אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תפו

סימן תפה

ב"ה יום ב' וארא תרל"ח לפ"ק. שפעת חיים שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגאון החריף הבקי נ"י עה"י פה"ד מוכתר במעלות ומדות ישרות כקש"ת מו"ה חיים אלעזר נ"י האבד"ק קאליש יע"א. במוצש"ק אלי הי' אורה בהגיע אלי התשובה מידיד נפשי מעכ"ת נ"י ובעזר השם הנני להשיבו על כל פרט ופרט:

א

מה שהקשה מר איך גזרו [סוכה דף מ"ב:] שמא יעבירנו הא פטור מפני שהוציא ברשות. (וכל היכי דאי עביד בדיעבד פטור לא גזרינן בי' כמו שכתב רש"י שם ע"ב בנטלו על מנת להגביהו להוציאו עיין שם המגיה יש לחלק בפשיטות. דשם המעשה בעצמותו איסור ופטרו משום דהוי כאנוס. מה שאין כן במתעסק דעל כרחך המעשה בעצמותו היתר. דלא חשיב עשי' כלל כיון שלא נתכוין למציאות איסור. עוד יש לומר שהרי מפורש ריש פרק לולב וערבה דלא גזרו אלא בזמן הזה דלא בקיאין בקביעא דירחא. ושמא לאו יום טוב הוא ואין כאן טעות בדבר מצוה. ועל כן תירץ הריטב"א במילה דודאי חיוב לא גזרינן שמא יעבירנו:

ב

מה שהקשה מהרבעה דודאי לאיסי אסור בפרידה ונילף להרכבה לדידי פשוט דאין איסור בפרידה רק לרכוב עליו אבל לא להרביעו דאין איסור אלא זכר עם נקיבה. והעיקר טעם שני שכתבתי בסימן הקודם אות ו' שגוף הקושיא בדותא הוא. דהרבעה והרכבה אין איסור אלא לחבר שני מינים. לא כשכבר מחובר. רק לענין הנהגה שהאיסור להנהיג כשהם מחוברים. על זה יליף איסי דכל שכן בפרידה. וזה פשוט יותר מביעתא בכותחא. וזה שכתבתי בתשובה הנ"ל שאין התחלה לראייתו:

ג

אשר כתב מר שדברי התוספות חולין (דף נ"ח.) צריך עיון. אתפלא כי דברי התוספות אלו מבוארים היטב בתשובתי הנ"ל אות ל"ו בהשגתי על מהר"ם אלשיך בראי' שהביא מחציו עבד אינו מוציא בשופר ימחול לעיין שם. ואין לכפול הדברים:

ד

וראיתי למעלת כבוד תורתו שכתב שלולי דברי התוספות הי' אומר וכו' ודרך בדרך שכתבתי שם. אך בקצת נטה מזה. וכתב דדוקא בביעי טריפה שאין שייך איסור בעצמותם. דביצים לא שייך בהם טריפות. ואשתמיטתי' ש"ס בכורות (דף ז') בנולד מן הטמא ומן הטהור דתלוי בזה וזה גורם. רק צריך לומר כמו שכתבתי שם דאיסור בהמה טמאה על כרחך רק משום שנולד מן הטמא. שהרי טהורה שילדה כמין טמאה טהור. וכן להיפוך טמא. על כן איסורו בשביל מי שיצא ממנו שהכלל היוצא מן הטהור טהור. מן הטמא טמא. על כרחך תלוי בזה וזה גורם. וזה חילוק התוספות דבמידי דחד שרי וחד אסור תלוי בזה וזה גורם. דבאיסור והיתר לעולם אזלינן ממי יצא. וזה שכתבתי שם סוף אות ל"ו ועיין בתוספות (דף ס"ח.) בראש העמוד כי בדבריהם נתבאר חילוק ההוא:

ה

מה שמסופק מר בערלה אם איסורו תלוי באילן או בפירות עצמם. אינני רואה מקום לספק ובודאי איסורו משום שלא עבר על האילן שלשה שנים. ואיסורו תלוי באילן:

ו

מה שכתב מר דמתוספות נראה דרוב הוא הזקינה שהרי כתבו גבי ערלה אף למאן דאמר זה וזה גורם אסור. מכל מקום מותר משום שהזקינה היא הרוב אנכי לא ראיתי דברי התוספות אלו כלל. ואם כוונתו אל התוספות סוף פרק כל הצלמים. שם לא כתבו כן. וזה לשונם ואפילו למאן דאמר דזה וזה גורם אסור מותר כיון שבטלה בזקינה. והוכחתי בתשובתי הנ"ל שהכוונה כפירוש הבית אפרים שנתאחד עם הזקינה ומותר כמו הזקינה. והארכתי שם לברר זה. ותמיהני שכתב כן בפשיטות בשם התוספות. ואם כן הי' השגה גדולה על כל מה שכתבתי. ולא העיר מזה כלל. מה שכתב היתר גם להתוספות יפה אמר:

ז

מה שכתב לדחוק בלשון הר"ן להוציאו מפשטו וכל האחרונים בשלחן ערוך העתיקו לשון זה שמע מינה דוקא הוא. ואין בית המדרש בלא חידוש. אביא עוד ראי' דכהאי גוונא מקרי כולו אתרוג. בפרק מרובה (דף ע"א:) בעי מיני' רבא מר"נ גנב שור של שני שותפין והודה לאחד מהן מהו. חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר כו' או דילמא כו' אמר לי' חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. לצפרא הדר בי' ואמר לי' אפילו חצאי בקר יעוין שם. וקשה לי מה קמבעי' לי' ופשיט לי' רק מסברא. הלא ברייתא ערוכה בתוספתא פרק מרובה הגונב כלאים משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר. ר' אליעזר אומר כלאים הבא מעז ומרחל משלם ארבעה וחמשה מן הכוי אינו משלם ארבעה וחמשה עד כאן. והדבר פשוט דר"א לטעמי' בחולין (דף פ'.) שה ולא מקצת שה. ור' מאיר כחכמים דשה אפילו מקצת שה. ועל כן פסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות גניבה הלכה ט' דהגונב כלאים משה וממין אחר חייב ארבעה וחמשה כר' מאיר דתוספתא משום דקיימא לן בחולין שה אפילו מקצת שה. והנה לפי מה דקיימא לן שם חייב בחצי מתנות. בודאי הכא נמי אינו משלם אלא חצי. ואם כן נפשטה הבעיא דאפילו חצאי בקר. ומה קמבעיא לי'. גם מה השיב לו מתחילה ולא חצאי בקר. גם לבסוף חזר בו רק מסברא בעלמא. אלא ודאי כהאי גוונא כולו בקר מקרי. וכשמשלם דמי החצי שה שבו חמשה פעמים חשיב משלם דמי חמשה בקר וידע שדברי היש"ש בכאן צע"ג שכתב דעל עז אינו משלם ארבעה וחמשה. וקשה מתוספתא הנ"ל. דאם כן כלאים הבא מעז ומרחל אמאי משלם ארבעה וחמשה לר' אליעזר. מאי שנא מן הכוי]:

ח

והנה אף שחזקנו זרועות הרב הש"ך ז"ל. וכך חובה עלי. דמזרעי' דש"ך קאתינא. עוד יש מקום לפקפק דאף דאתרוג מקרי. מכל מקום אתרוג תם לא מקרי. והכא לקיחה תמה בעינן. והרי הגונב הקטעת חייב [וכתב בשיטה מקובצת אף על פי שאין כאן ומכרו כולו. מכל מקום בדרך שגנבה מכרה] אף שחסר אבר שה מקרי. ואלו אתרוג שחסר מקצת אינו יוצא בו. דלאו לקיחה תמה הוא. ואם כן אין ללמוד אתרוג משה. ואזדא ראיות הש"ך [ולפי מה שאכתוב בסוף דברינו אות י"ח נסתר פקפק זה ודו"ק] אמנם לאחר העיון דברי הש"ך ז"ל נכונים:

ט

והנה הטורי זהב הזכיר גם כן הראי' דשה אפילו מקצת שה. וכתב דמכל מקום ביום ראשון פסול דהוי אתרוג חסר. ולכאורה אף ביום שני פסול. שהרי מפורש בר"ן דצריך שיהי' רובו קיים. ואם לא כן אינו אלא חתיכת אתרוג. ואף שהתרומת הדשן חולק כמ"ש הד"מ והמגן אברהם בשמו. הלא תברא בצידו שהוא כתב טעם הכשר חסר ביום טוב שני דהוי כגרדימין. והכא נפסל מתחילתו. ולפי מה שכתבתי הי' נכון דכהאי גוונא כולו אתרוג מקרי. אלא דלאו תם הוא:

י

אמנם העיקר נראה בדעת הטורי זהב דסבירא לי' כיון שנראה בחוש כמו אתרוג. רק קצת סימני לימוני. חשיב רובו אתרוג. ומכל מקום מדבעינן לקיחה תמה לא מהני רובו אתרוג דביטול לא שייך הכא (כמ"ש מר בקונטרסו מתוספות דפרק כל הזבחים. ואף שחילקתי אז עליו מש"ס נדה (דף כ"ז:) כעת אני רואה דבריו נכונים]. וראי' מהא דאיתא במס' מקוואות פרק ז' משנה ב' דפחות משלשה לוגין שאובין הגם שאין פוסלין המקוה אין מצטרפין למ' סאה. וכן מי פירות. רק מי פירות שנפלו למ' סאה ואחר כך נטל כשיעור שנפלו כשר. אף שאחר כך ליכא מ' סאה מן הכשרים. והטעם דמתחילה אינו משלים אף שרוב כשרים כיון שאין בכשרים כשיעור. ואף הכשרים פסולים אך כשנפלו למ' סאה כשרים ושפיר מתבטלים המי פירות שוב אף שנטל מצטרפים המי פירות שכבר נתבטלו. ובתוספות רי"ד שבת (דף ט"ז:) דלהשלים במים שאובין למ' סאה אפילו קורטוב אחד פסולו מדאורייתא. אולם דעת הר"ש פרק ב' דמקוואות משנה ג' דכשיש רוב מקוה כשר. שוב הוי מדרבנן. הרי דמן התורה משלים. אך אין סתירה מזה לנידון דידן. וטעמא דהר"ש נראה דמכל מקום בטל לענין כלים דסגי ברביעית. וכיון דבטל להיות כמקוה. שוב בטל אף לאדם. וזה טעם נוטפין שרבו על הזוחלין שכשר אף דליכא שיעור בנוטפין והיינו משום דבטל לגבי כלים. אך שם אף מדרבנן כשר. כיון דמעיין לא בטלו. מה שאין כן ברוב מקוה ומיעוט שאובים דבטלו רביעית דמקוה. על כן מדרבנן לא מצטרף אם אין שלשה לוגין בשאובים:

יא

האומנם כי מה שכתבתי ליישב הא דהר"ש יש לפקפק דאם כן אפי' פחות מהרוב כשרים כשר מן התורה. דהשאובים נטהרו בהשקה דמן התורה הוי מקוה לכלים. וממילא אף לאדם הוי מקוה. וכמ"ש הר"ש פרק ב' משנה ב' כיוצא בזה במעיין פחות ממ' סאה מטהר המים הבאים עליו בהשקה שיהיו טהורים אף לאדם עיין שם. שכתב ומיהו תימה הוא לומר דמי הבריכה כו' ומכל מקום יש לומר דלהר"ש לאו משום ביטול אלא דכך נאמרה הלכה שאין צריך שיהי' רוב מהכשרים. כעין עומד מרובה על הפרוץ. ולדידן אפילו בפלגא כשר. ואין להאריך:

יב

עוד יש להביא ראי' ממה שכתב הרב המגיד בשם הרמב"ן. והוא בחי' הרמב"ן דשחבטן לא מצטרף הסכך פסול להכשר. אלא שאינו פוסל. האומנם כי לדעת רש"י מצטרף להכשר. יש לומר כי רש"י פירש במתניתין דריש סוכה חמתה מרובה מצילתה המיעוט בטל ברוב. והרי כמו שאינו. והכא דסכך פסול המיעוט משלים לרוב. שוב אין מיעוט צל סכך כשר בטל ברוב חמה. כיון שאם לא יתבטל צל הכשר ויהי' סוכה כשירה. שוב יתבטל סכך פסול המיעוט. דכל הטעם לומר שאינו משלים משום דאף הרוב פסול כיון שאין בו שיעור אבל אם לא יתבטל הכשר ברוב חמה ויהי' כשר. יתבטל בו הפסול ויהי' רוב צל ולא יהי' החמה מרובה. ובכהאי גוונא לא אמרינן ביטול. דכי אמרינן דין ביטול היכי שאף בלא ביטול יש רוב. אבל הכא אם לא נאמר שהמיעוט צל בטל ברוב חמה. לא יהי' כאן רוב חמה כנ"ל. לא אמרינן:

יג

וראי' מדאמרינן בבכורות פ"ג הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממה נפשך אם רובא ציר ציר לאו בר קבולי טומאה. ואי רובא מים סלקא לה השקה. ואמרינן עלה לא שנו אלא לטבל בו פתו. אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור. דמים טהורים שנותן בקדירה מצטרפים עם הטמאים ומבטלים הציר. ואף דאם יתבטל לא יטמאו הטהורים ויהי' רובא טהור. כיון שאם לא נאמר ביטול לא יהי' רוב טהור אין כאן דין ביטול והכי נמי בסוכה כיון שאם לא יתבטל מיעוט הצל בחמה לא יהי' דין ביטול כנ"ל אינו בטל וכשירה הסוכה בצל הכשר לבד ודו"ק. ויש עוד בזה דברים. אך לא רציתי להאריך. והרב ר' יואב יהושע נ"י הביא עוד ראי' מדברי הרמב"ן בעיסה מדגן ושאר מינים שאינו אורז צריך שיהי' רובא דגן ושיעורו דגן. הא רובא לחוד לא מהני וכן בתוס' שם בפרק כל שעה במוגלשין על גבי קמח. דמיירי בשיעור מצומצם. וכיון שנתבשל כדי קליפה חסר שיעורו, ובודאי אחר כך לשו ומתערב. ואף על פי כן לא מצטרף לשיעור עכ"ד:

יד

ועתה ניישב הא דנדה (דף כ"ז:) שכתבתי לעיל בתשובה סי' תפ"ג אות ז' בתרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא ר"ש מטהר דאמרי עלה רבנן דבי רב אי אפשר שלא ירבו שני פרידות עפר על פרידה רקב ויבטלו ובציר שיעורא. ואמר להו רבה אדרבה אי אפשר שלא ירבו שני פרידות רקב על פרידה אחת עפר ונפיש שיעורא. ונראה דהכי פירושו שמא נתערב תחילה פרידה אחת עפר בשני רקב. בעוד הי' השיעור קיים ושפיר בטל כיון שיש באיסור כשיעור ונפיש שיעורא. ושוב אם אחר כך נתערב פרידה אחת רקב בעפר ונתבטל שוב מצטרף הפרידה אחת עפר שנתבטל ברקב. ודומה להא דפרק ז' דמקוואות במי פירות שנפלו למ' סאה. ואחר כך נטל מהם כשר. ופירשנו לעיל אות יוד דכיון שהי' ארבעים סאה ונתבטל. שוב אף שחסרו הכשרים מצטרף המי פירות שנתבטלו. והכי נמי בזה. ואף דספק שמא נתערב תחילה פרידה אחת רקב בעפר או אפי' בבת אחת. מכל מקום ברשות היחיד יהי' טמא. דאפי' ספק ספיקא ברה"י טמא כנ"ל. וכן ההיא דעירובין (דף כ"ג:

כד

שכתבתי שם יש לומר כיון דבטל לענין שיהי' קרפף דאפי' פחות מבית סאתים אסור להוציא לו כלי הבית לכולי עלמא. ולרבנן אפי' כלי החצר. ודומה למה שפירשנו בהא דנוטפין שרבו על הזוחלין כיון שמתבטל לענין כלים. הארכנו הרבה בפרט זה שהוא מקצוע גדול בתורה. כן צריך לומר לדעת הט"ז:

טו

ולאחר העיון נראה לי דלא שייך בזה פסול חסר כלל. דהנה בדין חסר יש ג' טעמים. הא' טעם הר"ן במתני' דלולב הגזול שאינו הדר במקום שנחסר עיין שם. הב' טעם התה"ד בתשובה כמו טריפות דסופו למות. וזה גם כן על ידי חסרונו סופו לרקוב. הג' פירש"י בסוגיא דאתרוג שנקבוהו עכברים מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה. וכן כתב הר"ן שם והנה קשה לי טובא על פירש"י דבש"ס לא מצינו ענין לקיחה תמה אלא כשלוקח בסודרא דלא הוי לקיחה גמורה וכן בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז') כשאינו נוטל כל הארבע מינים כיון דעל כל פנים חובה ליקח כולם. והוא נוטל רק ג' הוי חסרון בלקיחה. אבל אתרוג החסר אם תמצא לומר דבלא טעמא דלקיחה תמה כשר אתרוג החסר והוא לוקח האתרוג החסר הרי הוא לקיחה גמורה. ואיך נמעט זה מלקיחה תמה. ודומה לגונב קטעת ומכרו דאף דבעינן ומכרו כולו באיסורא חשיב ומכרו כולו דכמו שגנבו מכרו כולו ולא שייר ממנו כלום. והכי נמי לפום סברא דהשתא דאתרוג החסר כשר. הרי לוקחו כולו. ואין לומר דדרשינן ולקחתם שילקח אתרוג תם. דדרשה זו לא נזכרה בש"ס. ואין דרך חכמים שאחר הש"ס לומר דרשות חדשות שלא נזכרו בגמרא:

טז

אולם ברורן של דברים על פי חה שכתבו התוס' (דף ל"ב:) סוף ד"ה האמת והשלום אהבו בהירדוף דפסול למצוה שעוקץ הידים. וכתבו התוס' דאי אפשר להסיר עוקצו וליטלו. דכל המינים אינו יוצא בהם אלא דרך גדילתן. ומבואר דההוא כדרך גדילתן לאו שיטלנו עיקרו למטה וראשו למעלה לבד אלא כעין גדילתן לגמרי. ומכל מקום לא נתמעט מזה נחסר אחר כך משום דאינו כעין גדילתו דזה שנוטל לא נשתנה. אך השתא דבעינן לקיחה תמה. וכשאינו לוקח כולו ששייר מקצת שלא לקח. ומשכחת לה שלקחו בחציצה במקצת דכתב בחתם סופר דאינו יוצא דלא הוה לקיחה תמה ששייר בלקיחה. והכי נמי בנחסר לא חשיב לקיחה תמה שאינו לוקחו כעין גדילתו לגמרי ששייר מקצת שגדל ולא לקחו. ודומה לגנבה קטעה ומכרה דאמרינן בש"ס ב"ק מה דגניב לא זבין. ולא חשיב ומכרו כולו. דמה דגנב לא זבין. אף שלא שייר במכירה. דבתר שעת גניבה אזלינן והא שייר. והכא נמי כיון דאינו יוצא אלא כעין גדילתו בתר שעת גדילתו אזלינן והא שייר בלקיחה שלא לקחו כולו כמו שגדל. וכל זה בנחסר אחר כך. אבל באתרוג המורכב שגדל כן אין למעטו כלל מלקיחה תמה. ואם תמצא לומר דרובו אתרוג חשבינן לי' ויוצא בו ביום טוב שני. אף ביום ראשון יוצא בו:

יז

וראי' ברורה לזה מדברי התה"ד סי' צ"ט דאתרוגים שנעשו בהם נקבים ע"י קוצים בעת גידולן ועורם ובשרם קיים כשרים. ויליף מריאה שיש בה קמט ועולה בנפיחה דכשירה. ופסולי אתרוג לטריפות מדמינן לה. ושוב כתב דאין להכשיר אותן חזזות שקורין "פלאט מיל" משום דשכיחי ורגילים ונדמהו ליתרת בדרי דאונא דכשר משום דכל חיוי ברייתא הכי אית להו דאין מדמים אלא נקלף ניקב חסר דפסולים משום דסוף האתרוג לירקב. דומיא דטריפות דפסול משום דסופו למות. אבל הפסולים משום הדר לא עכ"ד התה"ד. וקשה אם כן חסר נמי איך נילף מריאה. הא יש בו פסול משום דלא הוי לקיחה תמה כמו שכתב רש"י בסוגיא דאתרוג שנקבוהו עכברים והתוס' ריש פרק לולב הגזול (ובדף ל"ז:) בד"ה שתהא לקיחה תמה ולאו משום דסופו לירקב לחוד. אך לפי מה שכתבתי נכון היטב דהנהו נקבים הנעשין בעת גדילתן. והוא דרך גדילתן כמו שכתב הרמ"א אין לפוסלו כלל משום דלא הוה לקיחה תמה [רק משום דסוף האתרוג לירקב ועל כן שפיר ילפינן מריאה] דכיון דיוצא בו כמו שהוא. והוא לוקחו כולו כמות שהוא. ולא שייר בו מידי וכנ"ל באריכות:

יח

ומזה נלמד לאתרוג המורכב דאין לפוסלו משום חסר כלל דהדר. ואין סופו לירקב. ולקיחה תמה הוא. והיינו לשיטת הט"ז דרובו אתרוג. או לפי מה שכתבתי בדעת הש"ך דכיון שאין בו יותר. כהאי גוונא כולו אתרוג מקרי כי היכי דחשיב כולו שה לענין מתנות. וכולו שה או בקר לענין ארבעה וחמשה ואף דלעיל אות ח' השגנו על זה שהרי קטעת חשיב כולו שה או בקר לענין ארבעה וחמשה ובאתרוג חסר מקצת פסול. אך לפי סברא זו שאנחנו בה ניחא. דאף אם תמצא לומר דחסר מקצתו חשיב כולו אתרוג. מכל מקום פסול כיון דבתר גדילתו אזלינן והרי חסר לי':

יט

אך ליישב דעת הט"ז נראה דהט"ז לשיטתו והחה"ד לשיטתו. והוא דבמנחות (דף ל"ה:) ברצועה שנפסקה אינו מועיל קשירה דכתיב וקשרתם קשירה תמה ופירש"י שני פירושים פירוש אחד דכשיש עוד קשר אחד ברצועה אינו קשירה יפה. פירוש אחר דהרצועה צריכה להיות שלימה. והרא"ש והטור תפסו לעיקר פירוש הא' והתה"ד הביא רק פירוש הרא"ש. והט"ז תפס לעיקר פירוש הב' ועיין בש"ע הרב ז"ל מלאדי. ועל כן לפירוש הב' דבעי רצועה תמה. הרי שאף דבקרא כתיב קשירה תמה בעינן שהרצועה שקושרין בה גם כן תהי' תמה. הוא הדין בלקיחה דאתרוג צריך נמי שיהי' האתרוג תם ולא חסר אפי' חסרון מעיקרו ועל כן פסל הט"ז אתרוגים המורכבים משום חסר. דאזיל לטעמי' דפירש דהרצועה צריכה להיות תמה. אבל החה"ד לטעמי' דפירש דאינו קשירה תמה. ופסול לקיחה תמה באתרוג הוא רק כשנחסר מברייתו דשייר בלקיחה שלא לקחו כולו כמו שגדל כנ"ל. על כן באתרוגים שנחסר מתחילת ברייתו לא נסתפק בהם כלל משום לקיחה תמה ועיין בט"ז בדין אתרוג שעוקצין אותו קוצים. דמשמע מדבריו דאין נפקא מינה כלל במה שנחסר מברייתו ואזיל לטעמי' כנ"ל:

כ

אולם מהא דאתרוג התיום כשר לפי עניות דעתי ראי' ברורה דחסרון מברייתו אינו מזיק כלל. דהא בשניהם אי אפשר לצאת דפרי אחד אמר רחמנא ולא שני פירות. ואם תסלק השני הרי הראשון חסר. וכעין שכתבו הפוסקים בטחול שאם היו שנים דבוקים. להפוסקים כניטל היתר לבד. חשיב השני ניקב בסומכי' [ואם לא נשתייר כעובי דינר זהב פסול] אלא ודאי חסרון מברייתו אינו פוסל משום לקיחה תמה. אלא משום דסופו לירקב. והכא השני מועיל שלא ירקב הראשון, ויוצא בראשון לבד. והכא נמי חלק הלימון מועיל שלא ירקב הרוב אתרוג שבו [או לשיטת הש"ך דבחצי אתרוג יוצא כמו מקצת שה] ויוצא בו לבד:

ידידו לנצח הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה