אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תקלא
לרב אחד א) מכתבו הגיעני. והנה במי פירות עם מים דעת התוספות והרא"ש דאינו אלא חמץ נוקשה שהם מפרשים מימרא דריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת משום דמי פירות אין מחמיצין במי פירות עם מים אך ברמב"ם משמע שהיא חמץ גמור. וכן כתב הפר"ח לדעת הרמב"ם שהוא אסור מן התורה. וכן פסק הרב ז"ל מלאדי כדעת הרמב"ם שחייב עלי' כרת. ובנוב"י כתב דאפי' לתוספות ורא"ש דהוי נוקשה. מכל מקום על כרחין הוא חמץ מדאורייתא ולתפוס נוקשה דרבנן ומי פירות עם מים הוא רק נוקשה הוה אוחז החבל בתרי ראשים. דאם כן הא דאמר ר' עקיבא במנחות (דף נ"ז) כל המנחה לרבות מנחת נסכים לחימוץ. ומקשה מי פירות הוא ואין מחמיצין ומשני מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה. ואי מי פירות עם מים הוא רק דרבנן. אם כן לא משכחת חימוץ במנחת נסכים מדאורייתא. ואיך מרבינן מקרא מנחת נסכים לחימוץ:
ב
ולי קשה דבכל המנחות דכתיב לא תעשה חמץ. והרי הי' בהם שמן. ובפרק כיצד מברכין (דף ל"ז:) פרש"י הא דאם חמץ הוא ענוש כרת קאי אמנחות. והא מי פירות עם מים לא הוי רק חמץ נוקשה. ונהי דעל רש"י לא קשה מאחר שהוא מפרש מימרא דריש לקיש במי פירות לבד. יש לומר מי פירות עם מים הוי חמץ גמור. אך מדהקשו התוספות על פירש"י דקאי אמנחות. ולא הקשו זאת. מכלל דגם לדידהו הוי חמץ גמור. ולמה:
ג
ועוד דבהא דמנחות (דף נ"ד תנו רבנן אין מחמיצין [לתודה ושתי הלחם בתפוחים משום רחב"ג אמרו מחמיצין. כמאן אזלא הא דתניא תפוח של תרומה] שרסקו ונתנו לתוך העיסה של חולין] וחימצה אסורה לימא רחב"ג הוא ולא רבנן אפי' תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה מיהא הוי. עד כאן. והנה למה דסלקא אדעתא אפילו נוקשה לא הוי והתם יש מי פירות עם מים. שתחילה הי' עיסה והי' מים ועוד נתן המי תפוח בתוכה. וכן מבואר בתוספות שם דהוא מי פירות עם מים. ואם כן איך יפרנס המקרא כל המנחה וגו' לא תאפה חמץ. הא יש שם שמן:
ד
אך ברורן של דברים. דענין מי פירות עם מים שנחלקו הפוסקים. היינו שאין במים כדי גיבול עיסה רק בצירוף המי פירות ואין במים כדי לחמץ. רק שעל ידי המים גם המי פירות מחמיצין. וכן מבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה ב' וזה לשונו שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין וכו' והוא שלא יתערב בהו שום מים שבעולם. ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין [ואי אפשר לומר דהאי מחמיצין על הקמחין שנילושו במי פירות עם המים. דהקמחין אין מחמיצין רק מתחמצים. וכן אי אפשר לומר דאמים כל שהוא קאי שמחמצים. דהא קרא למים בלשון יחיד כל שהוא. ואיך סיים בלשון מחמיצין והי' לו לומר ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי זה מחמיץ. ואו לומר ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. הרי שאין לשונו סובל כך שהמי פירות מחמיצין על ידי המים כל שהוא. ועוד דאין במים כל שהוא לחמץ כל העיסה ועל כרחין המים כל שהוא נותנין כח במי פירות שמחמיצים]. ובזה דעת התוספות שאינו רק חמץ נוקשה כיון דהחימוץ רק מחמת המי פירות וכן הא דאין מחמיצין בתפוחים אף שיש במים כדי לגבל כל העיסה מדמייתי עלה הא דתפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה. הנה שהי' עיסה בלעדי התפוח] הנה לחימוץ שהמים עושים לא הי' צריך להחמיץ בתפוחים והוא בא להחמיץ בתפוחים שימהר החימוץ או להחמיצו ביתר שאת. לזה אמר ת"ק אין מחמיצין בתפוחים כי החימוץ שהתפוח עושה הוא רק נוקשה. ולסלקא אדעתא אפילו נוקשה לא הוי רק סרחון כמו שכתב הרמב"ם במי פירות לבד. אבל כשיש במים כדי לגבל ולהחמיץ ודאי בא לידי חמץ גמור ולא אמרו מי פירות אין מניחין לחמוץ רק אין מחמיצין. שהם אינם מחמיצין. ועל כן במנחות שטעונין לוג שמן והי' משימין בה הרבה מים. שהמים לבד יש בהם כדי להחמיץ כמו שיבואר לפנינו. ודאי בא לידי חמץ גמור:
ה
ובזה יבואר סתירת דברי הנוב"י הנ"ל. דהנה בתוספות כתבו על קושיות הש"ס במנחת נסכים מי פירות הם ומ"פ אין מחמיצין וזה לשונם ושאר מנחות יודע הי' דמגבלם במים דשמנם מועט. ובענין זה אי אפשר לגבל. אבל מנחת נסכים שמנה מרובה וסלקא אדעתא דאין נותנין מים עכ"ל. ויש לעיין הא כל מנחות טעונין לוג שמן וקרי לה שמן מועט. ובמנחת נסכים נמי מצינו לוג ומחצה לעשרון במנחת נסכים של כבש הבא עם העומר שהי' שתי עשרונים עם רביעית ההין שמן כדאיתא במנחות (דף פ"ט:) במשנה וברייתא ומגיע לכל עשרון לוג ומחצה ועל כן נמי מגבלה במים. ואם כן מה ס"ד דהש"ס להקשות מי פירות נינהו דבודאי אין בה מים. וצריך לומר לוג ומחצה גם כן הוי שמן מרובה ויש בה כדי לגבל:
ו
והנה מבואר דבכל מנחת נסכים של כבשים שהי' נותנין בה ג' לוגין שמן אף שלוג ומחצה יש בה כדי לגבל. הי' נותנין בה עוד לוג ומחצה שיש בהם כדי לגבל. הנה שהסולת יכול להבלל בתוכה כפליים משקה ממה שצריך כדי לגבל. ממילא במנחת נסכים הבא עם העומר שהי' רק לוג ומחצה לעשרון הי' יכולין לתת לתוכה עוד מים שיעור שיהי' בהם כדי לגבל והוי חמץ גמור כיון שהמים לבד יש בהם כדי לחמץ. ואם כן שפיר מרבי מנחת נסכים לחימוץ במנחת נסכים הבא עם כבש הבא עם העומר. וכל שכן בשאר מנחות שטעונין רק לוג לעשרון שהי' יכולין לתת בתוכה מים שיש בהם כדי לגבל. ולא קשה כלל. מעתה שפיר יכולין לומר כפסק הטור נוקשה דרבנן. וגם מ"פ עם מים רק נוקשה. ואין חשש בעירוב במי פירות ולא נאפה מיד רק משום חמץ נוקשה:
ז
ואפי' לדעת הרמב"ם דמי פירות עם מים עושין חמץ גמור. יש לומר דהיינו בשהה שיעור מיל ויותר. דכהאי גוונא במים לבד נעשה חמץ גמור והמים עושין המי פירות גם כן כאילו הי' מים. אבל מה שהמי פירות עושין חימוץ יותר מאלו הי' הכל מים לבד. בודאי לא הוי רק נוקשה:
ח
וראי' לזה הא דאין מחמיצין בתפוחים ומשום דלא חשיב רק נוקשה. ואף דהוי מי פירות עם מים. על כרחין מה שהתפוח גורם חימוץ יותר מאלו הי' הכל מים לבד לא הוי רק נוקשה:
ט
העולה מזה דהיכא דהמים שנותן בעיסה לבד יש בהם כדי להחמיץ ושהה שיעור מיל ויותר. לכולי עלמא הוי חמץ גמור לחייב כרת. והיכי שאלו הי' המי פירות מים לא הי' מחמיץ רק משום שהמי פירות ממהרים להחמיץ. לכולי עלמא לא הוי רק חמץ נוקשה. כי פליגי היכא שהמים לבד אין בהם כדי להחמיץ ואלו הי' המי פירות מים הי' מחמיץ ששהה שיעור חימוץ. בזה לרמב"ם הוי חמץ גמור ולשאר פוסקים חמץ נוקשה. ובנידון שאינו שוהה שיעור מיל והחשש רק מחמת המי פירות. לכולי עלמא הוי רק נוקשה:
י
והנה לעיל סי' שמ"ט וסי' ש"נ הארכתי בדיני נוקשה וגם בנידון הנוב"י הנ"ל ותרצתי קושיית הנוב"י על פי הירושלמי דלמד מחמץ משבת כי היכי דבשבת אינו חייב אלא על בישול גמור כן במחמץ בעינן חמץ ברור ועיין שם. ולפי זה יש לומר כי היכי דבלישה בשבת חייב לדעת כמה פוסקים אפילו בלא גיבול רק בנתינת המים לבד היכי דלאו בר גיבול הוא כדאיתא בפרק קמא דשבת. הכי נמי במנחת נסכים שמגבלה במים דהוי מי פירות עם מים. ולא משכחת בה חימוץ גמור. חימוץ קצת זה הוא חימוצו כי היכי דהתם כיון דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זה הוא גיבולו. ודווקא שתי הלחם דאין מחמיצין בתפוחים משום דגוף המנחה אין בה מי פירות לא חשוב גבה חמץ רק חמץ גמור:
יא
והא דאמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת ומסיק עלה משום דמי פירות אין מחמיצין אף דזה אין לו חימוץ אחר ויש לומר זה הוא חימוצו. היינו דמתחילה רצה לומר טעמא דריש לקיש משום דכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שאינו יוצא בה ידי מצה אין חייבין עלי' משום חמץ. והקשה על זה מהמחהו וגמעו עיין שם. וצריך להבין למה באמת לא דרשינן הכי. והרי ילפינן דפת אורז ודוחן אינו יוצא בה משום דאין חייבין עלי' משום חמץ. ונקיש נמי להיפוך. וצריך לומר משום דהקמח יוצא בה ידי מצה אם ילוש במים. וראי' עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש מחוייב בחלה. ואינו דומה לשאר מינים חוץ מחמשת המינים דאינו מחוייב משום דאינו יוצא בה ידי מצה. על כרחין משום דהקמח יוצא בה. והכי נמי לענין חיוב חמץ:
יב
והשתא שפיר קאמר טעמא דריש לקיש משום דמי פירות אין מחמיצין חימוץ גמור. מאי אמרת משום דאינו בא לידי חימוץ גמור זה הוא חימוצה הלא כמו שהיא נילושה במי פירות אינו יוצא בה ידי מצה. והקמח בעצמו הוא בא לידי חימוץ גמור אם ילוש במים. ואינו חייב בו על חמץ נוקשה. על כן שפיר אמר אין חייבין על חימוצה כרת:
יג
ולפי זה יתחייב עליו מלקות דהא מטעם דאין יוצאין בה ידי מצה לא אימעוט אלא מכרת והטעם יש לומר לפי מה שכתב מהר"ל ז"ל דמצה עשירה אף שאינו יוצא בה ידי לחם עוני. מכל מקום אם אין לו מצה אחרת מחוייב לאוכלה לצאת ידי מצה הרי שם מצה עלי' במקצת מן התורה. הכי נמי שם חמץ במקצת מן התורה רק מכרת נתמעט. ממילא לענין איסור תורה. שוב דין עיסה שנילושה במי פירות עם מים כמו לענין מנחות דחשיב חמוץ גמור משום דאין לו חימוץ אחר. אך היכי שיש מים כשיעור ובא לידי חימוץ גמור. שוב היכי שלא שהה שיעור מיל לא הוו רק חמץ נוקשה:
יד
אך העליתי לעיל סי' שמ"ט אות י"ד דשיאור אינו דומה לנוקשה ואף אם נוקשה דרבנן שיאור תלי בבעיא דחולין (דף כ"ג:) ברי' הוא או ספיקא. ואי ספיקא הוא הוי ספק איסור כרת ואי ברי' קאי עלה בעשה דשבעת ימים מצות תאכלו. אך אין בו איסור הנאה. נלאיתי להעתיק הטעם והראיות כי יש בו אריכות גדול. ומי פירות עם מים הא דומה לשיאור דאינו חמץ גמור:
דברי הדו"ש הק' אברהם.