אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תנה

סימן תנד

ב"ה אור ליום ועש"ק תרמ"ח החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ח כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י א) בדבר הקושיא מיום הכיפורים דאם כן חולה שיש בו סכנה למה יצטרך אומד אם צריך לאכול. ומה שכתבתי ליישב לטעם רדב"ז דחיישי' דשאר צרכים שיחסרו לו יצטרפו אל חליו ויסתכן וזה חשש רחוק ולא שכיח הזיקא ושלוחי מצוה אינן נזוקין. בשלמא בשבת שאחרים מחללין לא שייך שישבתו ולא יהי' ניזוק החולה אבל בתענית יום הכיפורים שהחולה בעצמו מתענה נאמר שלוחי מצוה אינן נזוקין. והוקשה לך שרחוק לומר שהחולה עצמו יהי' אסור במלאכה לצורכו [ועוד אם יצוה החולה נאמר שלוחו כמותו]:

ב

זה יש ליישב בפשיטות. כי גם דעת קצת אחרונים דגם בשבת שייך שליחות. הלא יקשה משנתינו פשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוך ידו של עני ונעשה בעל הבית שלוחו של עני. דבעל הבית לאו בר חיובא שעושה הנחה לבד. וכבר כתב הריטב"א בב"מ (דף י'.) דגם כהן דאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה חשיב לאו בר חיובא משום דאין מקדשה לעצמו וצריך לומר דבעל הבית לאו שלוחו של עני אלא מצוה דנפשי' עביד, וכן כתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף ל"ט) ד"ה או דמבקר מצוה דנפשי' עביד. הכי נמי אף שהחולה אומר מכל מקום העושה מלאכה בפרט שהוא בשבת מצוה דנפשי' (לא תעמוד על דם רעך. והשבותו לו לרבות אבידת גופו] עביד. וכן דעת ראב"ן שהביא הטור בהלכות מילה דאב אסור למול בשבת כשיש אחר דאחר לאו לתקן התינוק כוונתו אלא למצוותו. ואף דהאב נותן לו התינוק למול:

ג

ואומר אני דגם אם נחליט שהחולה גם כן מותר לא קשיא. ואקדים ספק אחד. דהנה אם צריך לבטל מצות עשה כדי להציל נפש. הדבר ברור דאף שלא עבר על מצות עשה. מכל מקום לא קיים המצות עשה [רק מצוות פקוח נפש] ואין לו שכר ממצוה שביטל אלא כחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. אם כן גם בשבת כשעושה מלאכה עבור חולה נאמר גם כן שלא קיים מצוות שביתה:

ד

ונראה דאין לומר כן אלא להפוסקים שבת דחוי' אצל חולה. ומפורש ברש"י פסחים (דף פ"ד:) בהא דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם דפסול הוא פירש רש"י כיון דדחוי' עיין שם. הכי נמי חשיב לא שבת ממלאכה. אך להפוסקים דהותרה שבת אצל חולה הנה המלאכה ההוא כמו שאר דברים שאינם מלאכה. ומקיים מצות שביתת שבת במה ששובת משאר דברים שאינם צורך החולה. ויעקב אמר תרי"ג מצוות שמרתי. הגם שנשא שתי אחיות כתב בגור ארי' דאותם נשא על פי רוה"ק וקיים במה שלא נשא אחרות. הכי נמי אותם דברים שהם לצורך החולה אינם מחללים השבת כלל. ומקיים במה ששבת ממלאכות שאינם לצורך החולה:

ה

והנה בדין זה אם שבת הותרה אצל פקוח נפש או דחוי' יש שערוריה גדולה. והרמב"ם פרק ב' מהלכות שבת הלכה ג' כתב ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת. עליהם הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים. מבואר דבאמת אינו חילול כלל. ושבת הותרה. ובתורת כהנים הובא בירושלמי ע"ז פרק ב' הלכה ב' שבת הותרה מכללה להתרפאות. ומלשון כזה דייק הש"ס יומא (דף ז':) דטומאה הותרה בציבור. אם כן מפורש בת"כ שבת הותרה. מיהו הת"כ חיבר רב וסתם תורת כהנים ר' יהודה ורב סובר שלהי עירובין טומאה הותרה בציבור. ועיין ברמב"ם סוף פרק ז' מהלכות בית הבחירה. וכן סבירא לי' לר' יהודה ביומא שם דטומאה הותרה בציבור. ואם כן לפי דברי הכסף משנה רפ"ב מהלכות שבת דשבת אצל חולה דומה לטומאה בציבור אי דחוי' דחוי' אי הותרה הותרה. אין ראי' מתורת כהנים לדידן דקיימא לן טומאה דחוי' ותורת כהנים לשיטתו כנ"ל. אך כבר ישב על מדוכה זו התשב"ץ ח"ג סי' ל"ז והעלה דשבת הותרה אצל חולה. וראייתו דבגמרא יליף דפקוח נפש דוחה שבת מעבודה. ומפורש בסוף פרק טרף בקלפי שבת הותרה בציבור עוד יליף הש"ס ממילה. ומילה גם כן הותרה בשבת כמו עבודה:

ו

ובאמת מה דפשיטא לי' לתשב"ץ דעבודה הותרה בשבת מיבעיא לי טובא כי לדעתי לא הותרה אלא בתמידין ומוספין הקבועים בכל שבת דחשוב מצוותו בכך כמו שפרש"י כריתות (דף י"ד.) בסוף הסוגיא יעוין שם. וכך הם דברי רש"י עירובין (דף ק"ב:) וזה לשונו ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין הקרבין בשבת. וקרבנות צבור שדוחין שבת מגזירת הכתוב. ולכאורה אין מובן הלשון דאטו תמידין ומוספין לאו קרבנות ציבור הם. ולמה עשה תמידין ומוספין דבר בפני עצמו:

ז

אך באמת לשונו מדוקדק מאוד. והורה לנו בלשונו הזהב דתמידין ומוספין הותרו ושאר קרבנות ציבור דחויין. וזה שכתב לא "הותרו" במקדש חוץ מתמידין ומוספין דאותם הותרו. וסיים ושאר קרבנות ציבור "שדוחין" היינו קרבן ציבור של רגל שאירע בשבת הואיל ואינו שייך לשבת ולאו מצוותו דקרבן בכך שיהי' בשבת דוקא. רק שעכשיו אירע שחל בשבת. דומה לטומאה דדחוי' בשבת:

ח

ובסנהדרין (דף נ"א:) איהו דאישתרי לי' שבת לגבי עבודה איהי דלא אישתרי שבת לגבה. ותמוה הלא שחיטה כשרה בנשים ודוחה שבת. וצריך לומר דאשה אינה חייבת בתמידין ומוספין [לבד משעירי רגלים דלכפר על טומאת מקדש וקדשיו אתיין] דמצות עשה שהזמן גרמא. שהרי גבי מילה הקשו התוספות למה לי קרא לפטור נשים ממילה. הא מצות עשה שהזמן גרמא הוא. אף דמצוות מילה שהאב נצטוה לאו דוקא שימול בעצמו אלא לבקש למוהלו כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה. אם כן הוא הדין בקרבנות שקבועים להם זמן ואשה אינה בכלל ערבות במצוה שאינה מחוייבת ואסורה לחלל שבת עבור אנשים. וכן משמע בתוספות גיטין (דף מ"א.) שהקשו ליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה לאו דלא יהי' קדש. ותירצו דבדידה ליכא עשה. והטעם כנ"ל. ופסח שמחוייבת לא הותרה אלא דחוי' וכן שעירי רגלים. וביבמות (דף ל"ב:) דקאמר ר"ח שבת לכהנים הותרה אף דמוקי לה בשחיטת פרו של כהן גדול אע"ג דזה מקרבנות ציבור ואפ"ה קאמר הותרה לא קשה מידי דהא קאמר שם גם כן טומאה אצל כהנים תמימים הותרה. וע"כ סבירא לי' לר"ח טומאה הותרה בציבור. והוא הדין שבת. אך לדידן דטומאה דחוי'. הוא הדין קרבנות של רגל שאירע בשבת. ואין ראי' מהא דטרף בקלפי דהתם בתמידין קאי עיין שם. ועל כן גם מה שכתב התשב"ץ דמילה הותרה כמו עבודה. ראייתו הפוכה דאין מצוות התינוק שימול בשבת דוקא. רק שעכשיו אירע שמיני שלו בשבת. ודומה לקרבנות הרגל דהוי דחו' כנ"ל. אך בסנהדרין (דף נ"ט) ביום השמיני ימול למישרי שבת אתיא. מבואר דמילה בשבת הותרה:

ט

מכל מקום נראה לי דקרבנות הרגל שחל בשבת דחוי'. ודוקא מילה שבכל שבת יש תינוקות למול. והנה לפי זה בחולה נמי דבכל שבת יש כמה יולדות. ותינוקות שמלין אותם וצריך למצוץ דמם שהותרה המלאכה משום פיקוח נפש ושאר חולים הותרו כמו מילה בשגם דש"ס יליף פיקוח נפש קל וחומר ממילה כדברי התשב"ץ:

י

נחזור לענינינו כיון דשבת הותרה אצל חולה לא שייך בזה שלוחי מצוה אינן נזוקין שהתורה הבטיחתו ולא יחמוד איש את ארצך וגו' כדי לקיים המצוה. והכא בלא זה ההבטחה יתקיים המצוה דשביתת שבת במה שישבות משאר דברים כנ"ל ודברים שהם לצורך פיקוח נפש כאילו אינם מלאכה כלל. וכמו שכתב הרמב"ם ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת וכו'. על כן אין בזה ההבטחה כלל ומותר לעשות המלאכה לצורך החולה [ואפילו החולה בעצמו] אף דלא שכיח הזיקא. אבל ביום הכיפורים אף שמותר לו לאכול. מכל מקום מצוות ועניתם לא יקיים. שהרי תתיר לו כל מאכלים ומשקים שכולם לצורכו ובמה יתענה ושפיר נאמר בו שלוחי מצוה אינן נזוקין כל שאין שכיח הזיקא. והכסף משנה שכתב דשבת דחוי' אצל חולה לא קשיא דהוא כתב בפ"ב מהלכות שבת ה"ד דאין מחללין על שאר צרכים של חולה שאין במניעתם סכנה:

בנך הדוש"ת הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה