אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תכט
א) עמדתי על דין חי' בתוך שלשים בתשעה באב וכן חולה שאין בו סכנה דפסק בשלחן ערוך תקנ"ד מאכילין אותו מיד ואין צריך אומד דבמקום חולי לא גזרו. והוא מדברי הרמב"ן הובא בטור. והטורי זהב פקפק בדבר מחמת דברי רבינו תם שהביא הבית יוסף וזה לשונו שרבינו תם התיר ליולדת לאכול בצום גדלי' אפילו לאחר שבעה ואף על גב דאמרינן בפרק מפנין דלאחר שבעה אם אמרה אינה צריכה אין מחללין עלי' שבת וצום גדלי' מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה דמי אפילו הכי מותר כיון דרצו אין מתענין אם כן רשות הוא עד כאן לשונו. משמע דבתשעה באב אסורה שלא כדברי הרמב"ן דהא בתשעה באב לא תליא ברצו עד כאן לשון הטורי זהב. והנה לכאורה זה קו' על הבית יוסף שהביא דברי רבינו תם בלי חולק ובשלחן ערוך פוסק כרמב"ן. אך באמת לא קשה מידי ולא הי' למראה עיני הטורי זהב דברי הרשב"א פרק קמא דמגילה וריטב"א פרק קמא דראש השנה [שלא הי' בדפוס בימיו כי הרשב"א נדפס פעם ראשון בזמנו של המשנה למלך וריטב"א ראש השנה בזמנינו] דאף תשעה באב מעיקר דברי קבלה ברצו תליא. וחכמים שאחר כך תקנו שבתשעה באב יהי' מחוייבת. נמצא חיוב שבתשעה באב אינו מדברי קבלה כלל רק מתקנת חכמים ובמקום חולי לא גזרו. ורבינו תם לא הוקשה לו אלא משום דדברי קבלה כדברי תורה. ותי' משום דברצו תליא. וזה טעם גדול גם לתשעה באב וכנ"ל:
ב
ואין להקשות דהא בשבת אין מתירין שבות על ידי ישראל במקום חולי זולת ביש סכנת אבר. לא קשה מידי דודאי אין לדמות שבות דשבת שהוא גזירה דאיסור סקילה [ובסוכה (דף ט"ז:) דלא תוכל ללמוד קולא מר"י שהיקל במחיצה תלוי' בסוכה שניקל בעירובי חצירות. משום דסוכה איסור עשה ושבת שבות דאיסור סקילה] לתשעה באב שעיקרו מדרבנן כנ"ל:
ג
אך יש לעיין דהא תשעה באב בין השמשות שלו אסור. הנה שחמור משבות דשבת שלא גזרו בין השמשות ואלו ט' באב גזרו גם בין השמשות וכיון ששבות על ידי ישראל לא הותר במקום חולה שאין בו סכנה כל שכן תשעה באב:
ד
אך לאחר העיון הא דתשעה באב בין השמשות שלו אסור לאו משום חומרא רק משום קולא שבו, והיינו דהנה באורח חיים סימן ק"ס בנטל ידיו במים ספק נעשה בו מלאכה אזלינן להקל. ואפילו בספק ספיקא להחמיר עיין שם במגן אברהם בשם הר"ש. והוא בלי חולק. ולכאורה תמוה דהא אית לידים חזקת טומאה ובחזקה פסק ר' יוסי פרק ב' משנה ב' דמקוואות ובמסכת ידים פרק ב' משנה ד' לחומרא ופסק כר' יוסי הרשב"א בתשו' והש"ך סימן ק"י. אך הבית יוסף שם בשם הר' מנוח משום דנטילת ידים עיקרו דרבנן. ובזה מיושב דבפרק בכל מערבין דטומאה אה דרבנן חשיב יש לו עיקר מן התורה. אבל נטילת ידים לחולין דשום טומאה אין פוסל בהם רק חכמים תקנו נטילה ודאי הוי עיקרו דרבנן. ולא אסר ר' יוסי במסכת ידים בספק אלא בתרומה וקדשים ככל סדר טהרות. ובזה חשיב יש לו עיקר מן התורה כבש"ס עירובין הנ"ל. מה שאין כן נטילת ידים לחולין לדידן דעיקרו דרבנן. וכיון דר' מאיר אפילו בעיקרו מן התורה מיקל. לא נפלוג מחלוקתם לומר דר"י אף באין לו עיקר מן התורה אוסר:
ה
ובזה יתבאר הטעם דתשעה באב בין השמשות שלו אסור. דהנה באיסור דרבנן שנתערב חד בחד שניהם אסורין ואי אפשר להתיר זה משום ספק דרבנן וזה משום ספק דרבנן דאם כן יאכל האיסור ממה נפשך. ולהתיר הא' ולא השני גם כן אי אפשר. על כן אוסרין שניהם. וזה גם כן דין שני מדוכות ולפניהם שני קדירות דבשקדירה אחת אסורה ואחת מותרת ונפלו לפניהם שני מדוכות אחת מתבלין מותרין ואחת אסורין מדרבנן תולין לומר איסור לתוך איסור נפל. משום ספק דרבנן. אבל אם הקדירות שניהם מותרין. ונפלו שניהם אסורין. וזה בששניהם מותרין כל אחד משום סד"ר ע"כ באירע הספק על שניהם והיתר א' סותר לשני. אסורין שניהם. אבל אם הי' אחד אסור בעצמותו אפילו לא הי' אירע הספק על השני, והשני הי' מותר בעצמותו בשלא הי' הספק על הראשון אף כשאירע הספק בשניהם יחד אוסרין זה ומתירין זה כמשפט [ובתשובה ביו"ד הלכות טבילה ביארתי שזה כוונת התוספתא פרק ב' דמקוואות]. והכי נמי בתשעה באב יש לפנינו שני בין השמשות. אחד של כניסת תשעה באב. ואחד של מוצאי תשעה באב. אחד אסור. ואחד מותר ואי אפשר להתיר שניהם ע"כ שניהם אסורין. אבל בשבות דשבת בין השמשות של מוצאי שבת אסור בעצמותו אפילו לא הי' ספק על כניסת שבת] שהרי הוחזק באיסור כל היום [ועיין עירובין דף ל"ו. ובמגן אברהם סימן תקס"ב] והיכי דאיכא חזקת איסור אפי' בדרבנן אסור דקיימא לן כר' יוסי דבחזקת איסור אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא כמו שכתב הרשב"א בתשו' והש"ך סימן ק"י. ע"כ מתירין של כניסת שבת ואוסרין של מוצאי שבת כמשפט. אבל תשעה באב דאין לו עיקר בתורה. ודומה לנטילת ידים בזמן הזה דאפילו במקום חזקת איסור אזלינן לקולא. וגם בין השמשות של יציאת תשעה באב בעצמותו מותר. ולהתיר בה"ש דכניסה ובין השמשות דיציאה אי אפשר ע"כ אוסרין שניהם:
ו
איברא דמה שכתבתי דאוסרין בין השמשות דכניסת תשעה באב משום בין השמשות דמוצאי תשעה באב דעל ידי שאתה מתיר דכניסת תאסור דיציאת ודומה לתערובת חד בחד. יש לעיין בזה מהא דנדה ספק בטמא וטהור שהלכו בשני שבילין דר' אדא ור"י בר"ת סבירא להו תולין טמא בטהור אפילו לרבי. ופי' תוספות דאיירי בטמא שספר מקצתו דמקלקל לי' לטמא על לאחר זמן ומכל מקום תולה בו הרי דכיון שעל עכשיו אינו מקלקל תולה בו. הכא נמי נתלה בין השמשות דכניסת שתול. ואף דאוסרת לי' בין השמשות דמוצאי תשעה באב. לא נשגיח בלאחר זמן. ועל עכשיו אין כאן רק קולא וניקל בדרבנן. יש לחלק דשאני התם שאין כאן קלקול ודאי על לאחר זמן. דשמא יארע בו טומאה אחר כך בלא זה וטומאה שכיחא. מה שאין כן בזה שהוא קלקול ברור למוצאי תשעה באב. ע"כ אין תולין לומר שהוא חול כיון שעל ידי זה אוסרין ליציאת מוצאי תשעה באב. ולדעת רש"י ורמב"ן בחי' ור"ן בחי' פשיטא שאין התחלת ראי' משם ופשוט:
ז
ובמ"ש מהא דעירובין דבין השמשות חשיב חזקת איסור שהוחזק באיסור כל היום. לכאורה לא משמע כן פרק ב' דשבת העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך. ואי חשיב חזקת איסור. בין השמשות דמוצאי שבת לבד יתחייב. וסבור הייתי לומר מילתא חדתא. כיון דחטאת אינו מכפר בלא ידיעה ודאי בתחילה כמבואר בשבת ובכריתות, והטעם שכיון שיודע שחטא הוא עושה תשובה שלימה. מה שאין כן כשמסתפק עושה סברות לומר שמא לא חטא. ומהאי טעמא החמירה התורה בספק להביא אשם בכסף שקלים. אבל חטאת בת דנקא כמו שביאר הר' יונה, והנה חזקה דמעיקרא אינו ברור רק משום שספק הוא אמרה תורה שלא נוציאנה ממה שהי' תחילה. כמו שביאר בשב שמעתתא שמעתתא ז' פרק ב' דברי תוספות יבמות (דף קי"ח) שכתבו באשה שאמרה מת בעלי דנאמנת על עצמה ולא על צרתה. ואם הי' צרתה בת ישראל לכהן. תאכל בתרומה. ומספקא לתוספות דאפשר לא תאכל בתרומה דאורייתא כמו בשני שבילין שאין מטהרין שניהם משום ספק טומאה ברשות הרבים אפילו באו בזה אחר זה כיון דסותרין זה את זה. והכא נמי חדא עבדא איסורא ממה נפשך. ואינו מובן דאם כן בשני שבילין גם משום חזקה לא נטהר, ולמה בזה אחר זה טהורין אפי' מדרבנן ומדאורייתא אפילו באו בבת אחת. ופי' בשב שמעתתא דוקא ספק טומאה ברשות הרבים. דמטעם ודאי אי אפשר בסותרין זה את זה. דאי אפשר שזה וזה ודאי טהורין. אבל חזקה אינו בירור רק ספק הוא והתורה אמרה שלא נוציא מחזקה ראשונה. על כן אין כאן סתירה דבאמת ספק בשניהם ולא נוציאם מחזקה לא זה ולא זה. וע"כ לא חשיב ידיעה שחטא. שבאמת ספק הוא לו שמא בין השמשות חול ולא חטא. ע"כ מביא רק אשם תלוי. דאין כאן ידיעת חטא בודאי הגורמת תשובה שלימה כיון שחטאו לשמים וקמי שמיא גליא. ועדיין חושב שמא קמי שמיא גליא שלא חטא כלל. ואינו דומה לספק טומאה ברשות היחיד ונכנס למקדש דמייתי חטאת. דספק טומאה ברשות היחיד מטעם ודאי ואמרינן שודאי נטמא. ממילא יש לו ידיעה שקמי שמיא גליא שחטא. אבל חזקה שספק הוא לא חשיב ידיעה:
ח
ומה שהקשו תוספות כתובות (דף כ"ב:) בהא דמקשה הש"ס הבא עלי' בא"ת קאי דהלא בחטאת קאי משום חזקת א"א. ולפי מה שכתבתי אינו בחטאת. דלא הוי ידיעה. הכי פירושו דמה שאינו מביא חטאת משום דחטאת אינו מכפר בלא ידיעת ודאי. וזה אין לו ידיעה בודאי. מכל מקום משום זה לא נגרע חיובו כיון שאנו מעמידין אותה בחזקה ראשונה. ואדרבא מקולקל יותר שאין לו כפרה. ושפיר הי' יכול להקשות לאלומי קושיא דבחטאת קאי ודו"ק: