אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תנט

סימן תנח

הלכות סוכה ב"ה אור ליום ה' בראשית תרח"ם לפ"ק שלום לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגדול חו"ב אוצר בלום כל רז לא אניס לי' כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י:

א

יקרת מכתבו הגיעני בחול המועד. והרבה להשיב על מה שדרשתי שיען ששבת בינתיים. בין יום הכיפורים לחג הסוכות. מחוייבין לעשות סוכה קודם השבת. דחשיב מעביר על המצוות. כיון ששבת בינתיים. שאינו ראוי לעשות סוכה. הנה קודם השבת ואחר השבת שני זמנים חלוקים. וכשמעביר מזמן לזמן חשיב מעביר וכמו במגילה (דף ו') למאן דאמר קורא באדר ראשון כשממתין עד אדר שני חשיב מעביר כשמעביר מי"ד שבראשון עד י"ד שבאדר שני. והיינו משום שימים שבינתיים אינם רצויים לקריאה. האומנם שברמ"א סס"י תרכ"ה משמע דלעולם חשיב מחמיץ המצוה אפי' אין שבת בינתיים. [ואין מעבירין על המצוות הא ילפינן מושמרתם את המצות אל תקרא המצות אלא את המצוות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כמו שפרש"י יומא דף ל"ג. מגילה דף ו' וכן ממ"ש הרא"ש גבי פדיון הבן לפדות תיכף ביום ל"א שלא יחמיץ המצוה. לעניות דעתי זה רק לחומרא ועיין רש"י בכורות (דף מ"ט) ד"ה עד שיאמרו לו. אבל בשבת בינתיים כך הוא מעיקר הדין. ורו"מ השיב בזה הרבה. והנה רוב תשובתו הם על מהרי"ל בעצמו אך באמת הדברים כראוי מוצקים ואשיבהו אחת לאחת:

ב

מה שכתב דמדברי מהרי"ל שכתב דמוצאי יום הכיפורים יעשה הסוכה מיד אפילו הוא ערב שבת. מבואר דעל כל פנים חמיר מחול. אני כך פרשתי דברי מהרי"ל. לא מבעיא אם חל מוצאי יום הכיפורים באמצע השבוע שיעשה הסוכה מיד בכדי שילך מחיל אל חיל ומשום זריזין מקדימין למצוה. אך אפי' חל בערב שבת דצריך להכין לשבת כדכתיב והכינו את אשר יביאו ובשבת (דף פ"ח) גבי מתן תורה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי לא הי' לו פנאי משום כבוד שבת. מכל מקום יעשה הסוכה מיד דמצוה הבאה לידך כו' דכיון דשבת מפסיק חשיב מחמיץ. ומכל מקום הדין יש לפוטרו משום עוסק במצוות שבת שקודם לסוכות. מכל מקום הורה מהרי"ל לזרז עצמו לעשות זה וזה. אך בשנה הזאת שמוצאי יום הכיפורים ביום ה' חיוב גמור לעשות הסוכה ביום ה':

ג

ומה שהקשה מראי' וחגיגה שאם לא הקריב בראשון והקריב בשני לא הוי רק מגונה ולא עבר על עשה דמצוה הבאה לידך דכל רגל שבת בתוכו. וכן בכל הקרבנות שיוכל לשהותו עד הרגל. ועוד כתב שגם גוף הדבר תמוה בעיניו מאוד. דשבת יהי' נקרא מפסיק. כיון דאינו זמן פטור רק משום איסור שבת. וכמו מעקה דלא נקרא מצוות עשה שהזמן גרמא מכח איסור שבת עד כאן דבריו:

ד

הנה בקושיות אלו נעלם מכבוד תורתו משנה שלימה דכריתות (דף ז':) גבי מפלת אור לשמונים ואחד דבית שמאי פוטרין שלא יצאתה לשעה שראוי' להביא קרבן. והשיבו בית הלל מהמפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת וחזרו בית שמאי והשיבו דשבת אף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי הוא לקרבן ציבור עיין שם. והנה מוכח מתשובת בית הלל דמה שלאו זמן מצוה מחמת האיסור חשיב לאו זמני'. וממה שחזרו בית שמאי והשיבו. מבואר דמשום שראוי לקרבן ציבור חשיב זמן מצוה אף בקרבן יחיד. ועל כן לא קשה מידי מחגיגה ושאר קרבנות דכיון דשבת ראוי' לקרבן ציבור חשיב זמן חגיגה וקרבנות. אבל בסוכה דשבת לא חזי לעשות סוכה לא חשיב זמני':

ה

ומה שהקשה ממעקה שתחשב זמן גרמא משום שבת. לא קשה מידי דבמעקה מצוותה עלי' גם לאחר עשי'. שהרי אם נפלה המעקה צריך לחזור ולעשותה ומתקיים המצוה גם בשבת ולא דמי למילה שהקשו התוספות בקידושין (דף כ"ט.) דיחשב זמן גרמא שאינו בלילה אף דכל שעה הוא נימול וגם בלילה. דשאני התם דמשוך פטור לחזור ולמול על כן לא חשיב המצוה רק בשעת מילה. וכן כתבו התוספות שבת (דף קל"א) בד"ה ושאין [ובתשו' מהר"ח אור זרוע סבירא לי' גם במילה מתקיים המצוה כל שעה] אבל בנידון דידן שאין המצוה עכשיו מה שיש לו סוכה. שאין צריך להיות לו עכשיו סוכה. רק העשי' המצוה. אבל לאחר העשי'. שוב אינו מקיים מצוה עד בוא החג. ע"כ שבת שבינתיים אינו זמן מצוה זו כלל:

ו

ויותר הי' לו להקשות בחגיגה וראי' משום שלילה מפסיק. ורמב"ם פסק לילה מחוסר זמן. אך גם הא לא קשיא. דלילה ראוי להקרבת אברים ופדרים ואכילת בשר וחגיגה וראי' באים לאכילת מזבח ואכילת אדם. ועיין בראב"ד בהלכות חגיגה שאם הביא חגיגה מערב יום טוב שהקדישה לשם חגיגה יוצא בה ידי חגיגה. ועל כרחין משום שנשאר הבשר ביום טוב. ואם לא כן הי' כנוטל לולב בערב סוכות. הנה שהלילה שבין הימים על כרחין זמן חגיגה:

ז

וכן משמע במנחות פרק התכלת דבעי מוספים דהאידנא ותמידין דלמחר הי מינייהו עדיף. וקשה מה מבעיא לי' הא תמיד שלמחר עוד לא הגיע זמנו. ודומה להא דפרק הישן טמאי מת מצוה הי' שחל שביעי שלהם בערב פסח. דמוכח משם העוסק במצוה פטור מן המצוה שמחוייבין עכשיו לטמאות לקרובים אף שהוא מצוה קלה. ואין צריך לדחותה משום מצוות פסח העתידה לבוא. ועל כרחך שאני פסח שאין עכשיו זמנו כלל אבל תמיד שישנו ביום ובלילה שגם בלילה מקריבים אברי תמיד כולה כיומא אריכתא וחשיב הגיע זמנו. ומוכח דלילה גם כן חשיב זמן תמיד משום אברים ופדרים. שאם לא הי' חשיב זמנו הי' דומה ללולב דמשום דמפסקי לילות מימים חשיב כל יומא מצוה באפי נפשה ודו"ק:

ח

ולא דמי ליולדת דלא חשיב לילה זמני קרבנות אחרים על כל פנים ויהי' דומה לשבת. דליתא דקרבן יולדת להכשיר. והיא הזריקה. וזה אין זמנו כל הלילה. מה שאין כן עולת תמיד האברים ופדרים עדיפי מזריקה כמפורש פרק כל התדיר אברי עולה עדיפי מדם עולה יעוין שם. וכן עולת ראי' האברים עדיפי מהדם. וכן חגיגה האברים והבשר. וכן מוכח בראב"ד הנ"ל דיוצא ידי ראי' בהאברים לבד. ואין להאריך בזה יותר:

ט

ומה שהקשה עוד מהא דמועד קטן (דף ט') דמקשה הש"ס איבעיא לי' לשיורי פורתא בבנין בית המקדש ולגומרו בחג הסוכות. והרי יוהכ"פ ולילות בינתיים שאינם ראויים לבנין בית המקדש ויחשב מעביר. הנה בתשו' חכם צבי סימן ק"ו הוכיח דמשום מצוה מן המובחר מותר להעביר על המצוה. ומפורש בפרק כל התדיר המצוה הנעשה בזמן מקודש חשובה מקודש יותר. דקאמר אטו שבת למוספין מהני לתמידין לא אהני אטו ראש חודש למוספי ראש חודש אהני. למוספי שבת לא אהני] יעוין שם בפרש"י שכתב הואיל והאידנא קרבין שם שבת עליהם. והכא נמי אם יוגמר בחג יהי' שם חג על המצוה ומקודש יותר ומותר להעביר משום זה:

י

ומה שכתב עוד בעשיית הסוכה אינה מצוה כלל. ובש"ס מכות (דף ח' ע"א) הואיל אם מצא חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה. והכא נמי כיון דסוכה גנב"ך כשירה. עשייתה לאו מצוה הוא. ודאי מסברא הי' נראה כן. אבל מה נעשה דלשון המשנה בשבועות (דף כ"ט.) נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה. כמו שהביא כת"ר בעצמו:

יא

ומה שכתב מספר הון עשיר דפירושו שלא לישב. אין זה פירוש של עשות. ומה יעשה להא דבספר תקוני זוהר תיקון שבעין קל"א וכל פקודין דעשי' דסוכה ולולב תליין בידין יעוין שם. וברש"י מכות (דף ח'). מפורש דעשיית סוכה היא גופה מצוה. ומה שכתב כבוד תורתו ליישב דברי רש"י דרש"י סבירא לי' הזמנה לגוף מצוה מילתא ודמי נמי לגוף קדושה. וסבירא לי' נמי דאינו יוצא בסוכה אלא אם כן חל שם שמים עליו. ובסוכות גנב"ך קדושתי' ומצוותי' באים כאחת. ממילא כשעושה לשם סוכה נתקדש בשעת עשי' מה שמקדשו חשיב מצוה שעל כן צריך לקדשו. רק בסוכות גנב"ך הקידוש בשעת ישיבה. ומכל מקום מאחר שצריך לקדשו חשיב הקידוש מצוה. וכשמתקדש על ידי עשי' חשיב העשי' מצוה דפח"ח:

יב

אבל אינו עולה לדעת רש"י. ונהי דמה שכתב דיש לומר דרש"י סובר הזמנה לגוף מצוה מילתא. כן משמע להדיא ברש"י ביצה (דף ל':) גבי הפריש שבעה אתרוגים שכתב רש"י שהוקצה לבין השמשות. והארכתי בזה בחי'. וגם הסברא שכתב כיון דעל כרחו צריך לקדשו כשמקדשו בשעת עשי' חשיב העשי' מצוה. גם כן מוכח במנחות (דף צ"ה:) בשתי הלחם דלמאן דאמר תנור מקדש דוחה שבת ואף שקידוש התנור אינו מעכב כדמוכח במנחות (דף מ"ח.) בתוס' גבי שחט שני כבשים על ד' חלות שכתבו דתנור לא קדשם כיון שהם ד' ואף על פי כן כשרים. ואם כן למה דוחה שבת. יאפו בתנור של חול. וכמו קצירה למאן דאמר בדיעבד כשר מערב יום טוב אינו דוחה שבת. וכתבתי בחידושי ליישב כיון דמכל מקום צריך לקדש את הלחם ביום טוב. וכשאינו מתקדש בתנור מתקדש בשחיטת כבשים. הרי הקידוש קבוע לו זמן. ויכול לקדש על ידי אפיי' משום דלכתחילה מצוה לקדשו בתנור. ולא דמי לקצירה שאין זמן קבוע לקצירה. אבל הכא הרי הקידוש קבוע לו זמן. ויכול לקדשו על ידי אפי' כדי לקיים המצוה מן המובחר כדמוכח במנחות (דף ס"ד.) גבי שחט כחושה ונזדמנה לו שמינה דשוחט השמינה בשבת ומחללין שבת משום לכתחילה. רק שם הי' שחיטה קבוע לו זמן. והכא נמי כיון שמתקדש באפי' והקדש קבוע לו זמן חשיב האפי' קבוע לו זמן. ובנידון דידן נמי כיון שמתקדש בעשי' חשיב העשי' מצוה:

יג

אך מה שכתב שאינו יוצא אלא אם כן נתקדשה הסוכה פשיטא שהרי"ף ורמב"ן שכתבו בפרק המביא דמהני תנאי דאיני בודל בעצי סוכה. ורש"י כתב שם דלא מהני משום דעל כרחו הוא בודל מהם משום איסור סתירת אוהל. הרי דאם לאו איסור סתירת אוהל הי' מהני תנאי הרי דיוצא ידי סוכה אף שאינו מתקדש:

יד

וכן מוכח מדאיצטריך קרא למפסל סכך גזול. תיפוק לי' דאינו נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובמה דקנאה באיסור לא חשיב שלו לענין שיוכל לאסרה כמבואר בתוספות בשמעתתא דרבוצה. והעשי' לא חשיב מעשה לאוסרה מן התורה. כיון שאין שינוי בסכך. כמו שכתבו התוספות בכלים שמשתמש דלא חשיב מעשה מן התורה כיון שלא עשה בהם שינוי. והסיכוך לא חשיב שינוי כמו שכתבו תוספות סוכה (דף י"ג סוף ע"ב) דמה שמניח על גבי סוכה לא חשיב שינוי מעשה. ואין לומר בשעשה בהם שינוי קודם. דאם כן הי' קונה בשינוי ולא מפסיל משום גזול:

טו

וכן מוכח ממסכך ברשות הרבים דפסול לר' אליעזר משום סוכה שאולה או גזולה. ועל כורחין קרקע הסוכה נמי קרי סוכה [וכן מוכח מסוכה על גבי סוכה דכשאין קרקע עליונה יכולה לקבל כרים וכסתות אלא על ידי הדחק עליונה פסולה לר' יהודה דדירת קבע בעינן עיין ר"ן ריש סוכה. ואי קרקע סוכה לא חשיב סוכה יהי' דינו כמו דפנות דלא בעינן בהו קבע לר' יהודה כדאיתא בסוכה (דף כ"א סוף עמוד ב') יע"ש. אלא ודאי קרקע סוכה חשיבה סוכה] ונאסרת גם כן. ולפי סברת כבודו אם לא יאסר לא יצא ידי חובתו. ואם כן אמאי כשר לרבנן הא אינו יכול לאסור של רבים כדאיתא בעבודה זרה (דף נ"ט.) מים של רבים אינם נאסרים:

טז

ועל כורחין לומר דלאו משום קידוש הוא המצוה שהרי אינה צריכה קידוש כלל. רק העשיי' גופה מצוה הוא מדכתיב חג הסוכות תעשה חשיב העשי' מצוה. ויש להוסיף בה דברים. דהנה בתוספות שבת (דף כ"ה) בנר של שבת. כתבו דאף שאם הי' דולק ועומד לא הי' לו לכבות ולהדליק לשם מצוה. מכל מקום כשמדליק חשיב מצוה ומברך עליו ומדמים לכסוי אף שאם כיסהו הרוח אינו חייב לגלותו ולכסותו. וכן נולד מהול אין צריך להטיף דם ברית. מכל מקום חשובים כסוי ומילה מצוה יעוין שם. ועל כורחין הא דחרישה לאו מצוה הוא משום שאם מצא חרוש אינו חורש. היינו משום דחרישה לא הוי רק הכנה:

יז

ומה שהקשה מה זה דוקא לאחר יום הכיפורים ולא בהגיע שלשים יום קודם החג. לא קשיא דתוך שלשים קודם החג אינו מצד עצמות הזמן רק משום סמוך לחג. וכל מה שהוא יותר סמוך לחג החיוב יותר. וממילא המצוה יותר. ומבואר בפוסקים ללוש המצות לאחר שנאסר חמץ. ואם חל ערב פסח בשבת. ללוש בליל יום טוב משום חביבה מצוה בשעתה. וכבר כתבתי בשם חכם צבי דכל ליפות המצוה לית בי' משום אין מעבירין. והכי נמי לעשות הסוכה סמוך לחג בפרט לאחר יום הכיפורים כמו שיבואר. לית בי' משום אין מעבירין. אבל אחר יום הכיפורים מילתא אחריתא הוא. דמפורש בדברי חז"ל במדרשות דמצוות לולב מחמת מחילת עוונות ביום הכיפורים. וכן מצוות סוכה במדרש הזוהר בכמה מקומות. בפרט ברעיא מהימנא בענין תקיעות שנרמז בפסוק ויסע עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה. אם כן חיוב עשיית סוכות חל בעצמותו במוצאי יום הכיפורים. ושפיר יש בו משום אין מעבירין:

יח

מה שהקשה בהא דפסק רמ"א דאין אומרים מזמור לתודה בערב יום הכיפורים והתבואת שור הוסיף דכל הקרבנות הנאכלין אין מביאין בערב יוהכ"פ. והקשה כבודו מהא דשבועות (דף ח'.) דמקשה הש"ס בר קרבן הוא. ומשני דאתיידע לי' סמוך לשקיעת החמה עיוהכ"פ. ולהתבואת השור הנ"ל אפילו אתיידע לי' אתמול סמוך לשקיעת החמה הא אי אפשר להביא החטאת בערב יום הכיפורים. תמיהני דהא שם קאי אליבא דר' שמעון עיין שם. ואיהו סבירא לי' בפרק ח' דזבחים ובפרק ג' דמעשר שני מביאין קדשים לבית הפסול. ומה שכתב עוד דלמה יחשב מביאו לבית הפסול הא גם ביום הכיפורים יכול להאכילו לקטני זכרי כהונה. ליתא דמכל מקום חשיב ממעט באכילה ומביאו לבית הפסול במה שאין גדולים יכולין לאכלו. כמו דאיתא בפרק ג' דמעשר שני דאסור ליקח תרומה בכסף מעשר שני דממעט באכילה אף דלית בי' משום נותר. וכל שכן בנידון דידן. ועוד דאסור להאכיל קדשים לקטנים ביום הכיפורים דילמא אתי למיסרך כדאיתא בעירובין לענין כוס של ברכה:

יט

מה שהוקשה לו בשעיר חולה מרכיבו על כתיפו. הא חולה פוסל בשעיר המשתלח כמו כל פסולים בעל מום מחוסר זמן, לא קשה מידי דאינו פוסל רק קודם מתן דמו של חבירו לר' יהודה. או קודם ודוי דברים לר"ש שעוד צריך לעמוד לפני ד' דהא בגמ' יליף זה מדכתיב יעמד חי לפני ד' עד מתי יהא זקוק להיות חי עד מתן דמו של חבירו. אבל לאחר שניתן לשלוח אינו פוסל בו שום דבר:

כ

מה שהוקשה לו בזקן ממרא שנחלק בלולב או בשופר דכתב רמב"ם דפטור דאינו מביא לידי כרת. הא נפקא מינה בפרוטה דרב יוסף וצדקה שיעבוד ממון יש בו. ונפקא מינה אם קידש אשה בממון. ליתא דצדקה אין בו שיעבוד ממון אלא כל זמן שהעני צריך לצדקה. ואם כן ממה נפשך אם צריך העני אחר כך לריפתא מחוייב מכח אחר כך ואם אינו צריך עוד אין גובין מנכסיו מחמת שנתחייב אז וכמו עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ולא אמרינן אשתעבד נכסי:

ידידו הדו"ש הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה