרך רבינא לתרץ מתני' דבכורות טימא את הטהור דאגע בי' שרץ, ולפמ"ש ניחא דכי אמרינן בדיני ממונות היכי דלא נו"נ ביד חוזר הדין (וכן במומחה לר"י דפירש בעה"מ משום פסידא דבע"ד ולהרא"ש משום דליכא קנס הדיין] היינו משום דבזה בטל רשות חכמים ומה"ת אינם דיינים כלל כנ"ל, וכן בהוראות או"ה כיון דאינו מומחה היינו גמיר ולא סביר אין הוראתו כלום זולת קבלת הבע"ד שיוכל לטמא וכשקבלתו בטל משום לתקוני קיבלו ולא לעוותי הוראתו בטילה מתחילה ולא התחיל הוראה כלל, ע"כ הוצרך לשנויא דאגע בי' שרץ, אבל חכם שטימא וחכם היינו גמיר וסביר כדאיתא בקידושין (מ"ט:) ע"מ שאני חכם כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה פירש"י מילתא דתליא בסברא, הנה דחכם דגמיר וסביר והוראתו הוראה אף בלא קבלתו שוי' חתיכה דאיסורא וא"א לחבירו להתיר:
ובזה מיושב קושיית הכ"מ הא דלא מקשה הש"ס לר"ח מדר' טרפון כדמקשה לרב ששת ודוחק לשנויי תרי חדא ועוד קאמר, ולפמ"ש ניחא כיון דר' טרפון גמיר וסביר אף בלא נו"נ ביד א"א להחזיר הוראתו מאיסור להיתר בטעה בשיקול הדעת רק בטועה בדבר משנה דלא התחיל ההוראה כלל כדברי הראב"ד והריטב"א:
ובזה מיושב קושיית הרא"ש דקושיית הש"ס אלא מעתה טעי לא ישלמו ופסק הרי"ף כר"ח ע"כ לאו כפירוש התוס' כנ"ל הי', שיהי' דינם כדינים של תורה, דכיון דדינים של תורה הם מומחין ופטורין מלשלם וכשתיקנו שהדיוטות יכולים לדון כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, בזה משני שפיר אתה נועל דלת, דבדינים של תורה לעולם מה שעשו עשוי באיכא פסידא דבע"ד כמו בליכא פסידא, דפסידא דבע"ד לא מהני רק בדינים דרבנן ומשום ביטול השליחות כנ"ל, אך לפום סברא דהשתא דכדינים של תורה משוינן להו ובדינים של תורה לעולם מה שעשו עשוי באיכא פסידא כמו בליכא פסידא:
ונ"ל ראי' לשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד מהא דאסיק הש"ס בסנהדרין טיהר את הטמא שעירבם עם פירותיו, והיינו שעירבם דיין עצמו, דמעיקרא ס"ד שעירבם בעה"ב כמ"ש בתוס' ולפרש מה שעשו עשוי צ"ל שעירבם עם פירות מרובים כמ"ש התוס', וכל זה אין ענין לר"ח שחידש דמה שעשו עשוי רק בנו"נ ביד, דלענין מה שעשו עשוי בעירבם בפירות מרובים ודאי אין ענין לנו"נ, ומה נ"מ אם עירבם בעה"ב אף לר"ח, דשינויא דר"ח אינו רק לענין מה שעשה עשוי, ולמאן דלית לי' גרמי אף בלא דר"ח צ"ל בישלם מביתו בנו"נ ביד סוף דבר כיון דשינויא דר"ח אינו רק לענין מה שעשה עשוי [ועירבם בפירות מרובים דמטעם ביטול אין ענין לדר"ח], וחידוש הש"ס בעירבם הדיין רק לענין ישלם מביתו, א"כ מה שייכות תירוץ עירבם עם פירותיו לדר"ח:
אך לשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד, היסוד של תירוץ ר"ח דבלא נו"נ ביד הדיין פטור, וע"כ מוכרח לומר טיהר את הטמא שעירבם עם פירותיו שעירבם הדיין, וזה נראה ראי' ברורה לפירוש הרי"ף:
ומזה מוכח עוד דבלא דר"ח הוה אמרינן שדנין גרמי בדיין, ור"ח הוא שחידש שאין דנין גרמי בדיין, וע"כ אסיק ודר"ח עירבם כו' וע"כ אף אם נאמר דכולהי אמוראי אית להו סברא דפסידא דבע"ד והא דלא מחלקי בין נו"נ משום דס"ל דין גרמי בדיין, וע"כ ראיית הרי"ף מבכורות דמסיק שפטור הדיין רק בנו"נ ביד דמזה מוכח דקי"ל כר"ח וכנ"ל ודו"ק היטב:
ובהא דפטור הדיין מלשלם בלא נו"נ ביד אף דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כתב הרי"ף דלא דיינינן דינא דגרמי בדין, והרמב"ן הביא ראי' לזה דלא יהי' הדיין אלא כמסור הרי מחלקין בי' בין הראה מעצמו לנו"נ ביד דאנסוהו להראות חייב רק בנו"נ ביד, אלה דברי הרמב"ן וכפל דבריו בפרק הגוזל בתרא:
ובעניותי אין הנידון דומה לראי', והנה התוס' כתבו בכמה מקומות (ב"ק כ"ז: ד"ה ושמואל, צ"ט: ב"מ פ"ב) דמזיק באונס גמור פטור, דלא חייב אדם המזיק באונס אלא באונס כעין אבידה אבל בכעין גניבה פטור כ"ש באונס גמור, וא"כ למה באמת במסור נו"נ ביד חייב. וכן הא דאיתא שם (ב"ק קי"ז:) נרדף ששיבר את הכלים של אחר חייב למה הלא אונס גמור הוא, אך הרי הטעם מפורש שם מפני שמציל עצמו בממון חבירו, והיינו דפטור אונס ילפינן מולנערה לא תעשה דבר ואשה קרקע עולם היא אינה מצלת עצמה בג"ע ואף אם לא יבעלנה לא יהרגנה ובמה שמנחת עצמה לעשות בה רצונו כבר ניצלת ממיתה, אבל אם חפצה בביאה כדי שלא יהרגנה לא חשובה אונס כדמוכח מהא (כתובות כ"ו:) דאשה שנחבשה על עסקי נפשות אסורה לבעלה שמא נתרצית בו מחמת אימת מיתה, הרי כשמצלת עצמה בביאה אסורה, וכ"כ בחי' הר"ן (ע"ד:) בסנהדרין בהא דמה חזית דדמא כו' שאינו בדין שיציל עצמו בגופו של חבירו, וזה החילוק בין הראה לנו"נ ביד, דבנו"נ ביד הוא מציל עצמו בממון חבירו דכל זמן שלא הזיק ממונו של אחר אינו ניצל מהאונס, ודומה לאמר לו האנס קטול לפלוני ואי לא קטילנא לך דחשוב מציל עצמו בגוף חבירו אף שהסכנה באה לו מחמת גופו של חבירו ה"נ בזה, אבל אנסוהו להראות והראה הרי במה שהראה לבד אין הממון נפסד עד שעמד האנס על הממון (כמ"ש הרמב"ם והמחבר (ס' שפ"ח) בדין הראה ואח"כ נו"נ ביד פטור וז"ל אנסוהו להראות והראה ועמד האנס על הממון ואח"כ אנסוהו לשאת וליתן ביד פטור דמשעמד האנס על הממון כבר אבד, הרי דבמה שהגיד לו היכן הוא עדיין אינו אבד] נמצא שלא הציל עצמו בממון חבירו, דמה שעמד האנס על הממון ונטלו אין צורך להצלתו, דבמה שהגיד לו כבר נפטר מהאנס, ועוד דהא כתבו התוס' (ב"ק י"ז:) דזורק חץ לכ"ע לא אזלינן בתר מעיקרא כיון שלא נעשה מעשה בכלי, וא"כ זה שהראה האנס היכן הוא לא עדיף מזרק בו חץ דמ"מ לא חשיב נפסד עד שנטלו, והנטילה אין צורך לו כלל, ודומה לאשה קרקע עולם דבמה שמסרה עצמה אליו כבר נפטרה ואינה מצלת עצמה בג"ע:
ואף דתנן במס' תרומות ספ"ח לסטים שאמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לא נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ודעת רמב"ם ורש"י ור"ן דאפי' יחדו אחד מהם אסור אא"כ הי' מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ואף דאינו מציל עצמו בהריגה של חבירו, לא קשיא דמ"מ המסירה ליד גוי ג"כ איסור, והיא אביזרייהו דשפיכות דמים דיהרג ואל יעבור, אלא דעל מה שהראה אינו מתחייב ממון רק על מה שלקחו האנס מכח מה שהראה, ועל לקיחת האנס פטור משום אונס דאינו מציל עצמו בלקיחת האנס כנ"ל, אבל מ"מ אביזרייהו דש"ד היא המסירה דנעשה סופו למות (ב"ק כ"ו:) וזרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף השני פטור דכבר סופו למות ע"י ראשון ושניהם פטורין, ומדמי הש"ס התם להכהו עשרה בנ"א דכולם פטורין, ומ"מ ודאי הוא אביזרייהו דש"ד ופשוט:
וכל זה במוסר, אבל בדיין ממנ"פ אם נחשבהו אנוס גם נו"נ ביד יפטור כמ"ש התוס' ורא"ש וטור דאונס גמור פטור במזיק, ואפי' תימא דרמב"ן ס"ל אפי' אונס גמור מזיק חייב עכ"פ בקיבלו עליו יפטור כמו טבח אומן שקלקל דפטור משום דאנוס הוא, ולהפוסקים מזיק באונס חייב צ"ל דשאני הכא דעשה ברשות ועליו להתעסק בדבר וכמ"ש בשטמ"ק סוף פרק כיצד הרגל בד"ה נפל ברוח שאינה מצוי', וא"כ גמור וקיבלי' על' דחשוב לי' רמב"ן אונס גם נו"נ ביד יפטור:
וצ"ל כמ"ש הרא"ש נו"נ ביד חייב דלמה הי' לו לישא וליתן ביד, והיינו דאף דאנוס הוא שהי' ברור אצלו שכדין עושה ואין עושה שום היזק, מ"מ כיון שלא הי' מוטל עליו להתעסק, שוב חייב אונס לשיטת הרי"ף, כן צ"ל לשיטת הרמב"ן, וממוצא הדברים נשמע דאם הוציא ע"י שליח ב"ד פטור לשיטת הרמב"ן דזה הי' מוטל עליו לעשות ודלא כתומים:
הן אמת דאכתי קשה כיון דאם הוציא ע"י שליח ב"ד כאילו הוציא בעצמו דשליח ב"ד דומה לחצר דבע"כ מותיב בה ויש בו שליחות לדבר עבירה וזה מוטל עליו לעשות, א"כ גם אם עשה בעצמו יפטור, דמה לי עשה בעצמו כיון דגם אם עשה ע"י שליח יחשב כאילו עשה בעצמו:
מיהו בזה י"ל כיון דאם עשה ע"י שליח יפטור ויהי' הדין חוזר משום פסידא דבע"ד, ושפיר עשה לו היזק במה שהוציא בעצמו דבזה יהי' מה שעשה עשוי ודו"ק:
מיהו אכתי קשה דמפורש במלחמות בטועה בדבר משנה ונו"נ ביד וליתא דתהדר חייב והרי עליו הי' מוטל להוציא ע"י שליח ב"ד דחשיב כבעצמו, ואם דהי' הדין חוזר הלא גם עתה הדין חוזר אלא דליתא דליהדר, ועוד קשה לר"ח דמשני פטור אתה כנו"נ ביד דמי, והרי פטור אתה הי' מוכרח לומר והוי מזיק באונס ועליו הי' מוטל להתעסק בדבר וקיבלו בע"ד עליו כדמוקי לה בפ"ק בדקיבלי', סוף דבר דברי רמב"ן נפלאו ממני:
והי' נראה לי על דרך הרמב"ן שהדיין בשעת פסק דין אנוס הוא דלבי' אנסי' למטעי אלא דמעיקרא פושע הי' במה שהכניס עצמו לדין והוא אינו מומחה ובקי בדינים (דהוכיח סופו על תחילתו דטעה] כמ"ש רש"י בכורות (כ"ח:) דאם הי' מומחה פטור מלשלם דלא מצי למימר לי' אמאי דיינת לי הואיל ולא בקי בדינים, מבואר דבהדיוט חשוב פושע במה שהכניס עצמו לדין. אבל אח"כ לא הי' יכול לסלק עצמו לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, נמצא שלפי טעותו לא הי' יכול לסלק עצמו אלא דמחייבינן לי' משום פשיעה דמתחילה, וכמ"ש הריב"ש סי' קע"ב דכל שסיבב לעצמו האונס אין האונס פוטרו, וכל זה במזיק ממש שעשה בעצמו ההיזק אלא שהאונס פוטרו, אבל בגרמי על כוונתו ופשיעתו אנו מחייבין אותו. לא מבעיא להפוסקים גרמי מטעם קנס, ואפי' להפוסקים דמדינא יש לחלק בגרמי דאפי' להפוסקים אדם המזיק באונס חייב דלא ילפינן מקטלא, בגרמי אין חיוב אלא משום פשיעתו. ותדע דהש"ס (ב"ק ס'.) מחלק בזורה ורוח מסייעתו דבשבת חייב דמחייבין אותו על פשיעה שמתחילה וכמו שחילק הריב"ש שם שכל שאנו באין לפטור אותו משום האונס צריך שלא יביא עצמו לידי אונס, אבל כשבאין לחייבו על הפשיעה, ואם הי' אנוס לא הי' התחלת חיוב אם הי' אנוס בשעת מעשה פטור עיי"ש, וה"נ בנו"נ ביד אף דאונס גמור קי"ל דפטור אדם המזיק ובעשה ברשות לכ"ע פטור מ"מ הוא רק פטור ואין הפטור אא"כ הי' אנוס גם מתחילה, אבל גרמי כשהוא אונס אין התחלת חיוב, וע"כ אף דאונס בשעת מעשה לבד לא נתחייב, [וכל דברי הריב"ש ביארנו היטב בחי' מס' כתובות תדרשנו משם] וכן נוטה לשון הרמב"ם והמחבר אעפ"י שגרם להזיק לא נתכוין להזיק, מבואר דחיוב גרמי הוא בצירוף הכוונה וכמ"ש ודו"ק:
הדרן לשמעתין דטעמא דלא נו"נ ביד חוזר הדין כדי שלא יפסיד בע"ד וכ"כ בעה"מ בטעמא דר' יוסף (ופוסק כמותו] דבמומחה דפטור מלשלם מחזירין כדי שלא יפסיד בע"ד, והרא"ש כתב קצת באופן אחר דבאינו מומחה מה שעשה עשוי כדי שיפסיד הדיין שקנסוהו:
וק"ל לשיטת הרי"ף ובעה"מ מהא דפרק זה בורר בשנים מזכין ואחד מחייב וטעו דשנים שזיכו בטעות משלמין תרי תילתי והמחייב פטור, וא"כ איכא פסידא דבע"ד בתילתא ויחזיר הדין ולמה משלמים:
וראיתי להב"י בספר בדק הבית דהתילתא שמפסיד בע"ד חוזר כדי שלא יפסיד בע"ד, ותמוה דכיון דחזר הדין בתילתא ולא מפסיד רק שני שלישים ולא ישלמו השני דיינים רק שני שלישים מהשני שלישים ואידך שליש מהשני שלישים כלומר שני תשעיות יפסיד בע"ד וא"א שלא יפסיד אא"כ חוזר הדין בכולו:
וצ"ל לדעת בעה"מ בא"א למיהדר, ובעה"מ לטעמי' דאף דאילו הוה קמן הוה הדר חשוב דינא דגרמי, רק בטועה בדבר משנה פטור משום פשיעותא דבע"ד, ולשיטת הרי"ף דאינו משלם אא"כ נו"נ ביד היינו בהי' לו משכון בידו ונטלו ממנו. שפיר יש לפרש בא"א למיהדר, דבנו"נ ביד אף דאילו הוה קמן הוה הדר בא"א למיהדר חייב כמ"ש הרמב"ן במלחמות:
אך ק"ל לשיטת בעה"מ דנהי דס"ל גם אילו הוה קמן הוה הדר בא"א למיהדר חשוב גרמי, מ"מ בזיכה החייב דהוא רק גורם שלא יגבה החוב, ודומה לערב שלא בשעת מתן מעות דלא חשוב על פיו הוציא מה שלא תבעו ולא גבה ממנו החוב, ודוחק לומר דבזה מיירי כשנו"נ ביד כיון דסתם חייב בטעה לבעה"מ גם בלא נו"נ ביד, ובזה דאילו הוה קמן הוה הדר בזיכה החייב הוי גרמא בעלמא כנ"ל וצ"ע כעת: