אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תקכו

סימן תקכה

לרב אחד א) מכתבו הגיעני באיזה דברים שנכשלו באיסור שבת וצדקו כל דבריו [זולת בדבר המקוה חמה שטובלין בה בשבת ויושבין עוד שם אחר הטבילה או קודם. והישיבה ודאי שאסור. אך ליכנס לטבול תיכף ולצאת לאחר הטבילה מיד שבזה יש מקום להתיר] הן במה שכתב שאסור לשפוך מים מבושלים לתוך הקעסיל שעל האש. דהיינו חזרה באינה גרופה ואפילו אם הי' גרופה הואיל ונטל המים מערב שבת מהכירה אסור בהעמדה על גבי קרקע. ועל כן אפילו לא נצטנן לגמרי אסור:

ב

אך אם נצטנן לגמרי יש חשש בישול דאורייתא ואפילו דיעבד אסור לשתות בשבת. וכן להעמיד רוטב צוננת לתוך תנור של אופים אסור ואפי' בדיעבד הואיל ונצטננו לגמרי פעם אחת. אף אם אחר כך העמידו במקום חם קצת לא מהני ויש בו חשש בישול דאורייתא שהרמ"א הכריע לאסור. וכל אלה מי שהתירם הוא טועה בהלכה. וכד ניים ושכיב התיר דברים המפורשים בפוסקים לאיסור. וכל אלה הם היתרים של טעות:

ג

אך אחרון הכביד מה שכתב שנפרץ היתר לטלטל מעות לפדות וועכסלין ופראכטין שזה לבד איסור מוקצה הוא משא ומתן בשבת ומילי דפרהסיא. וכמעט שבא לבטל מצוות עשה של שביתת שבת לגמרי וידועים דברי רמב"ן בפי' התורה. ולא אאמין שיתיר זה שום ישראל זולת מי שאינו מתלמידיו של מרע"ה ח"ו עי' יומא ד'] וראוי לקרוע על זה:

ד

ויען שהוא שעת הדחק בהגיע הזמן פרעון של הוועכסיל בשבת חפשתי אופן היתר שיהי' המעות מוכנים. וכאשר יבא השליח מהרייענט לשאול אם יפרע. ישיב שהמעות מונחים אם ירצה יקח המעות ויניח הוועכסיל במקום שיראנו הלוה. ובזה לבד שניצל מאיסור מוקצה. אך גם איסור משא ומתן על ידי גוי יש בו היתר לומר דכהאי גוונא לאו שליח ישראל הוא:

ה

ואף דגבי תרומה נתינת רשות חשוב שליחות. וכן בקידושין. הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ב' הלכה י' במפקיד מעות אצל חנוני והוציא החנוני גם בעל הבית לא מעל שהרי לא אמר השתמש בו. הנה שאף שהחנוני מותר להשתמש בו לא חשוב בהכי שלוחו ומדקדוק לשון הרמב"ם שהרי לא אמר השתמש בו. ולא כתב שהרי לא אמר מותר או יכול אתה להשתמש. נראה דאף כהאי גוונא לאו שלוחו. כיון שלא צוהו רק שהתיר לו להשתמש בו. ולא דמי לתרומה וקידושין שהם מידי דהקנאה יוכל ליתן לו רשות והרשאה על כך. אבל מעילה מידי דעבירה אין איסור רק אם נחשב כאילו עשה בעצמו. ובמצוה במה שצריך שליחות כמו בפסח וכדומה גם כן לא מצינו לשון נתינת רשות רק לשון ציווי צא ושחוט עלי הפסח:

ו

ובנדרים (דף ל"ה:) באיבעיא אי כהני שלוחי דידן נינהו אסור במודר הנאה יעיין שם. ואף שלא עשאו שליח בפירוש רק שהדין הוא שהם שלוחי דידן. וקשה מהא (דף ל"ז:) בתורם תרומתו לדעתו דמקשה לדעתו דמאן אי לדעתו דבעל הכרי הא מהני לי'. ומוקי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. הנה דאף שנחשב שלוחו מדמועיל בתרומה מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש שיתרום תותר במודר הנאה. הכי נמי נימא בכהני אף שהדין שהוא שליח. מכל מקום כיון שלא אמר בפירוש שיקריב יהי' מותר במודר הנאה. ואם אמר לו בפירוש הקרב לי אפילו שלוחי דשמיא הוא. מכל מקום הוא עושה ציוויו ויאסר:

ז

אך לפי האמור דווקא במידי דהקנאה מועיל נתינת רשות אבל לא במצוה. דהא צריך לעשות הוא המצוה. על כן אי שלוחי דידן דהמצוה על הבעלים וכהן שלוחו לא מהני נתינת רשות רק שלוחו ממש כאלו צוהו יאסר גם במודר הנאה. וגבי תרומה כשאומר כל הרוצה כו' שתלה הדבר ברצונו הוא נתינת רשות בלבד ומהני בתרומה. ומכל מקום מותר במודר הנאה ודו"ק. מעתה כשם שבמצוה לא מהני נתינת רשות. כמו כן בעבירה לא עבר המשלח על ידי נתינת רשות. ועל כן לא מעל המפקיד במה שהרשהו להשתמש בו. ואפילו נתן לו רשות בפירוש):

ח

ולכאורה יש סתירה ממכות (דף ט"ז) גבי בטלו ולא בטלו באונס שגירש דקאמר בגמרא ביטלו משכחת שקיבל לה קידושין מאחר. ומקשה היכי דמי אי שלא מדעתה לאו מידי הוא. אי מדעתה איהי מבטלא לי'. והא משכחת לה שנתנה לו רשות לקדשה. ולהנ"ל לא חשיב שהיא עושה ממילא חשוב הוא עושה והוי מבטל בידים:

ט

ויש לומר דכשעשתה שליח לקדשה יהי' איך שיהי' הרי מחלה לו החיוב שעליו דכיון שקידשה אחר אי אפשר להנשא לו עוד אף אם ימות או יגרשנה. דהוי מחזיר גרושתו ונתבטל העשה על ידי מחילה שלה. מכל מקום אין בזה כדי שביעה. דבשעת מינוי שליחות עוד אינו ברור שתתקדש ועדיין לא חל המחילה עד שיקבל עבורה הקידושין והוא המבטל. אלא ודאי אפילו בנתינת הרשות חשוב המשלח העושה מעשה וימעול. מיהו יש לומר דהא ברייתא דפרק המפקיד הוי תיובתי' דרמב"ם. אלא שהרמב"ם דחאה מכח הדין שבפרק ואו כמו שכתב בכ"מ שם בשם הר"י קורקוס. והכי נמי דחה משום הא הסוגיא דמכות. ואזלא הא דמכות כברייתא דהמפקיד. ועדיין צריך עיון:

י

ודע דהא דרמב"ם. רש"י בגמרא כתב להדיא להיפוך. וכן לשיטת תוספות בהמפקיד שם דמוכר אסור להשתמש במעות שקיבל. אזדא ההוכחה מהא דפרק ו' שכתב הר"י קורקוס וק"ל:

יא

והנה נידון דידן תלוי במחלוקת רמב"ם ואינך פוסקים. דלרמב"ם נתינת רשות לא משוי שליח ממש להחשב המשלח עשה. הכא נמי לא חשיב הגוי שלוחו וליכא שבות. אך באמת אף לאינך פוסקים הרי השליח מהרייענט שלוחו של מלוה לגבות המעות או לעשות פראטעסט. וכשהראה לו ישראל המעות ואמר לו אם תרצה תוכל ליקח ולקח. הנה השליח מהרייענט שלוחו של מלוה ולא שליח הלוה. ועוד יש להתיר משום שבות דשבות במקום הפסד. אף שהמג"א לא התיר שבות דשבות רק בהפסד גדול. על כל פנים סניף הוי להתיר. האומנם כי מדברי הגהות מיי' פרק י' מהלכות שבת אות ב' בנותן מעות לגוי בערב שבת לקנות לו מחר ביום השוק אסור דיש שליחות לגוי לחומרא. וזה לשונו דהא אסור יותר משאר אמירה לגוי. אך הרב ז"ל מלאדי דכל אמירה לגוי שבות אסור משום דלחומרא יש שליחות לגוי:

יב

ובדבר המקוה חמה ביותר בודאי על היתר סדרי טהרה משום שמעיין הוא. כפי העולה בזכרוני לא כתב זה להיתר ברור רק שחיפש התירים לצורך טבילת מצוה. בפרט במקוואות דידן כמו שכתב כת"ר. אך נראה לי שלא למחות הטבילה במקוה זו במי שמתכוין למצוה אף שאין צריך לה. מצוה לטבול שנית בשבת שחרית כמבואר בכתבים. על פי מה שכתב מהרל"ח סי' תרנ"ג ליישב קושיית הטור על הבה"ג בהא שהתירו לעבור בנהר עד צווארו לצורך מצוה וכתב בה"ג דלשוט אסור. והקשה הטור דאם התירו רחיצה דאסמכי' אקרא, כל שכן שיהי' מותר שייטא דקילא. ותירץ דרחיצה התירו משום שאינו מתכוין לרחוץ אלא לעבור. מה שאין כן שייטא שמתכוין לשוט ודומה להא דאין שטין להביא שופר עכ"ד. וזה טעם המשנה דשלהי שבת שקושרין קשר שאינו של קיימא לצורך מצוה. והיינו קשר שאסור מדרבנן. וכן כתב הטור סימן שי"ז. ולכאורה יפלא איך שרינן שבות שבת משום מצוה בעלמא ומשום שופר לא התירו אפילו שבות דיום טוב. אך הוא הדבר דשאינו של קיימא היינו שאינו עשוי להתירו קודם ז' ימים והוא אין צריך אלא לשעתו ועשוי ליום אחד הוא מותר לכתחילה. והשבות הוא שמקיים ז' ימים והוא אין צריך ולא מתכוין לזה כלל מותר לכתחילה. ועיין אגלי טל מלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות ל"ב ובפתיחה סוף סק"ב. ועל כן בנידון דידן שצריך רק לטבול ואין צריך חמימות המים שרינן לכתחילה משום מצוה:

יג

ואם תמצא לומר כיון דבטלוה לטבילתא לא שרינן דלא הוי מצוה כולי האי. הא לעומת זה גם רחיצה לא הוי שבות רק איסור בעלמא כמו שכתב הרי"ף בביצה. ועוד דהא רבו המתירין לטבול ביום הכפורים בזמן הזה. והרוקח וספר הישר לרבינו תם מן המתירין. ובתשו' מהרי"ל מתיר גם כן למי שרגיל לטבול כל השנה. ועל כן אף אם באמת נהנה ומתכוין גם לזה הערמה בדרבנן שרי. וכן ביום הכפורים בטובל לקריו לא דקדקו שלא יתכוין להנאת רחיצה גם כן. אך אם באמת אין צריך טבילה רק משום דאיתא בכתבים שיטבול שחרית שנית. בזה אין להתיר לכתחילה. אך אין למחות הנוהג היתר גם בזה. רק כל זה שלא לישב במקוה רק לטבול תיכף בכניסתו ולצאת מיד. אך לישב שם מחוייב למחות מי שבידו למחות:

יד

ולענין אם למחות ביד אנשים אשר ברור שלא ישמעו בכל פרטים הנוגעים לאיסור לתא דבישול. נראה לי שאין לומר להם. דמוטב שיהי' שוגגין. הגם שבענין לשפוך מים צוננין לתוך הקעסיל אשר פעם אחת נצטננו לגמרי לדעת הפוסקים דבלח יש בישול אחר בישול הוא מן התורה. והרמ"א פסק כמותם. המנחת כהן כתב דרמ"א לא אסר אלא מדרבנן על כן היקל בלא נצטננו לגמרי:

טו

אך בענין לטלטל מעות לפדות וועכסלין. הגם שאיננו רק מדרבנן. מכל מקום המבין לאישורו ולראות את הנולד יודע מה יוכל להצמיח מזה חלילה וחלילה. ואילו הייתי שם הייתי לוחם אתם מלחמת מצוה אפשר אף למסור נפשי. וה' יטע בלבבינו אהבתו ויראתו אמן. ודע בשמירת שבת מלבד שכר עולם הבא עין לא ראתה וגו'. עוד הוא מסוגל למנוחה בעולם הזה. ויש עוד הרבה לדבר בזה. אך לא יתכן בכתב כי אם למסור בסוד למי שראוי למסור לו סוד:

הק' אברהם.

השמטות להלכות פסח

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה