אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תפז
ב"ה יום ג' משפטים תרל"ח שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון המפורסם נ"י עה"י פה"ד מו"ה חיים אלעזר ני':
אתמול הגיעני מכתביו והנני להשיבו על כל פרט ופרט:
א
מה שכתב הראי' ממה שאסור להרביע שור פסולי המוקדשין. הדבר פשוט משום שמרביעו על בהמה אחרת שהוא שור לבד או איל לבד. ואפי' האחרת גם כן פסולי המוקדשין. אינו דומה לפרידה שמרביעין עלי' מינה דחילוק יש בין מה שהוא בידי שמים למה שהוא בידי אדם כמו שכתב הרב המגיד סוף פרק ג' דראש השנה לחלק בין חצי עבד וחצי בן חורין לאנדרוגינוס למאן דאמר חציו זכר:
ב
מה שהשיב בזה וזה גורם הבא מן הטמאה ומן הטהורה באריכות גדול ותוכן דבריו דטמאה שילדה כמין טהורה אינו אסור משום יוצא מן הטמא אלא דהוא טמא ממש דמינו הוא. אלא דהוה אמינא כיון שיש לו סימני טהרה מותר. לזה הוכיח מקרא דאינו כן אלא הוא טמא ממש. אלא שנשתנה אבל משום יוצא מן הטמא אין לאוסרו שהרי בא מש"ז שאינו אוכל כלל. ובמשנה שמסיים שהיוצא מן הטמא טמא נקטי' רק לסימנא בעלמא כדאיתא בגמרא שם ועל כן לא שייך בזה דין זה וזה גורם. דאין איסורו רק מחמת עצמו ולא משום שיצא מטמא. ועוד דאפי' הי' אסור משום יוצא מטמא. בכל זה לא מקרי גורם והש"ס דבכורות ענין אחר הוא. דשם קאי אליבא דר' שמעון דקלוט בן פרה אסור. רק אם הי' מקצת סימנים דומה לאמו מותר. ועל כן קלוט שבא מטהורה ומקלוט שאין לו כלל סימנים דומה לאמו וקלוט זה יש בו מקצת סימנים. הרי קלוט זה הנולד מותר מחמת עצמו. דמינא דטהור הוא שבא ממשפחת טהורים ויש לו מקצת סימנים. רק איסורו מחמת גורם דאיסור הוא אביו. ואין איסורו כלל מחמת יוצא מטמא. שהרי בא מש"ז שאינו אוכל. והוא רק גורם. על כן מותר משום זה וזה גורם. וכן ביצת טריפה אין אסור משום יוצא מטמא. שהרי בא מש"ז שאינו אוכל רק משום גורם דאיסור על כן מותר משום זוז"ג עכת"ד:
ג
ואני תמה אם ביצת טריפה אינו יוצא מטמא למה יאסר מאי שנא מהא דמפורש בסוף תמורה באפרוח ביצת טריפה מותר לכולי עלמא דאימת גביל לכי מיסרח כי מיסרח עפרא בעלמא. ואף דמכל מקום הטריפה גורם לו שיהא מותר. אלא ודאי ליתא להאי סברא. ורו"מ בודאי עולה בזכרונו סברא זאת מתוס' פרק אלו טריפות (דף ס"ד:) סד"ה שאם ריקמה אבל לא כתבו כן אליבא דאמת. רק שהיינו יכולים לומר כן. ותיכף דחו זה. ומיהו אינו מתיישב טעם זה גבי ביצים דתחילתן מעורים בבשר. ותחילה רצו התוס' לומר דזה גילתה התורה בקרא דבת היענה. דאף דבא מש"ז דהוי כנבילה מוסרחת אסור. ואחר כך דחו זה. אלא דביצת טריפה אסור משום יוצא מטמא:
ד
ומאוד תמיהני איך כתב היפוך המפורש בהלכות גדולות שהביאו התוס' שם. והתוס' והרמב"ן והר"ן והרב המגיד פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות. דכולם פשיטא להו דביצת טריפה וכן ביצת עוף טמא אסור משום דבר היוצא מן הטמא. וכולם חתרו למצוא טעם להיתר ביצת טהורה. וזה לשון התוס' שם וא"ת לאכילה ולמלקות למה לי תיפוק לי' דדבר היוצא מטמא טמא. וכן בסמוך דדריש ביצת טמאה דאסורה מדכתיב ואת בת היענה למה לי ועיין שם מה שתירצו. ומה שאמר רו"מ כתבו התוס' בעצמם ודחוהו הרי דביצת עוף טמא אסור משום יוצא מטמא. וכן ביצת טריפה דגמרינן מביצת עוף טמא כמו שכתבו התוס' שם. וזה לשון הרמב"ן מנין לביצת טמאה שאסורה. איכא למידק הא למה לי קרא הא כל היוצא מטמא טמא. ואפשר לומר נהי דאסור מכל מקום מילקי לא לקי וכן כתב הר"ן בהלכות עיין שם. וזה לשון הה"מ פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ואו אבל חילקו בביצת עוף משום דנפקא לה מבת היענה ואמרו דלילקי עלי' איצטריך דאי למיכלה גופא תיפוק לי' דדבר היוצא מטמא טמא כו' וכן משמע ברמב"ם שם פרק ג' הלכה א':
ה
וכן מה שכתב רום מעלתו לפי שיטתו דטמאה שילדה כמין טהורה אסורה ללאו משום שיוצא מן טמא. שהרי בא מש"ז. אלא שבעצמו מין טמא. וההיא דבכורות משום שיש לקלוט מקצת סימנים ובא ממשפחת טהורים. שגם אביו בא ממשפחת טהורים. רק איסורו משום גורם ולא משום יוצא מטמא שהרי בא מש"ז. גם כן ליתא דאם כן משום מה יאסר. מאי שנא מאפרוח ביצת טריפה דמותר. ומטמאה שילדה כמין טהורה בעלמא דגילה קרא שאסור. אין ראי' דהתם מינו טמא. הנה נתברר דביצת טריפה וכן ההיא דבכורות איסורו משום יוצא מן הטמא ואף על פי כן מותר זה וזה גורם:
ו
ועתה נשיב למ"ש רו"מ דטמאה שילדה כמין טהורה אין איסורו משום יוצא מטמא ואף דכן כתב במשנה דבכורות הוא רק לסימנא בעלמא. ומאוד אתפלא על טוהר שכלו איך יאמר זה. דבגמרא מקשה למה לי למיתני שהיוצא. פירוש דמה הוסיף ביאור. הרי כבר נשנה זה. ומשני סימנא בעלמא. אבל לומר שהמשנה נתנה טעם על דין מה שאין ענין לו לסימנא. חלילה לומר כן. וכן מפורש בתוספות חולין (דף ס"ב:) בד"ה תרנגולתא דאגמא וזה לשונם אין לפרש שהנקיבה מותרת והזכר אסור דכל היוצא מטהור טהור. הרי להדיא דאף הזכר שאין לו סימני טהרה טהור משום שיוצא מאמו טהורה. והתם אין לפרש שהמין הוא מין טהור. שהרי כל המין הוא כך שהזכר אין לו סימני טהרה. ובתוספות נדה (דף נ':) תרנגולתא דאגמא הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה. ולא שרי מטעם כל היוצא מטהור טהור. שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה. והאפרוח מעפרא גדיל ונאסר ממילא על ידי סימני טומאה עד כאן. הרי להדיא שאם האם היתה יולדת האפרוח הי' מותר משום שיוצא מן הטהור. וזה אין לפרש משום דמין טהור [כנ"ל דכל המין כך. ועוד] דאם כן מה תירצו שהאם לא ילדה האפרוח כו' הא מכל מקום מין טהור. אלא ודאי המשנה כפשוטו. שהתורה תלתה האיסור והיתר בסימני טומאה וסימני טהרה. וחידשה המשנה דטהורה שילדה כמין טמאה. אף דבעצמותו טמא. מכל מקום אמו שיצא ממנה מטהרתו. דכל היוצא מטהור טהור. וכן להיפוך. ועל כן כתבו בתוספות הנ"ל דבעוף שבא מעפרא בעלמא לא אזלינן בתר אמו. אלא בתר עצמו וכמו באפרוח ביצת טריפה. ונתברר מזה דהנולד מטמא וביצת טריפה טעם אחד להם. ונתברר מזה דלא אזלינן בתר המין והמשפחה אלא בסימניו. דאם יש לו בעצמו סימני טומאה מהראוי שיהי' טמא. אלא שאמו שיצא ממנה מטהרתו. אף שאביו טמא. אם כן ההוא דבכורות בקלוט שיש לו מקצת סימנים כיון שמכל מקום קלוט הוא ויש לו סימני טומאה. מהראוי שיהי' אסור. אלא שאמו מטהרתו אף שאביו טמא. אם כן הוא הדין אם הי' אביו חמור ממש [אם הי' משכחת שיוולד מהם] הי' מותר דלא אזלינן כלל בתר המין. אלא בתר סימניו ובתר מי שיצא מהם:
ז
אולם בדבר אחד אני רואה מחלוקת בין הראשונים דבתוספות נדה הנ"ל מבואר דטמאה שילדה כמין טמאה. אין האיסור משום שיצא מטמא לבד. אלא מחמת עצמותו גם כן שיש לו סימני טומאה. ואין מי שיטהרנו. ובאור זרוע פרק אלו טריפות לא משמע כן. שכתב בהא דאיתא בתמורה אפרוח מביצת טריפה מותר. דאימת גביל לכי מיסרח לכי מיסרח עפרא בעלמא. והא דאסור עוף טמא. אף דכי גביל עפרא בעלמא הוא. גזירת מלך הוא. עד כאן. הרי דבבהמה כל האיסור מחמת יוצא מטמא:
ח
מ"ש רום מעלתו דחי' שילדה כמין בהמה ודאי חלבו מותר, ולהיפוך חלבו אסור. וכן לענין מתנות. ואף על פי כן לא חשיב זה וזה גורם. אף אם נודה לכת"ר בזה. דגם לענין מתנות אזלינן בתר אמו. ומשום דלעולם חשיב כמין שיצא ממנו ושור שנולד מצבי צבי הוא. אין סתירה מזה לדברינו כלל. דמכל מקום היוצא מזה ומזה חשיב חצי' צבי וחצי' שור ואין אמו אוסרתו בחלב או מתירתו. דלעולם אזלינן בתר עצמו. אבל הנולד מטהור ומן הטמא, אי הוה אזלינן בתר עצמו. הי' נפקא מינה אם יש לו בעצמו סימני טומאה או סימני טהרה. וכמו בעוף כיון דהתורה תלתה האיסור בסימנים. ואף על פי כן אזלינן בתר אמו שיצא ממנו. על כרחין דאמו אוסרתו או מתירתו. על כן שייך בזה דין זה וזה גורם:
ט
מ"ש רום מעלתו שלא ידע מה הקשיתי עליו אפילו לפי דבריי דגם בנולד מטהורה ומטמאה שייך זה וזה גורם כיון שדנין ממי יצא. מכל מקום אין השגה במ"ש ליישב קושיית התוספות. הנה השגתי הי' כי אני כתבתי שזה כוונת התוספות במה שכתבו דדוקא היכי דחד אסור וחד שרי שייך זה וזה גורם. דבזה דנין ממי יצא. דהכלל היוצא מטהור טהור מטמא טמא. ועל כן בערלה כיון שדנין על הפירות על איזה אילן גדל. דזה כל האיסור שגדלו על אילן שלא עברו עליו שלש שנים. פשוט דשייך זה וזה גורם. ורום מעלתו כתב דזה וזה גורם לא שייך אלא היכי שאין כאן אלא גורם דאיסור לבד. אבל ערלה דכשגדל על אילן שלא עברו עליו שלש שנים זה הוא כל האיסור ולא גורם לבד. ויש לומר דלא שייך זה וזה גורם מאחר דיש תערובות איסור ממש. ועל זה השגתי עליו מש"ס בכורות (דף ז'.) דשם כשיצא מטמא זה הוא כל האיסור. בפרט שבעצמו יש בו סימני טומאה גם כן. והרי החלק היוצא מן הטמא. היא איסור בעצמותו ממש. שבעצמו טמא ואין לו מי שיטהרנו. וכל שכן שיצא מהטמא. ואף על פי כן מותר משום זה וזה גורם. ולא אמרינן דיש בו תערובות איסור. דהכלל כל שדנין מצד הגורמים חשיב זה וזה גורם. ומה שכבוד תורתו תירץ עצמו כבר נדחה מתוספות נדה כנ"ל. וכן בתוספות נדה וחולין הנ"ל שהקשו שהזכר יהי' מותר משום כל היוצא מטהור הגם שאביו טמא על כורחין ההיתר משום זה וזה גורם. הרי דאף שעצמותו טמא ואביו טמא. הרי צד אביו איסור עצמותו ממש ואף על פי כן מותר:
י
ואולם ידידי הרב ר' יואב יהושע מצא סיוע לרו"מ לשיטת הרב המגיד פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות כפי שביאר הבית מאיר יורה דעה סוף סימן פ"ו שיטתו דאפרוח הנולד מביצת טמאה ויש לו סימני טהרה טמא. ולא אמרינן דמעפרא גדל כמו היוצא מביצת טריפה, כיון דמינו טמא עיי"ש. הרי דאף בעוף שאין דנין מכח אמו דמעפרא גדל. מכל מקום אזלינן בתר המין. ולא משגיחין בסימניו. ואם כן נכונים דברי רום מעלתו בההוא דבכורות ששם המין טהור ויש לו קצת סימנים דומה לאמו. ואף דמכל מקום אין לו סימני טהרה. הא לא משגחינן בסימניו רק בתר המין וכל האיסור רק משום שאביו טמא ויוצא מן הטמא. על כן תלוי בזה וזה גורם. ולפי זה שפיר יש לומר בערלה לא שייך דין זה וזה גורם כלל. דשם כשגדל על אילן בתוך שלש. זה כל האיסור. ויש כאן תערובות איסור:
יא
אך עם כל זה הלא כל הפלפול להוכיח לשיטת התוספות מדאיצטריך קרא דונטעתם דילדה שסבכה בזקינה בטלה משום דבטל היחור. ותיפוק לי' דזה וזה גורם מותר. ועל כרחין דאפילו גורם לא חשיב הזקינה. כל שכן דלא חשיב שיש בו חלק מהזקינה ורום מעלתו השיב דיש לומר בערלה לא שייך כלל דין זה וזה גורם. ולעולם לשיטת התוספות יש בו חלק. והרי לשיטת התוספות חולין וביחוד בנדה מוכח להדיא דשייך דין זה וזה גורם בערלה:
יב
ומה שתירץ ההוא משום דאין חוששין לזרע האב והוה רק גורם. על פי זה הי' מקום ליישב דעת התוספות נדה, דלעולם סבירא להו דלא אזלינן בתר סימניו אלא בתר מינו כל שדנין על עצמותו. אלא דהכא כל מינו כך הוא. שהזכר יש לו סימני טומאה. ומכל מקום אמו מטהרתו. דכל היוצא מטהור טהור. ואין להקשות הלא אביו טמא. והרי חציו תערובות איסור ממש יש בו. דבעצמו יש לו סימני טומאה כל המין. דיש לומר דאין חוששין לזרע האב והוי רק גורם. אך באמת הא קיימא לן בחולין (דף פ'.) דלכולי עלמא מספקא לי' אם חוששין לזרע האב:
יג
ובדבר זה שאני עוסק עם רום מעלתו הרווחתי סברא אחת אגרא דשמעתא ליישב קושיית הר"ן בחי' בהא דבן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. והקשה הר"ן הלא זה וזה גורם מותר ויהי' מותר בלא שחיטה. ומאז אמרתי לולי דברי הר"ן דלא שייך בזה דין זה וזה גורם להתיר. ואדרבה משום דזה וזה גורם מותר הכא אסור בלא שחיטה. דטעמא דזה וזה גורם מותר. דגורם אחד כיון שאינו בא מכחו לבד כאילו אינו. ונשאר היתר בעצמו. והכא אם תסלק הגורם הלא בעצמותו הוא בהמה כשאר בהמה דעלמא. רק דיוצא מטהור טהור. וכיון שיצא מבהמה בן פקועה דחשיב כשחוטה גם הולד כשחוט. והכא דבא מכח אחד שאינו שחוט ומבטל את חבירו. שוב טעון שחיטה בעצמותו יד) ואיפכא הי' לי' לאקשויי שיהי' ניתר בשחיטה כבהמה דעלמא שכולו יהי' טעון שחיטה. אך באמת גם הא לא קשיא שהרי כתב הר"ן בפרק כל הצלמים בפירוש דברי הש"ס סוטה (דף מ"ג:) בילדה שסבכה בילדה שנטעה לסייג ולקורות לא אמרינן דבטלה משום דאילן העשוי לסייג גופי' אי חישב למאכל חייב בערלה ופירש הר"ן דכיון דאפשר להיתר להיות איסור. שוב לא בטל גורם דאיסור בגורם דהיתר. והכא נמי אפשר גורם דאיסור להיות היתר. דכשישחט יהי' מותר. ואין בטל הגורם שנשחט בגורם שלא נשחט:
טו
ומכל מקום אין להקשות. דכיון דגורם שלא נשחט אינו בטל וגורם שנשחט בטל. הרי אין כאן אלא גורם של היתר. ליתא דהא דזה וזה גורם מתורת ביטול הוא. דבטל גורם של אישור בגורם דהיתר ולכאורה הלא לא מצינו ביטול בציר מרוב. ומהיכי תיתי שיתבטל שוה בשוה. אך הענין כיון דבעצמותו הי' מותר. ואין איסור אלא משום גורם. כל שיש כאן גורם של היתר גם כן. הרי עצמותו מכריע. וכאילו הי' כאן רוב היתר. וכל זה במקום שבלא הגורם הי' מותר. אבל הכא נהפוך, הוא. לולי הגורם הרי ולד בן פקועה זה כבהמה דעלמא וכולו טעון שחיטה. ואין כאן ביטול להיתר. גם לא לאיסור שיהי' כולו טעון שחיטה. כיון דאפשר לאיסור להיות היתר ואתי שפיר:
טז
כל זה הי' נראה לולי שהר"ן לא תירץ כן. וצריך להבין למה לא תירץ הר"ן כן. אך סוגיא דבכורות קשיתי'. דשם גם כן בעצמו יש לו סימני טומאה. ומכל מקום מותר משום זה וזה גורם. והכי נמי בולד בן פקועה אף שבעצמו טעון שחיטה. יהי' מותר משום זה וזה גורם:
יז
אך לשיטת הרב המגיד הנ"ל דאפרוח הנולד מביצת טמאה אף שבעצמו יש לו סימני טהרה אסור אף דמכח אמו אין לאוסרו דעפרא בעלמא. ובעצמו יש לו סימני טהרה כיון דמינו טמא אסור בעצמותו. אם כן כמו כן להיפוך בההוא דבכורות כיון דמינו טהור מותר בעצמותו אף שיש לו סימני טומאה כמ"ש גם רו"מ מסברא. על כן שפיר מותר משום זה וזה גורם. ואתי שפיר דהר"ן לא תירץ כן דהר"ן לשיטתו דסבירא לי' בפרק אלו טריפות דביצת טמאה שנולד ממנו אפרוח שיש לו סימני טהרה במקרה טהור. ולא אזלינן בתר מינו. וכן כתב הבית מאיר שם שהר"ן והרב המגיד חולקים בזה. על כן הוקשה להר"ן לשיטתו מההוא דבכורות. ולשיטת הרב המגיד אתי שפיר ליישב קושיית הר"ן:
יח
איברא דלכאורה כיון דאין לו תקנה. וצד שלא נשחט לעולם ישאר באיסורו. ואי אפשר להיות כמוהו. ושוב יתבטל. אך זה אינו דאם יתבטל ויהי' כולו טעון שחיטה. ויהי' גם לצד שלא נשחט היתר. ושוב לא יתבטל צד הנשחט. כעין שכתבו התוס' לענין חתיכה הראוי' להתכבד. דאף דאיסור הנאה ואינה ראוי' להתכבד. מכל מקום כיון שאם יתבטל יהי' ראוי להתכבד לא בטיל. והכא נמי כיון שאם יתבטל צד הנשחט. יהי' לצד שלא נשחט היתר ולא בטיל צד הנשחט:
יט
ולענין אתרוג המורכב שהבאתי הוכחה מהא דבעי הש"ס בבא קמא למימר ולא חצאי בקר. וקשה בכלאים מן הכוי למה יתחייב. הא אינו חייב אלא בחצי ארבעה וחמשה כמו לענין מתנות שאינו חייב אלא בחצי והוה לי' חצאי בקר. וכתב רו"מ דלמה לא הקשיתי מגנב משותפו וטבח דבאמת פטור. דליכא וטבחו כולו באיסורא. והאריך בזה. ולא ידעתי מה קשיא לי' עלי. דבכוי פשיטא דחשיב כולו באיסורא. דכל שור שבו באיסור שחט. וכמו לענין מתנות. דלא דמי לשותפות כהן. דכל שיות שבו בחיוב. והכי נמי בזה. אך ראייתי מהגמרא דקאמר ולא חצאי בקר. ממילא מוכח בכלאים כולו בקר מקרי [ואיני יודע למה דלק אחרי] והכא נמי כולו אתרוג מקרי:
כ
מה שהביא ראי' לדברי היש"ש דגדי פטור מארבעה וחמשה. דאם לא כן קרא לחייב כלאים למה לי. דהא במתנות דליכא קרא. ואף על פי כן חייב במתנות. ומה נעביד לי' למר אם בהחפזו לא ראה דברי הגמרא במקומו (דף קל"ב) דשם איכא קרא לחייב כלאים במתנות אם שור לרבות כלאים אם שה לרבות כוי, ור' אליעזר דאמר כלאים חייב כוי פטור מוקי קרא דאם שה לחלק וקרא דאם שור אייתר לרבות הכלאים. וקשה על היש"ש מהתוספתא. ומה שרו"מ ביקש לומר דכיון דקרא לרבות כלאים. על כרחין אף שמין אחד עז חייב. דאם לא כן כלאים היכי משכחת לה. טפי הי' סברא לחייב אף בכוי כיון שמין אחד מחוייב. אבל לחלק בין עז לחי' אם תמצא לומר דעז פטור. אין שום סברא לחלק. ואם הי' שום הוכחה או סברא לדברי היש"ש בעצמו החרשתי לסבול דוחק. אבל באמת מה סברא יש לדבריו. דמשום דהגמרא ממעט שור ושה אין מידי אחרינא לא. נמעט הגדי שנקרא שה בפירוש בכתוב:
כא
ויען שלא הספיק לרו"מ הראי' והתוספתא אביא לו עוד מכילתא מפורשת. הובאה בילקוט פרשת משפטים כ"ב. שמ"ב. ר' עקיבא אומר תחת שור תחת שה להוציא את החי', שהי' בדין הואיל ובהמה בתשלומין וחי' בתשלומין. אם למדת על בהמה שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה. אף החי' משלם תשלומי ארבעה וחמשה. לא אם אמרת בבהמה שהיא קריבה על גבי המזבח לפיכך לא ישלם תשלומי ארבעה וחמשה כו' תלמוד לומר תחת שור תחת שה להוציא את החי' עד כאן לשונו עיין שם. ופירש בזית רענן שחיבר המגן אברהם דאף דמדינא לא אתי. מצריך קרא דלא נגמור שור שור משבת. ומכל מקום מפורש דלא נתמעט אלא החי' שאינה קריבה על גבי המזבח. ואם גם הגדי נתמעט. הי' להמכילתא לומר להוציא הגדי. דעל זה לא הי' שום פירכא. ועוד מדקאמר הואיל והבהמה בתשלומין כו' אם למדת על בהמה כו' לא אם אמרת בבהמה כו' [ולא קאמר הואיל ושור ושה בתשלומין] מבואר דעל כל בהמה חייב:
כב
עוד בילקוט משור עד חמור ר' עקיבא אומר שאין תלמוד לומר חיים אלא להביא החי' ופירש בזית רענן דסלקא אדעתא כיון שנתמעט מארבעה וחמשה אף כפל לא לחייב. הנה נתבאר מכל אלה. דרק החי' נתמעט ולא הגדי. ובלי ספק שאילו ראה היש"ש התוספתא והמכילתא הנזכרים. לא הי' תוקע עצמו לחדש דין זה שאין לו בו שום ראי' רק מסברא. והוא קשה מהתוספתא והמכילתא:
ידידו לנצח הדו"ש וש"ת הק' אברהם: