אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תפה
שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מוהר"ר זאב נחום נ"י ויזרח:
א
אתמול קראתי לשבת עונג ועיינתי בתשו' בית אפרים ותארנה עיני. כי מאוד האריך הרחיב בחריפות ובקיאות. עם כל זה לא ראיתי ראי' בדבריו להתיר. והנה על שלשה דברים תמך יתידותיו. האחד. דשלא במינו לא אמרינן בטלה ילדה בזקינה. ועל כן לא בטל אתרוג ב"לימון". הב' שהיחור הגדל על גבי אילן שהוא ממין המורכב. מותר לנוטעו על גבי אילן ממין המורכב. והביא ראי' לזה מירושלמי דלוקח יחור מהמורכב ונוטעו. ואם איתא דאסור לנוטעו על גבי אילן שהוא ממין המורכב. ניחוש דילמא אתי ליטע על גבי אילן ממין המורכב כיון שהפירות הגדלין נראין כמין המורכב, ולא ידע כלל שיש בשורשו מין אחר. ודוחק דדוקא באותם מורכבים שפירותי' ניכרין שהם מורכבים. וכיון שמותר ליטע על גבי אילן שממין המורכב. על כרחך שחשיב רק מין המורכב. ואתרוג גמור הוא הגדל על גבי היחור שעקרו מהרכבתו ונוטעו בפני עצמו. הג'. הביא ראי' מירושלמי ותוספתא דאיסי בן יהודא אוסר לרכוב על גבי פרידה. מקל וחומר מכלאי בגדים שמותר ללבוש זה על גבי זה. ואסור תערובתן. כלאי בהמה שאסורין זה עם זה. אינו דין שאסור תערובתן. וקשה למה לא למד מזה שאסור ליטע בפני עצמו יחור מהמורכב. אלא ודאי דהיחור שגדל עליו פירות כמין המורכב חשיב מין אחד לבד. ועל כן לא פסיקא לי' לאיסי בן יהודא. כיון דיש אילנות שגדלין על היחור המורכב כמינו לבד. ובאמת באותם אילנות מורכבים שגדלין פירות משונים אסור לאיסי בן יהודה. ואם כן באילן אתרוג המורכב ב"לימון או במראנץ". כיון שעינינו רואות שפירות שבו דומות לאתרוג על כרחך אתרוג לבד. זה תוכן ההתירים שלו:
ב
ואני תמה. שראי' ראשונה דשלא במינו לא אמרינן בטלה. בעצמו השיב על זה מירושלמי דמרכיב בחרובי צלמונה דכולי עלמא מודים אפי' ר"ל דבטלה ילדה בזקינה אף דאינו מינו. הגם שדחה שם. דיש חילוק בין ערלה למצוות אתרוג. אם כן אין צריך לחלק בין מינו לשאינו מינו. ואחר שדחה איך חוזר ונראה לו טעם זה:
ג
הראי' השני' נראה לי ליישב. דלא מצינו חשש כזה אלא בבגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור ולא תכריכין. שמא ישכח ויעשה ממנו בגד ללבוש. וכן לא ימכור לנכרי. שמא ימכרנו לישראל וילבשנו בלא ידיעה. והיינו טעמא אף דכהאי גוונא מתעסק הוא כמו שכתבו התוספות בשבת (דף ע"ב.) ובכריתות (דף י"ט:) דהיכי שלפי ידיעתו המציאות היתר הוא חשיב מתעסק. וכיון דהתורה פטרה מקרבן. לא הוי איסור כלל מן התורה כמו שנים שעשאו דאמעוט מדכתיב בעשותה. וכתב הרמב"ם שאין אסור אלא מדרבנן. והוא הדין במתעסק, הלא בנהנה אף מתעסק חייב. והא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ולא חשיב פסיק רישי' כתב הר"ן. דכשאין מתכוין להנאת לבישה. לא חשיב נהנה כלל [ודוקא באכילה ועריות חשיב הנאה אף דלא מתכוין. שהיא הנאה מורגשת ביותר] אבל במתכוין ליהנות. שוב חייב אף שהוא מתעסק. אבל במרכיב שאין בו משום הנאה. שוב פטור במתעסק. וכשלא ידע אין כאן איסור כלל. ואף דבפסחים (דף ל"ג.) אמרינן דבמעילה חייב מתעסק משום דלא כתיב בה. אין ללמוד מזה לשאר איסורין דלא כתיב בה שמתעסק יהי' אסור בהם. ונאמר דדוקא במחוייבי חטאות. ליתא. דקל וחומר מאיסורין שחייב עליהם חטאת. כל שכן באותם שאין בהם חיוב חטאת. ודוקא במעילה שחייב אשם שחמיר מחטאת. וכמו שכתבו התוס' שלהי שבועות ובש"ס פרק שבועות הפקדון (דף ל"ז) ומשום שבא בכסף שקלים. ואין למדין חמור מקל להקל עליו. אבל שאר איסורין שאפילו חטאת אין בהם. ודאי במתעסק אין בו איסור כלל. ונסתלקה ראי' שני':
ד
ועוד דאיסור כלאים במחשבה תליא כמבואר בתוס' יום טוב פרק ב' דכלאים משנה א' דאין איסור אלא ברוצה בכלאים. וכשאינו יודע כלל שהיא כלאים אין איסור. דומה לזה כתבו הרב ז"ל מלאדי ובספר מקור חיים בסימן תס"ז לתרץ קושיית החק יעקב דיאסור למכור הקמח לנכרי שמא ימכרנו לישראל להשהותו עד לאחר הפסח. וכתבו ליישב לדעת הפוסקים כשאינו יודע שיש חמץ בביתו שאינו עובר בבל יראה. והכא נמי כיון שאינו יודע שהוא חמץ אינו עובר עד כאן דבריו. והכי נמי בזה. כיון דכלאים אין איסור בלא מחשבה כדאיתא כמה פעמים בכלאים ובמחיצת הכרם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. משום דתלוי האיסור במחשבה וכשאינו יודע שהם שני מינים כאילו לא ידע הזריעה כלל כנ"ל. וזה ברור:
ה
והרב ר' יואב יהושע נ"י הקשה לי לתירוץ הראשון משום מתעסק. דנהי דמשום מרכיב אין לחייבו. מכל מקום נחייבו משום מקיים. דלא שייך בי' מתעסק כמו שכתב המקור חיים בלאו דבל יראה. דלא שייך מתעסק כיון דלא הוי מעשה. והשבתיו. דמקיים איסורו משום רוצה בקיומו. וכשאינו יודע אין איסור ושוב ראה בעצמו בשיטה מקובצת בבא בתרא בהא דיבור משום דמחזי כמקיים בכלאים. כיון שבורר מקצתו ולא השאר מחזי שהשאר רוצה. וכתב בשיטה מקובצת דלהכי לא קאמר דמחזי כזורע. משום דמקיים איסורו אינו תלוי במעשה כלל אלא ברצון. עד כאן. וכל שכן לשיטת התוס' פרק השוכר את הפועלים דאיסור מקיים גם כן אינו אלא במעשה. וכל שכן לשיטת הריטב"א קידושין דבהרכבת אילן אין איסור מקיים כלל:
ו
והשלישית לבי אלי' אשית. ותמיהני על גאון כמוהו איך העלים עין מדברי הרא"ש במקומו שכתב בהלכות כלאים דקל וחומר דאיסי פירכא הוא. שבאמת בכלאי בהמה אין חייב אלא במחברם יחדיו שאם הניח על דף בהמות מותר לישב על הדף. והנה איסי יש לומר דסבירא לי' כשיטת הרמב"ם והמחבר דאפי' בלא מחובר אסור. או אפשר גם קשירה לא חשיב חיבור גמור כמו הפרידה וחיבור דבגדים. שהוא נעשה בגד אחד. מה שאין כן בעלי חיים על ידי חיבורם אינם מתאחדים כמובן. ושפיר איכא קל וחומר מכלאי בגדים. אבל הרכבה שאסרה תורה. הרי נעשים האילן והענף שהורכב בו אילן אחד ממש. ואם כן מה קל וחומר מכלאי בגדים. ועוד דכלאי בגדים אין האיסור' חיבורם יחד. רק הלבישה כשהם מחוברים. וכן כלאי בהמה בהנהגה. אין האיסור קשירתם יחד. רק להנהיג בהם כשהם מחוברים. ושפיר יש ללמוד זה מזה דאם כשהם מפורדים אסור להנהיג בהם כו' אבל הרכבת אילן זהו האיסור מה שמחברם. ואם כן איך נלמוד כשכבר נתחבר. שיהי' אסור לנוטעו. הא ודאי ליתא. שאין איסור אלא מה שמחברם לא הנטיעה כשמחובר. וזה ברור כשמש שאין התחלה לראי' זו:
ז
שוב ראיתי שיש לקיים טעם ראשון שלו דבאינו מינו לא בטל. ולא מטעמו. רק לפי מה שהעלה הוא ז"ל דיש שני מיני מורכבים. אחד שמגדלים מין שלישי הנהו דחשיב בירושלמי. הב' אילן זית שאינו טוען אלא מינו. היינו שאם הרכיב אילן זית באילן אחר טוען רק זיתים. שאינו מקבל מאילן האחר. אלא שעושה לו טובה שממתיקו. אבל עיקרו מאילן זית וזית הוא. וכתב הוא ז"ל. דהוא הדין כל הפירות. דכתב רש"י בסוטה (דף מ"ג:) שטוען פירות כמו היחור כמו זית. וכן אתרוג כיון שרואין שגדל אתרוג. על כרחין כמו זית הוא שאינו מקבל אחר. ואם כן אין ראי' כלל מילדה שסבכה בזקינה. דהתם כיון דבמין אחד קאי. על כן מקבל מכל האילן ובטלה. וכן הא דחרובי צלמונה דירושלמי אפשר דמיירי מאותם מורכבים שמגדלין מין שלישי. אבל אתרוג שאינו מגדל רק אתרוג. שפיר יש לומר דאם הורכב באינו מינו לא בטל באילן האחר:
ח
ואין להקשות אם כן למה אמר הירושלמי בברייתא דפרק קמא דראש השנה לית כאן מרכיב הא משכחת באותם אילנות שהפרי כמין היחור. אלא ודאי בטלה בזקינה. ומטונך ולטעמיך מי ניחא. הא אכתי משכחת באילן זית. דמפורש בירושלמי דכלאים. שאינו מקבל ממין אחר ואם כן לוקי באילן זית. אלא ודאי סבירא לי' לירושלמי דבכל המינים שהרכיב קאי. רק דמוקי שהרכיב בחרובי צלמונה. ולעולם שהרכיב כל מיני פירות ואם כן אין ראי' לסתור דבריו:
ט
אולם נראה דשפיר יש לסתור. מדלא מוקי ירושלמי באילנות שטוענין פירי כמו היחור. והא דלא מוקי בזית לא קשיא. דהא בסיפא דההיא ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט. והא דחמשה עשר בשבט ראש השנה. משום דאז זמן חנטה כמפורש בסוגיא והרי זית אזלינן בי' בתר שליש) כדאיתא שם תבואה וזתים בתר שליש. ותשרי ראש השנה. וכן ראיתי בטורי אבן כתב כלאחר יד בפשיטות דזתים תשרי ראש השנה. והא דאתרוג אחר לקיטה למעשר וט"ו בשבט ראש השנה. נראה לי משום דמעשר דידי' דרבנן יכלו חכמים לתקן כן. והטעם משום גזירה אטו ערלה דאזלינן בי' בתר חנטה. וראש השנה דידי' שבט. ואם יהי' ר"ה דידי' למעשר תשרי. יאמרו שגם לערלה ראש השנה תשרי. ואתי למשרי ערלה הפירות שגדלו מראש השנה עד חמשה עשר בשבט והא דלא גזרו שנלך למעשר בתר חנטה משום גזירה זו שיאמרו גם לערלה בתר לקיטה. ויתירו פירות שחנטו בתוך שני ערלה ונלקטו אחר כך. נראה לי דבזה אי אפשר לטעות. שהרי נאסרו משעה שנעשו פירי. ואיך אפשר שלקיטתן אחר כך יתיר אותם. ואיסור שבהם להיכן הלך. ויש לעיין בזה בסוכה (דף מ') לרבותינו דאמרו אחר לקיטתן בין למעשר בין לשביעית. וכיון דחל עליהם קדושת שביעית איך יפקע בלקיטה. ואפשר דרק שלא יצטרך ביעור קאמר ועיין ר"ה (דף ט"ו) סוף עמוד א' וצ"ע:
י
והנה ראיתי בתשובתך הראשונה [השני' נאבדה ממני] היתר על הגדלים ביחור שנלקח מהמורכב. משום דדווקא האתרוג הגדל על היחור בעודו על גבי האילן לא בטל יניקת הזקינה ביניקת הילדה. משום דבא לעולם בתערובות. מה שאין כן היחור שתחילה הי' בפני עצמו. ולא ידעתי מה תאמר על היחור הגדל על גבי מורכב. ועוד אפילו היחור עצמו שנתעבה. אם יהי' יניקת הזקינה בתוכו יותר מגוף היחור שהי' תחילה בפני עצמו:
יא
והנה כעת עלה בדעתי היתר על כל אתרוגים המורכבים, דהנה הב"ח רצה לומר דדווקא בערלה דגלי קרא ונטעתם פרט למרכיב. וכולם השיגו עליו דנילף מערלה. וראי' מדאמר הש"ס סתם בטילה משמע דבטעמא תליא מילתא. ואף דבספרי יליף מונטעתם, משם ילפינן לה דבטלה. ובכל מקום הדין כן:
יב
ונראה לפי עניות דעתי לשיטת רש"י והר"ן דטעמא דבטלה ילדה בזקינה משום זה וזה גורם. אין ראי' כלל דחשיב חצי הפרי שבו כמו הזקינה. שהרי בתוס' חולין (דף נ"ח.) דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. היינו במידי דשרי כל חד באפי נפשי' ולא שייך זה וזה גורם. אבל הכא דחד אסור וחד שרי מותר משום זה וזה גורם. והנה מבואר דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. ולענין מתנות היכי דאמו בהמה חשיב כולו בהמה. וכן לענין כיסוי היכי דאמו חי' חשיב כולו חי'. מכל מקום שייך בי' זה וזה גורם. ואם כן אין ללמוד כלל מהא דמותר בערלה דיש בו חצי הזקינה. דלעולם חשיב כולו מילדה כמו שנראה בחוש שמגדל אתרוג. והא דמותר לענין ערלה. משום דזקינה מותר וילדה אסור. ומותר משום זה וזה גורם. אף דכולו נקרא על שם הילדה וכדברי התוס' הנ"ל:
יג
והא ראי' דאי לאו קרא דונטעתם. הוה אמינא דחייב בערלה אף דבעלמא זה וזה גורם מותר ומוכח דהוה אמינא דאפי' גורם לא חשיב הזקינה. ואם כן השתא דגלי קרא דונטעתם פרט למרכיב דיינו לומר דזקינה הוי גורם. אבל טפי מגורם לא הוי. וחשיב כמו זרע אב בבהמה למאן דאמר אין חוששין דהוי גורם. ואם אמו שה חשיב כולו שה. והכא נמי חשיב כולו אתרוג. ועל כן חשיב גם כן עצו ופריו שוה. שהרי למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. מותר לשחוט אב ובנו ביום אחד. דלא חשיב בנו כלל (וחנני' דאמר מהני בזכרים סבירא לי' חוששין לזרע האב כדאיתא בחולין] והכא נמי לא חשיב האילן הזקינה עצו כלל. רק היחור אתרוג הוי עצו:
יד
ונראה לפי עניות דעתי ראי' לזה מהא דכתב הר"ן בחילוק הש"ס בין נוטע לסייג התם אי מימלך עלה כו' והוקשה להר"ן בפרק כל הצלמים לטעמא דזה וזה גורם. דאם כן לשתרי דמכל מקום זה וזה גורם הוא. פירוש דבשלמא לטעמא דבטלה שנעשה אילן אחד. הרי כאילו חישב על מקצת אילן לאכילה. וכאילו חישב גם על הזקינה. שיהי' מקצת פירות לאכילה. וכהא דתנן במס' ערלה פ"א מ"א אפי' אמר הפנימי לאכילה והחיצון לסייג. הפנימי חייב וחיצון פטור. אלא אי אמרת דבאמת אינו נעשה אילן אחד. והאילן לחודי' קאי. והיחור לחודי' קאי. הרי האילן פטור לגמרי. ואכתי זה וזה גורם הוא ע"כ. והשתא אי אמרת דחצי פירות היחור נחשבים מן הזקינה. וגדלים על הזקינה. אם כן אף לטעמא דזה וזה גורם ניחא. שהרי חישב על הזקינה. שפירות היחור שחציים גדלים עליו יהי' לאכילה. והרי חישב על מקצת פירותיו לאכילה והדין דפירות אלו אסורים. ומה הוקשה להר"ן. אלא ודאי דלא חשיב שגדלים עליו כלל. רק כולו גדל על היחור. נמצא שלא חישב על הזקינה כלל. וזה ברור מאוד:
טו
ועתה נדבר לשיטת התוס' דטעמא דבטלה ילדה בזקינה אפי' למאן דאמר זה וזה גורם אסור משום דבטלה. ופירוש בטלה היינו דילדה נתאחד עם הזקינה והוי אילן אחד. והנה הבית אפרים כתב דזה לא שייך אלא במין במינו. אבל בשאינו מינו אי אפשר לומר דכיון דכל אחד גדל עליו פירות אחרים על כרחין שנים הם. ואי אפשר שיבטל היחור באילן. שיהי' היחור כמו האילן. ודברי טעם הם עין שם באריכות. שהוכיח כן מהש"ס. אך כל זה לשיטת התוס'. אבל זה וזה גורם ודאי שייך אפילו בשני מינים. ומפורש בבכורות (דף ז') בטהור שעיבורו מן הטמא תלוי בזה וזה גורם. אף דשני מינים הם, ומכל מקום ניחא קושיית הש"ס סוטה (דף מ"ג:) דלא מצי למיפרך מהרכבת איסור. דהוה מצי למימר דזה וזה גורם אסור כמאן דאמר דאית לי' הכי. וניחא הירושלמי דאמר לית כאן מרכיב. דלשון הירושלמי במס' ערלה ילדה כו' טהרה זקינה את הילדה. ולא קאמר בטלה. ויש לומר משום זה וזה גורם. ועל כן אפילו באינו מינו טהרה משום זה וזה גורם:
טז
מעתה לשיטת התוס' דירושלמי דאמר לית כאן מרכיב לטעמי' דאמר טהרה ולא קאמר בטלה. והיתר משום זוז"ג. ועל כן אין חילוק בין מינו לאינו מינו והש"ס דידן דלא אמר הכי ולא מקשה כלום על הברייתא. משמע דלא חשיב לי' פירכא. [עיין בתוס' שבת (דף ד':) בענין מעביר ד' אמות] ומשמע דסבירא לי' דאפי' גורם לא הוי הזקינה ואי לאו דבטלה הילדה בזקינה. הי' אסור אפי' למאן דאמר זה וזה גורם מותר. ועל כן באינו מינו דלא בטלה שוב מונין משעת הרכבה:
יז
ואם כן לפי זה בין לירושלמי בין לש"ס דידן האתרוג המורכב כשר. לירושלמי כשר דהוא שיטת רש"י והר"ן שביררנו לעיל לשיטתם שהאתרוג כשר. וכל שכן לשיטת ש"ס דידן. דאפילו גורם לא הוי הזקינה. ואפי' תימא דהש"ס דידן סבירא לי' דבלאו ביטול זה וזה גורם הוא. על כרחך קרא דונטעתם לאינו מינו. ומשום דהוה אמינא דאפי' גורם לא הוי הזקינה. ואשמעינן קרא דהוי גורם. דאין לומר דפשיטא דהוי גורם. דאם כן אליבא דהלכתא קרא למה לי. כללו של דבר באינו מינו אף התוס' מודים דאין היתר אלא משום זה וזה גורם. או דסבירא להו באמת באינו מינו אפילו גורם לא הוי. ומכל מקום אפי' הוי גורם מכל מקום חשיב מין היחור שהורכב בו כנ"ל:
יח
ומאחר שביררנו דחשיב כולו אתרוג אין לנו לאסור אלא משום שנשתנה קצת בסימניו בזה צדקו דברי הב"ח בהראי' מבכורות (דף י"ז) דבעי קרא לפסול לנסכים היכי שנשתנה. וגם ראי' מדלא מצינו לפסול היכי שעומד בין הגפנים כמו שהוכיח הבית אפרים:
יט
והנה המהר"ם אלשיך ז"ל כתב עוד טעם לפסול המורכבים. מצד השינוי הנמצא בסימניהם ודימה לגדלו בכדור ועשאו כמין ברי' אחרת. אולם אין משם ראי' אלא בשינוי צורה. ומשום דמגרע הידור אתרוג כשאינו דומה בצורתו לצורת אתרוג. אין לו הידור אתרוג. ולפי זה כשהסימנים חיצונים דומים לאתרוג ברור. אין להביט בסימנים הפנימים. וזה להיפוך ממה שכתב בתשו' שבות יעקב שהעיקר סימנים הפנימיים. ועל כן כשר אתרוג העומד בין הגפנים. אף שיש שינוי בטעם:
כ
איברא דאיכא חששא במה דמביא בסוף תשובת בית מאיר דכל אתרוגים מראיהם טינקעל געהל הנוטה לאודם. וקרפיער העל געהל. והרב ר' יואב יהושע הראני דברי רש"י עירובין (דף נ"ג:) בד"ה אתרוגי לפתמין וזה לשונו אדומין כאתרוג עיין שם. הרי מפורש דאתרוג מראהו אדום. ועל כרחין פירושו טינקעל געל הנוטה לאודם. ואם כן אם ההרכבה שינה המראה להיות העל געהל. יש לדמותו לגדלו בדפוס ועשאו כמין ברי' אחרת:
כא
אך ראיתי בתיקוני זוהר תיקונא חד ועשרין (דף ס"ב) וזה לשונו ואם היא ירוקא היא משובחת טפי. ועל כרחין כוונתו או על ירוק גרין. או על ירוק געהל שאינו נוטה לאודם. דאי אפשר לומר שכוונתו על טונקעל געהל הנוטה לאודם. דכולהו הכי איתנייהו. ואדום ממש אין שום אתרוג. ומפורש בגמ' דאגליד כאהינא סומקא. מכלל דקודם קליפה אינו אדום. וכן כתבו בתוס' (דף ל"א:) וזה לשונם ומיהו אתרוג עיקר דומה לשעוה וכן נראה בחוש. והנה מפורש בזוהר דעל כל פנים שאינו נוטה לאודם היא משובחת טפי דאם תמצא לומר שכוונתו על גרין. הלא זה אינו נוטה לאודם כלל. (ובאמת פירוש זה קשה לומר. שהרי בגמ' רוצים לפסול אותו. משום דלאו הידור הוא. ואיך אמר דהיא משובחת טפי] ואם כוונתו על העל געהל היינו הא דמיירינן בי'. וכיון דמוכח דאף העל געהל מראה אתרוג אף אם נשתנה על ידי הרכבה. דומה לגדלו בכדור ועשאו דפי דפי דכשר. דאף זה ברייתו הוא. והכי נמי אף העל געהל מראהו הוא:
כב
העולה מכל הנ"ל. דלשיטת רש"י והר"ן יש טעם ברור להתיר. ולשיטת התוס' גם כן. אם נפרש בטלה ילדה בזקינה שהילדה ניתוסף על הזקינה. בודאי אין לנו ראי' מזה שאתרוג נעשה "לימון". וצריך לחקור בלא ביטול מי חשיב עיקר בפרי העיקר או הענף. ונראה גם כן מדאיצטריך קרא דונטעתם לפטור מרכיב מערלה. שמע מינה שהענף עיקר. דאם לא כן לשתרי משום זה וזה גורם. אלא ודאי שהענף עיקר. ואפילו גורם לא הוי העיקר וכיון דלשיטת רש"י והר"ן ההיתר ברור. וגם לשיטת התוס' הדברים מכריעין כן. יש לנו לפסוק כן:
כג
אלא שיש לספק לשיטת התוס'. דאפשר הפירוש בטל יניקת הילדה ביניקת הזקינה שיניקת הזקינה עיקר. ולפירוש זה בודאי כיון שנחשוב רוב יניקה "מלימון" אין כאן אתרוג כלל. אלא שיש לי ראי' לפירוש הראשון בתוס'. וכמו שפירש הבית אפרים מהא דאיתא בנדרים (דף נ"ז:) ילדה שסבכה בזקינה ובה פירות אף על פי שהוסיף מאתים אסור. והוכיח הש"ס מזה דאין גידולין מבטלין את העיקר. ואם הגידולין אינם מותרין אלא משום דיניקת הילדה פחות מיניקת הזקינה. אם כן איך מוכח מזה דאין גידולין מבטלין את העיקר. שמא הטעם משום דרובא דיניקת הזקינה הוא רוב מצומצם. וכשיש בפרי גם כן הגדל מכבר באיסור. מצטרף זה לזה וליכא רובא ואסור. אלא ודאי, או כפירוש רש"י והר"ן דמשום זה וזה גורם ועל כן אף שיש גם כן העיקר שגדל באיסור לבד לית לן בה. דהיתר זה וזה גורם הוא אפי' דהאיסור יותר כמבואר בתוס' הנ"ל. דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע האב. מותר משום זה וזה גורם. על כן לא נסתלק ההיתר ברבות האיסור. או כפירוש הראשון בתוס'. אבל לפירוש הב' יקשה. וגם לשיטת המרדכי דהיכי דבא לעולם בתערובת לא שייך ביטול. אי אפשר כלל לומר כפירוש הב':
כד
איברא דיש לומר לשיטת התוס' דסבירא להו דילדה וזקינה הוציאו שניהם יניקה. ואין זה קרוי זה וזה גורם. אלא תערובות יניקה. דומה להא דבעי הש"ס פרק בהמה המקשה (דף ס"ט.) בחלב של אבר היוצא וקיימא לן דאסור. וכתב הרמב"ם והמחבר דהוי כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה. ולא משתרי משום זה וזה גורם. ועל כורחך דלא חשיב שני גורמים. רק תערובות יניקה מכל האברים. והכי נמי בזה. וזה וזה גורם לא מקרי אלא בפרידה. דהעובר אי אפשר שיבא רק מזכר ונקיבה. על כן חשיבי שניהם גורמים. אבל הכא הוי כשני אילנות ודו"ק. ולפי זה אין לנו היתר על האתרוגים. שהרי חציו "לימון" לשיטת התוס':
כה
ונעתיק עצמינו להיתר הש"ך ז"ל. הגם שכולם דחו דבריו. לפי עניות דעתי אין לדחות דברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל בשתי ידים. והנה היתרו של הרב הש"ך ז"ל הי' בפראג שלא הי' לקהל כי אם אתרוג אחד מורכב. והורה הרב הש"ך ז"ל לברך עליו בשעת הדחק כדקיימא לן שה אפי' מקצת שה. הכא נמי אפי' מקצת אתרוג. והטורי זהב הזכיר גם כן היתר זה. וכתב שביום ראשון אין ללוקחו דהוה לי' אתרוג חסר. דחסר ממנו אותו חלק שהוא כמו "לימוני" ובתשו' בית אפרים תמה על עיקר ההיתר דהא אינו מחויב רק בחצי מתנות. אלמא דאינו אלא חצי. ואם כן איך יוצא מה שמחוייב ליטול כל אתרוג בנטילת מקצת. וזה עצמו חילוק הריב"ש. דבסוכה וכן באתרוג לדידן אינו יוצא בשל שותפין למאן דבעי שלו אף דבגד שותפין מחוייב בציצית. דהתם גם על מקצת שהוא שלו הוא חייב בציצית. אבל בסוכה איך יוצא במקצת שאינו שלו:
כו
ולפי עניות דעתי יש ליישב על פי מה שכתב הרא"ש פרק שבועות שתים דאם אמר על ככר שבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אינו מחוייב לאכול השאר. דבמקצת אינו מקיים השבועה כלל כיון דאוכלנה כולה משמע. אבל האומר שבועה שאוכל ככר זו ונשרף מקצתה. מחויב לאכול השאר. דעל כל כזית וכזית שבו נשבע. הרי דאף שמחויב לאכול כולו ואם ישנו אינו יוצא באכילת כזית. מכל מקום מחוייב לאכול כזית גם כן כשאי אפשר לאכול כולה. כיון, דיש במשמע דבריו כזית גם כן. הכא נמי כיון דבמשמע אתרוג אפילו מקצת אתרוג. אף דודאי מחויב ליטול כל אתרוג מכל מקום כשאין לו כל אתרוג מחויב ליטול מקצת. כיון דמשמע אתרוג אפילו מקצת. ועל כן הורה הרב הש"ך ז"ל בפראג שלא הי' אתרוג אחר. ליקח המורכב בברכה דחיוב גמור מן התורה ליקח המקצת. ולא קשיא מהא דריב"ש. דודאי אינו יוצא באתרוג השותפין. ומחוייב ליטול אתרוג שכולו שלו. מה שאין כן באין לו:
כז
איברא דקשיא קושיית הטורי זהב דהוה לי' אתרוג החסר דפסול אפילו באין לו שלם משום דילפינן לה מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה. ומיעוטו מעכב את רובו ככל הני דאמרינן בהקומץ רבה מיעוטו מעכב את רובו דילפינן מקרא. וכן בארבע מינים שבלולב מעכבין זה את זה. מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה ואם אין לו מין אחד אינו נוטל שאר המינין, והכא נמי כיון דמחויב ליקח כל אתרוג. שוב ילפינן מולקחתם דאם אין לו כולו אינו נוטל כלל. והוי דומיא דשלא אוכלנה דעל כולה דוקא נשבע. הכי נמי בזה כיון דילפינן מקרא לקיחה תמה. אין מצוה כלל במקצת:
כח
איברא לאחר העיון לא הי' זה כוונת רבינו הש"ך ז"ל דבאמת מחויב ליקח אתרוג פשוט אלא דאם אין לו פשוט מחוייב ליקח מורכב. דאם כן הדבר תלוי במחלוקת התנאים בבכורות (דף מ"ח:) בלא נשאר חמש סלעים. אם מחוייבים ליתן חצי. ומסקנא דכולי עלמא חמש ולא חצי חמש. וצריך לחלק בין הא דשה אפילו מקצת שה. דשאני התם דיוצא כל חיובו כשנותן חצי מתנית. מה שאין כן בפדיון הבן דמחוייב חמש. כשלא נשאר חמש אינו נותן כלל והכא נמי כיון שמחוייב ליקח כל אתרוג ואין לו אלא חצי. אינו נוטל כלל:
כט
על כן נראה כוונת הש"ך ז"ל על פי מה שכתב הר"ן בפרק הזרוע בהא דשותפות כהן פוטר מן המתנות. דמאי שנא מהא דשה אפילו מקצת שה. וכתב הר"ן ליישב וזה לשונו דנהי דאמרינן שה אפילו מקצת שה. היינו היכא דכל שיות שבו חייב דכהאי גוונא כולו שה מקרי כו'. הנה מפורש בר"ן דכשאין בגוף שה אלא מקצת. חשיב האי מקצת כולו שה. וכן משמע בגיטין (דף מ"ג) חציו עבד וחציו בן חורין שקידש מקודשת דלא שייר בקנינו. ואף דבקידושין (דף ז') ילפינן דחצי איש וכן חצי אשה לא מהני מדכתיב כי יקח איש אשה ולא חצי איש ולא חצי אשה. מכל מקום כיון דאין כאן אשה הראוי' לקידושין אלא חצי. מחשיב כולו אשה. הוא הדין כשאין כאן אלא חצי שה בבהמה חשיב כולו שה. והכא נמי חשיב כולו אתרוג והוי לקיחה תמה. ואינו דומה לדברי ריב"ש באתרוג שותפין. דאתרוג שותפין דומה לשותפות כהן. והיינו דמייתי הש"ך ראי' ממקצת שה לענין מתנות דעל כרחך חשיב כולו שה. דאם לא כן מאי שנא משותפות כהן דפטור. וצדקו דברי הש"ך ז"ל:
ל
איברא דלשיטת רש"י והר"ן חולין (דף ע"ט) יש לפקפק בכל זה, דהם ז"ל פירשו בהא דקאמר שם הש"ס מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמשמע לן פירש"י דמבלבל זרעי' ואין כאן צד סוס מיוחד. ולא צד חמור מיוחד. וכולו ברי' בפני עצמו הוא. הדבר ברור לנידון דידן כיון שאינו אתרוג גמור אלא ברי'. אינו יוצא בו האיש שהוא מחוייב ליקח אתרוג גמור. ודומה לאנדרוגינוס מוציא מינו. ולא אינו מינו דמשום שהוא ברי' הוא מחויב קצת מן התורה. ואינו יכול להוציא מי שמחוייב גמור. והכי נמי ממש בנידון דידן אין אתרוג זה מוציאו מידי חיוב גמור. והוא מחוייב ליקח אתרוג גמור. אך לשיטת התוספות שם. דנראה דלא אזלי בשיטה זו [ועיין בתוספות פ' בד"ה בין לרבנן] אלא דחצי סוס וחצי חמור'. ומכל מקום לא הוי כלאים יש לומר כמו שכתבתי:
לא
והנה קשה לי טובא לשיטת רש"י והר"ן דברי' הוא דאם כן קלש איסורו דאותו ואת בנו וכדאמרינן בראש השנה (דף כ"ט.) אנדרוגינוס אינו מוציא את שאינו מינו ובש"ס בכורות (דף מ"א.) דברי' הוא ואינו מוציא את הזכר משום דזה חיוב חמיר מזה. ואם כן למה ילקה. מאי שנא מהא דריש נערה המאורסה. למאן דאמר בעל מקליש קליש. אי נדרה מתרין זיתין והפר הארוס לבד אינו לוקה אם אכלתן. והכי נמי בזה. וכן מפורש ביומא ריש פרק יום הכיפורים דלמאן דאמר כוי ברי' בפני עצמו פשוט שאין בחלבו חיוב כרת. והכא נמי למה ילקה. ובאמת הא דאנדרוגינוס ברי' מחוייב בשופר קשה לי מדברי התוספות יומא (דף ע"ד.) דברי' לאו בר כסוי הוא. וכן בפרק מי שמת אנדרוגינוס לאו בר ירושה כלל אפילו כבת רק מדכתיב זרע אין לו עיין עליו או מדכתיב אחד ממשפחתו ואולי הא דאנדרוגינוס מחוייב בשופר. הוא רק מדרבנן. ומכל מקום מדחייב באותו ואת בנו אפילו מלקות. ראי' ברורה דלאו ברי'. ודברי רש"י ור"ן צריכין עיון גדול:
לב
ועוד דלפי מה שכתבתי לעיל אות י"ב לשיטת רש"י והר"ן בעבודה זרה דילדה שסבכה בזקינה חשיב זה וזה גורם ההיתר ברור באתרוגים המורכבים. אך שהנחנו בצריך עיון באות כ"ג דשמא לשיטת התוספות אין זה בכלל זה וזה גורם אלא תערובות יניקה. ואם כן הדברים פשיטא דלא חשיב ברי'. אלא אתרוג ולימון מעורבים זה בזה. ולא דמי לפרידה דבא מזכר ונקיבה. כמבואר בפרק אלו טריפות ובפרק קמא דבכורות. על כן חשיב ברי'. אבל בתערובות הרי הוא חצי אתרוג. ובכהאי גוונא כולו אתרוג מקרי כדברי הר"ן:
לג
ונראה לי הוכחה לדעת הש"ך ז"ל דכשגדל בתחילה מחצה אתרוג יוצא בו. מהא דאיתא פרק לולב הגזול אתרוג הכדור פסול ויש אומרים אף התיום והרמב"ם והשלחן ערוך פסקו כתנא קמא דמכשיר התיום מדלא חשיב לי' בפסול. והנה מצד הסברא התיום נחשב שני אתרוגים כיון שגדלו מתחילתן ועד סופן שנים דבוקים ואם כן איך יוצא בו. הא פרי אחד אמר רחמנא כדאמר בש"ס לענין פלפלין. ואף שכתב הרא"ש דמותר להוסיף במינו. והא דקאמר הש"ס פרי אחד אמר רחמנא. כלומר אם באת להצריך שנים. פרי אחד אמר רחמנא היא גופה קשיא. מאי שנא מקרן פרה דפסול לשופר משום דשופר אחד אמר רחמנא. וצריכין לפרש דברי רא"ש כיון שיוצא באחד. לא איכפת לן אם לוקח יותר דיש בכלל מרובה המיעוט ודוקא בשופר שקול אחד בא משנים. ואם כן בתיום דכל אחד חסר במקום שדבוקים ואי אפשר לצאת באחד. הרי דומה לשופר של פרה דפסול משום שני שופרות. ועוד דאפילו בשניהם איך אפשר לצאת דהוי שני אתרוגים חסרים. אלא ודאי משום דאתרוג אפילו מקצת אתרוג ויוצא באחד. ופסול חסר אינו אלא כשנחסר אחר כך. וכיוצא בזה אמרינן בבכורות (דף ל"ט.) למאן דאמר יש ברי' באחת. ואם נולד באחת חשיב תמים. והכא נמי אף שנולד חסר. במקום חיבורם חשיב תמים. ואף דאם הפרידם זה מזה בודאי פסולים. היינו או דלא נחשב הדר כדברי הר"ן ובעל מום הוא כמו בעל חזזית דנקרא בירושלמי וברמב"ם בעל מום. או דסופו לירקב כדברי התרומת הדשן. אבל כשהם דבוקים, האתרוג השני מכסה על מומו ומועיל שלא ירקב. ומכל מקום יוצא באחד וכיון שיוצא באחד לא איכפת לן אם נוטל שניהם דבוקים כדברי הרא"ש. כיון שיוצא באחד:
לד
ואין לומר דלעולם אינו יוצא אלא בכל אתרוג והא דכשר התיום. משום דאתרוג השני מכסה על חסרונו. חשיב חסרון בפנים. דקיימא לן בריאה דלאו שמי' חסרון. והוא הדין באתרוג. דלא מסתבר כלל:
דכהאי גוונא יחשב חסרון בפנים. ועוד דקיימא לן לענין קדשים חסרון בפנים שמי' חסרון דלא חשיב תמים. הכא נמי לא חשיב לקיחה תמה. ואין לחלק משום דהתם חסר כל אבר. וכמו שחילק התרומת הדשן לענין חסר אונא בריאה. דליתא. דהתם חשיב קין בחוץ בריאה. אף שעורו ובשרו קיים. כיון שחסר כל אבר. מה שאין כן בקדשים דהוי בפנים בבהמה ואף על פי כן שמי' חסרון. הוא הדין באתרוג והא דבעי הש"ס להכשיר אתרוג שנימוח כקיתון אין ראי' מזה דחסרון בפנים לא יזיק באתרוג דבאתרוג לא נחסר כלל הגם שנימוח. ואדרבא מוסיף נפות כמבואר ריש המוציא יין. ודוקא בשר ריאה ספוגית נחסר על ידי שנימוח:
לה
נחזור לענינינו דמוכח מכאן דיוצא במקצת אתרוג כשתחילת תולדתו כך. ולא חשיב חסרון. וכדקיימא לן שה אפילו מקצת שה כדברי הש"ך ז"ל. ולפי מה שכתבתי יתבאר היטב שיטת הרמב"ם דמכשיר התיום. מדקרא הש"ס בלשון יש אומרים מכלל דתנא קמא פליג. ולכאורה טעם קלוש הוא להכשיר. אך לפי מה שכתבתי נראה דיש אומרים אלו לשיטתם חולין (דף פ') דמי שאמרו חכמים אין שוחטין ביום טוב. זה הבא מתיש וצבי. ועל כורחין דסבירא להו צבי אפילו מקצת צבי לא אמרינן. ועל כן ספק אם חוששין ומקצת צבי לא אמרינן. או אין חוששין וכולו צבי הוא. ועיין שם בתוס' ד"ה כוי ברי' בפני עצמו. ועיין ב"ח יורה דעה סימן כ"ח שרצה לומר דיש אומרים מחלקים בין צבי לשה. וכבר השיג עליו הש"ך ז"ל בסימן ט"ז. והנה בשלהי הוריות דסתם יש אומרים ר' נתן. ואם כן יש לומר דיש אומרים דהיינו ר' נתן לשיטתו. דמשום דסבירא לי' שה אפי' מקצת שה לא אמרינן. והוא הדין דאינו יוצא במקצת אתרוג. ועל כן אינו יוצא בתיום. ולדידן דקיימא לן שה אפילו מקצת שה. ממילא התיום כשר:
לו
ומה שהביא מהר"ם אלשיך ז"ל ראי' מהא דחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אחרים דלא אתי צד עבדות ומפיק. ולפי עניות דעתי נראה לחלק בין אתרוג ולימון. דחילוק יש מצד עצמו. לא במה שבא מלימון או מאתרוג. ואף דמה שהוא אתרוג נצמח ממה שגדל בעץ אתרוג. מכל מקום אין המצוה רק במה שהוא אתרוג וכן בשה לענין מתנות. וצבי לענין כסוי. על כן אמרינן בי' שה אפילו מקצת שה. אבל הנולד מטריפה וכשירה. מפורש באלו טריפות דתלוי בזה וזה גורם. ולא חשיב מקצת טריפה דאסור. וכן הנולד מטהור ומן הטמא דמפורש בפרק קמא דבכורות דתלוי בזה וזה גורם. והיינו דהנהו איסורן תלוי במה שבא מטריפה או במה שבא מטמא. שהרי קלוט בן פרה מותר וטהור שנולד מן הטמא טמא. על כן תלוי בזה וזה גורם. וכן ילדה שסבכה בזקינה דפירש"י ור"ן דתלוי בזה וזה גורם משום דאיסור ערלה במה שגדל באילן שלא עברו שלש שנים. ועל כן קול שופר שצריך שיהי' מבר חיוב. אינו תלוי בעצם הקול. רק במה שבא מבר חיוב. וכיון דחצי עבד וחצי בן חורין גורמין לקול שיבא. והוה לי' זה וזה גורם לא חשיב קול מצוה. כשם שלא חל עלי' איסור. כמו כן לא חל עליו שם מצוה. שיהי' ראוי לצאת בו. ועיין תוס' חולין (דף נ"ח.) בראש העמוד:
לז
איברא דאיכא לעיוני. דאם כן עובר על בל תוסיף. על חצי לימון שבו. דלעבור בזמנו לא בעי כוונה. הגם כי להפוסקים מצוות צריכות כוונה לצאת. כל שכן לעבור. וההוא דהניתנין במתן ד' שנתערבו משום דסתמן לשמן קאי כמו שכתב הרמב"ן. מכל מקום הלא יש פוסקים אין צריכות כוונה לח) ונראה לי דבר חדש לפי מה שכתב בשאלות ותשובות שבות יעקב חלק א' סימן ל"ו דאילן אתרוג באילן לימון אפשר דאינו כלאים זה בזה כיון שדומין זה לזה עיין שם, ולפי זה חשיב מין אתרוג. דהא בריש תרומות תנן כל שאין כלאים זה בזה תורמין מזה על זה משום תורם ממין על מינו. אלא שאינו יוצא בו המצוה. דאינו דר באילנו משנה לשנה. ואין טעם עצו ופריו שוה. וכל הדברים המנויים באתרוג. ודומיא דהדס שוטה דאף דמינו הוא אינו יוצא בו. ומכל מקום אין בו משום בל תוסיף. כיון דמינו הוא כמ"ש הרא"ש. ואף שלכאורה הדבר רחוק. לאחר העיון אין להרחיק הדבר לגמרי:
לט
ונראה לי ראי' לזה מהא דפרק קמא דסוכה (דף י"ד:) במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה דסיכוך נסרים. דשמואל אמר בנסרים שאין בהם ארבעה מחלוקת. ופירש"י דאין רוב תקרות עשויות מהן. אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסול. ומאז הקשיתי דהא ר' יהודה אומר אין מסככין אלא בד' מינין שבלולב. ואם כן הא דאסור לסכך ביש בהם ארבעה. היינו בד' מינין שבלולב. דבמין אחרינא בלאו הכי פסול. והא אין רוב תקרות עשויות מד' מינין שבלולב. ולר"י דאזיל בתר רוב תקרות אין לגזור כלל ברוב תקרות שאינו מד' מינין. ולא אתי לישב בה לשם סוכה כלל ושוב מצאתי קושיא זו בספר פני יהושע:
מ
ונהירנא ששאלתי את פי גאון אחד ז"ל וענה אותי האילנות שעושין מהם נסרים. הם ערבה. והי' לפלא בעיני. כי ידוע שענפיהם אין להם סימני ערבה. עתה ראיתי שדבריו מפורשים בירושלמי דפרק קמא דערלה פתר לה באילן ערבה. הרי דסתם אילנות סרק ערבה נקראים. ואף שפסולים למצוה מדכתיב ערבי נחל ואין עלה שלהן משוך כנחל, מכל מקום מין ערבה הם. וכשרים לסכך כמו עיקרא דדיקלא דכשר לסכך, וכיון שמבואר דאילנות אף שענפיהם לעולם אין להם סימני ערבה כשרים לסכך לר"י. הוא הדין דיש ללמוד דכל שאינו כלאים עם ארבע מינים כשר לסכך דמינו הוא כנ"ל. ואף דאינו גדל ביחד עם הארבע מינים דומה לאילן ערבה כנ"ל. (ובדף ל"ז.) יליף הש"ס דכיון דעיקר דקל כשר לסכך לר' יהודה. אין בו משום בל תוסיף בלולב. הוא הדין כל שאינו כלאים אין בו משום בל תוסיף:
מא
ולכאורה יש להביא ראי' להיפוך מדכתב הר"ש פרק א' דכלאים דמשמע בירושלמי דאוסר להרכיב אילן מאכל באילן סרק. מכלל דסרק בסרק שרי. וכתב הר"ש הטעם וזה לשונו. ושמא משום דכחד מינא חשיב להו. ובפרק א' דשביעית משנה ג' כתב הרמב"ם ז"ל דארז אילן סרק הוא. ואם כן מה הקשה הש"ס שם לר' יהודה דמתיר לסכך בנסרים של ארז. והא לאו מינא דלולבא הוא. הלא אילן סרק אינו כלאים עם ערבה ומינו הוא:
מב
אולם מאחר שהר"ש כתב בלשון "ושמא" הנה בעצמו לא ברירא לי' טעם זה [ובאמת דחוק שהארז אשר בלבנון עם השפל כאזוב אשר בקיר יהי' חד מינא] הרשה אותנו לומר פירוש אחר בירושלמי דאיתא שם בירושלמי דבציווי לא כתיב רק אילני פירי והארץ הוסיפה מעצמה אילני סרק. ובחולין (דף ס'.) מבעיא לי' הרכיב שני דשאים זה על גב זה כיון דלא כתיב למינהו בצוואה לא מיחייב. או דילמא כיון דהסכים הקב"ה על ידן כמאן דכתיב בהו למינהו דמי. ועל כן כיון דלא כתיב אילני סרק בצוואה ולא הסכים. לא מיחייב עלייהו. ודוקא בהרכיב אילן מאכל על אילן סרק. מחייב על אילן מאכל. כמו הזורע בכרמו של חבירו. שהכרם אינו נעשה כלאים. והזרעים אסורין. [וכן בעירובין (דף צ"ב.) גפנים בגדולה וזרעים בקטנה גפנים מותרין זרעים אסורין. דמיון זה הביא הרב ר' יואב יהושע] הכי נמי חייב על אילן מאכל. אף שפטור על אילן סרק:
מג
שוב מצאתי סברא זו דלא מחייב על אילן סרק משום דליתא בצוואה במראה הפנים שבירושלמי אלא שהוא רוצה לומר זה באילן מאכל על אילן סרק. וליתא כדכתיבנא. אך הא דלא מחייב סרק בסרק יש לומר כדכתיבנא, ולעולם תרי מיני נינהו. אבל היכא דחד מינא הוא לענין כלאים. מותר לסכך בו לר' יהודה ולדידן אין בו משום בל הלן וראי' מהא דפרק קמא כנ"ל:
בנך הדוש"ת הק' אברהם.