אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תכד
ב"ה יום א' לך לך ב' מרחשון תרכ"ג לפ"ק פה קאצק. שלום וישע רב לכבוד הרב המאה"ג מעוז ומגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי תנא ופליג החסיד כש"ת מו"ה אברהם דוד הכהן נ"י אבד"ק ליטמורסק. הנה מכתבו קבלתי בהיותי בגור. וסבת איחור תשובתי טרדת הדרך והמועדים הקדושים. ואחר המועד פניתי מעט לעיין בתשובתו כראוי לעיין בו בביאור השיטות בפרק מקום שנהגו על סדר דבריו:
א
מה שכתב דהר"י והרא"ש בחדא שיטה וכתב דאף דלתירוץ רב אשי (שם נ"א.) צריכין לומר דעובדא דרבב"ח דאכל דאייתרא בצנעא הוה דלא שייך מחלוקת. ואם כן מאי קשיא לי' לאביי שם מעיקרא כיון דלדידי' כל העיקר בחומרי מקום שהלך לשם משום מחלוקת כמו שפירש"י, וכתב ליישב משום דמתניתין סתמא קתני. ומשמע דחומרי מקום שהלך לשם ושיצא משם שוים בדין אף שאין שוים בטעם. דזה משום מחלוקת וזה משום אל תטוש. ואידי ואידי אסורים אף בצנעא. ועל כרחין דסבירא ליה דאף בצנעא שייך מחלוקת עד כאן דבריו:
ב
ותמיהני דהא במתניתין באיסור מלאכה איירי דלא אפשר בצנעא כמו שכתבו התוס' (דף נ"ב.) בעובדא דר' ספרא. ואפילו יאמר דהרא"ש פליג בהא על תוספות. אכתי יקשה על תוספות דהא אף הם סוברים דבפרהסיא אסור אף בדעתו לחזור כמו שכתבו בעובדא דר' ספרא:
ג
ולפי עניות דעתי נראה ברור דשיטת הרא"ש כהר"ן דאף אביי מחלק בין דעתו לחזור. מדכתב הרא"ש בתירוץ רב אשי זה לשונו אפילו תימא מארץ ישראל לבבל ורבב"ח דעתו לחזור הוה. משמע דזה הי' פשוט דדעתו לחזור מותר. ועיקר החידוש דרבב"ח הי' דעתו לחזור. ועל כן קשיא לי' לאביי שפיר לפי מה דס"ל דרבב"ח אין דעתו לחזור הוה דבאין דעתו לחזור אסור מדינא. והוכרח לחלק בין מארץ ישראל לבבל, והוא הדין דלא שייך מחלוקת כיון דלא כייף להו והוי כמו שני קהלות בעיר אחת אלו עושים כמנהגם ואלו כמנהגם ולא שייך מחלוקת. [ואף דאביי סובר ביבמות (דף י"ד.) דאף שני בתי דינין בעיר אחת אסור משום לא תתגודדו נראה לי דס"ל דלא חתגודדו לאו משום מחלוקת הוא. ודלא כהרמב"ם פרק י"ב מהלכות עכו"ם. וכן מוכח מדברי הרמב"ן שכתב דבחילוק דינים לא שייך מחלוקת. והרי עיקר לאו דלא תתגודדו הוא כשנחלקו בדין כדאיתא ביבמות שם. ואדרבא אמר שם י"ג:
אמינא לך איסורא וכו' ואת אמרת לי מנהגא]:
ד
ועוד דודאי חד דינא לחומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם וכמ"ש מעכ"ת. וכמו דבחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור אין איסור אם המקום שהלך לשם חשיב ממנו. דאם לא כן הי' אסור באין דעתו לחזור מארץ ישראל לבבל דאידי ואידי חד טעמא לשיטת הר"ן. והוא הדין דאיסור דמקום שהלך לשם משום מחלוקת לא שייך מארץ ישראל לבבל. ועל כן הוכרח לומר דכסיי' משום דשויא ככותאי. אבל לדידן דאין חילוק בין ארץ ישראל לבבל ושייך מחלוקת אמרינן דכסיי' משום מחלוקת. ומה שהשיג על הפר"ח בדעת הרא"ש יפה השיג ה) ושיטת התוספות נראה לי דעובדא דרבב"ח מקרי פרהסיא כיון שאכל במקום שיכולים לבוא אליו בני העיר שהוא שם כמו שהי' באמת דאתי לי' רב עוירא וכו' ועל כן קשיא לי' לאביי שפיר. ורב אשי סבירא לי' דלא שייך מחלוקת הכא רק כעובדא דמתניתין דהוא מחמיר נגד בני העיר שהוא שם ויריבו עמו כיון שלפי מעשיו הם עושים שלא כדין. על כן אמר רבא שם (נ"א:) אין בזה משום שינוי משום דהרואה אומר כו'. אבל להיפוך בלאו הכי לא שייך מחלוקת דמאי איכפת להו במה שהוא מיקל. ואביי מוכרח לומר דאף בכהאי גוונא שייך מחלוקת מחמת פירושו במשנה. מה שאין כן לדידן דקיימא לן כרבא. והא דכתבו התוספות (שם נ"ב.) בהא דרב ספרא דאסור בדעתו לחזור משום מחלוקת. היינו דלפי מעשיו שהוא יום חול הם אינם יוצאים חובת התפילות גם עוברים על מצוות תפילין ומברכים ברכות לבטלה:
ו
ואף שהוא סברא חדשה. על כרחין לומר כן לשיטת רשב"א שבתוספות דסבירא לי' דמתני' וברייתא דדברים המותרים וכו' בחד מין מנהג איירי ואינו אסור בדעתו לחזור רק בפני כותאי. ואף זה רק משום דמסרכי מילתא ויבואו להורות היתר בדברים אחרים ולא משום מחלוקת. והא על כרחין בדעתו לחזור שייך מחלוקת כדמוכח במתניתין דאמר לפי' רבא (דף נ"א:) אין בזה משום שינוי מחלוקת. ומיירי בדעתו לחזור. ועל כרחין כמ"ש דאם הוא מיקל לא שייך מחלוקת. ובפירות שביעית דמשמע לקמן דשייך מחלוקת נגד בני עירו כשאינו מבער כמו שיתבאר לפנינו בעזר השם. התם נמי אם עדיין מותרין באכילה אסור להפסידן. ואפילו לעשות מאוכל משקה אסור כמו תרומה ומעשר יעיין ברמב"ם הלכות שביעית:
ז
שיטת הר"ן דבדעתו לחזור נמי אסור בפרהסיא מפני המחלוקת כהרא"ש וההיא דדברים המותרים וכו' דדוקא בכותאי אסור מפרש בשיטה אחרת דלא כתוספות והרא"ש. אלא דמיירי במנהג טעות ואסור להם עצמם משום שנאמר לא יחל דברו [זהו לפי תי' הב' שבר"ן] ואפילו לתלמיד חכם בלא שאלה. ובהכי מיירי ברייתא דפרק בתרא דנדרים (דף פ"א:) ומכל מקום מותר לאחרים שהם שם לנהוג היתר ואפילו דרים שם. ולא שייך מחלוקת דלמה יריבו עמו אחרי שהם יודעים דאף הם היו נוהגים היתר לולי הטעות שהי' להם. ובכותאי דאסור לומר להם מותרים אתם משום דמסרכי שוב אסור לנהוג היתר בפניהם מפני המחלוקת כיון שהם סבורין שאסורין מן הדין מכח טעותם. ובהכי מיירי ברייתא נדרים (דף ט"ו.) דאוקמוה ר"ח בכותאי [ובההיא קתני דאסור לנהוג היתר בפניהם ולא כברייתא דפרק בתרא דנדרים (דף פ"א:) כדי לבטלן אסור] ומסיים משום שנאמר לא יחל דלולי שהם הי' סבורין שאסורים מן הדין לא הי' אסור מפני המחלוקת. דאיסורא דמפני המחלוקת מלא תתגודדו נפקא כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות עכו"ם ולא שייך לא תתגודדו רק אם הם אגודה לאסור מכח הדין ולא אם יודעין שמותרין באמת מן הדין אלא שנאסרו מכח מה שנהגו. כן נראה לי לפרש דברי הר"ן. והיינו דקשיא להו לתוס' (דף נ"א.) מבית שאן דעל כל פנים מוכח מברייתא הנ"ל דלהם עצמם אסור. ובזה אין חילוק בין ת"ח לכותאי. דאם לא כן הי' מותר לאחרים אף בכותאי ואי משום דסרכי מחמת זה אינו אסור רק שלא לומר להם מותרין אתם. אבל מכל מקום להם הי' מותר לנהוג היתר. וזה מוכח מדמסיים ברייתא שנאמר לא יחל דברו. ועל כרחין מפני המחלוקת היינו שהם עצמם אסורים ואיכא משום לא תתגודדו. אבל לאחר שתירצו התוספות דשם איירי בידעו שהוא מותר. על כרחין דהא דאסור לנהוג בפניהם היתר הוא משום דסרכי ולא מפני המחלוקת ועל כן מסופק ר"י כו' או דילמא דלהם אסור אלא דלא רצה לומר מותרים אתם היינו מדינא משום דיש אנשים שאינם יודעים הדין וכמו שכתבו התוספות לענין חלה מארחא:
ה)וזה נראה דעת בעל המאור שכתב דאסור להתיר בפני כותאי הוא מפני המחלוקת. ונראה דהכי סבירא לי' דלומר מותרין אתם אסור משום דמסרכי ושוב אסור מפני המחלוקת אחרי שיש אנשים שסבורים שמן הדין אסור וסוברים שעוברים מן התורה. אבל בעלמא לא שייך מחלוקת היכי שהוא מיקל כיון שיכול לומר להם שהוא מותר מן הדין. וראיתי למעלת כבוד תורתו דברים זרים לפי דעתי בדעת הרשב"א שבתוס' ובעל המאור ויתבאר לפנינו בעזר השם ט) ולשיטת הר"ן בתירוץ הב' יש דרך אחר דמשום דמסרכי פירוש שיתירו להם מנהג ההוא עצמם כמו שכתב הר"ן בעובדא דבניו של רבן גמליאל. והא דכתב הר"ן בההוא דדברים המותרין דמסרכי היינו שיבואו לדמות מילתא למילתא היינו לפי תי' ראשון שלו דכותים נמי מותרין מן הון. והיכי שבאים לישאל מתירים להם בלא שאלה וק"ל י) אמנם בדעת בעל המאור על כורחין לומר כמו שכתבתי דדוחק גדול לומר דמתני' דאמר אין בזה משום שינוי המחלוקת היינו דאפילו בכותאי ובאנשי מדינה יחמיר. והא דאמר בגמרא הטעם משום דסרכי, אביי הוא דקאמר כן לר' יוסף דלדידי' ההוא ברייתא מיירי מארץ ישראל לבבל. שהרי רב אשי עונה על זה משמע דהכי ס"ל. ועוד דמשמע דסתמא דגמרא קאמר כן:
יא
נחזור לפירוש הר"ן. ומעכ"ת האריך להשיב עליו בדברים בעלמא. ומה שכתב דיחידאי הוא בפרש"י. גם במה שכתב דאביי אית לי' החילוק בין דעתו לחזור. ליתא דהרא"ש סובר כמותו. וכן נראה מש"ך סימן רי"ד וכן כתב הפר"ח. רק במה שכתב דהרא"ש באם מצא יושב ואוכל. בזה אין דבריו נראין. ומה שכתב דברא"ש מבואר דמרישא, פריך איני יודע כוונתו. ואם כוונתו מחומרי מקום שהלך לשם וכוונתו לסופו לא מצאתי כן ברא"ש. ומ"ש דמה הקשה הרא"ש דהיה לי' לש"ס להקשות ממתני' אברייתא ולוקי בדעתו לחזור ומה זו קשיא דכמו שהקשה מרבב"ח אם לא הי' דעתו לחזור וכעין מאי לאו שבש"ס. כמו כן הוה לי' להקשות ממתני' אברייתא
יב
ומה שכתב שברמב"ן מבואר דאביי לא סבירא לי' החילוק דרב אשי. תמיהני דזה כתב להשיג על בעל המאור דלשיטתו ודאי אביי לית לי' דרב אשי. דמה שאנו אומרים דאביי אית לי' דר' אשי היינו משום שמפרשים הקושיא מחמת שאין דעתו לחזור. דהקושיא אף דהכא ליכא מחלוקת להרמב"ן. [ולהר"ן משום דבצנעא]. אבל אליבא דאמת על כורחין אית לי' להרמב"ן דאביי אית לי' דרב אשי, דהא אביי הוקשה לו ממתניתין אף דהכא לא שייך מחלוקת להרמב"ן. ואביי מפרש מתני' משום מחלוקת. ועל כורחין משום דהכא אין דעתו לחזור. והקושיא מפירות שביעית כמבואר ברמב"ן. ואם כן למה לי דתני במתניתין הטעם משום מחלוקת תיפוק לי' דמדינא אסור כמו בפירות שביעית, ואין לומר משום דהתם דינא דאורייתא ותלוי במקום. דאם כן מה פריך לרבב"ח מתרבא דאייתרא דחלב אסור בכל מקום בשוה ואינו תלוי רק בקבלה. אלא הדבר ברור דאביי נמי מפרש מתניתין בדעתו לחזור דוקא כמו רב אשי. רק בזה מחולק עם הר"ן דהרמב"ן סובר דבדבר התלוי בדין לא שייך מחלוקת. והר"ן לא ניחא לי' בהכי וכל שכן למה שכתבתי לעיל אות ז' דהר"ן סובר כהרמב"ם דלא תתגודדו משום מחלוקת ועל כן שייך בהא מחלוקת. והוא הדין בפירות שביעית דשייך מחלוקת ועיין לקמן בתי' הרמב"ם ועל כן פירש דהקושיא מחומרי מקום שיצא משם:
יג
וראיתי בריטב"א שהביא הרדב"ז סימן ע"ג דברים לא אדע לפרשן שהוא כתב וזה לשונו ובהא אתיא מתניתין. רישא וסיפא בחד גוונא דרישא איירי בחד צד במקום דליכא למיחש למחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל. ולרב אשי בתר עיקר עירו. והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם עד כאן לשונו. ודבריו תמוהים הרבה דמה שכתב דלאביי אזלינן בתר ארץ ישראל. ומשמע מדבריו דאינו אסור מדינא רק כשהמקום האיסור הוא ארץ ישראל והמותר בבל. והא אביי אמר הני מילי מבבל לבבל כו'. גם משמע מדבריו דסיפא דמפני המחלוקת אסור היינו אפילו מארץ ישראל לבבל. וזה תימה דמדינא לא יאסר ומפני המחלוקת יאסר. ועוד דהוא עשה סיפא בבא בפ"ע ובגמרא אמר אביי דקאי ארישא. ויותר תמוה דהוא אמר דסיפא בחומרי מקום שהלך לשם מיירי. ובגמרא לרבא דקיימא לן כוותי' דקאי אחומרי מקום שיצא משם, ואין בזה משום שינוי המחלוקת. ויהי' איך שיהי' אין דבריו עולים כדברי המלחמות ה' שבידינו. דהוא כתב לר' אשי דרישא הפירוש דאזלינן בתר עיקר עירו. והיינו כדברי התוס' דמתניתין לצדדין קתני. וכן כתב הריטב"א להדיא בפרק קמא דחולין גבי מגרומתא יעוין שם שיישב דזה לא חשיב לצדדין. ובמלחמות כתב זה לשונו דאי לא תימא הכי אלא מתניתין היכי משכחת לה אי אין דעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם אין נותנין עליו. חומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו. ומשמע נמי כו' אלא מתניתין בשדעתו לחזור [בספרים שבידינו הגירסא משובשת דכתב אי דעתו לחזור וצריך לומר אי אין דעתו לחזור כמ"ש והוא פשוט והפר"ח בסימן תס"ח כשביאר דעת הרמב"ן כתב ואפילו דעתו לחזור מן הדין הוא חייב בהן שהרי נעשה בן עיר ליומו. והוא טעות דהרמב"ן כתב זה על אין דעתו לחזור. והוא תפס גירסת הספרים שבידינו והוא טעות]. [הג"ה. עתה נדפס ש"ס בווילנא ושם תקנו הגירסא בשני חצאי מרובע. המגיה]:
יד
והברור בדעת הרמב"ן דבין אביי בין רב אשי סבירא להו דמתני' בדעתו לחזור וחומר' מקום שיצא משם מדינא ושהלך מפני המחלוקת רק דאביי חידש דהיכי דמקום המתיר חשיב ממקום האוסר מותר מדינא. ומשמע נמי דלא שייך מפני המחלוקת כשמקום המתיר חשוב כמו שכתבתי:
טו
ולענין מה שהקשה על הרמב"ם מפירות שביעית [ומה שתירץ הוא הם דברי הפר"ח סימן תצ"ו בסופו. אלא שמ"ש דיום טוב שני חשיב איסור התלוי במקום. אין נראה לי שהרי אנן בקיאין בקביעא דירחא כמו בני ארץ ישראל והחילוק שבינינו לבינם הוא שאבותינו נהגו בתחילה שני ימים טובים כדשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם ואם כן הדבר תלוי בקבלת אבות] הנה מתחילה נבאר סוגיא דפירות שביעית וממילא יתיישב קושייתו דהנה הסוגיא זו קשה טובא חדא דלשיטת הר"ן ודעתי' דמתניתין בדעתו לחזור ואינו אסור משום חומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת. אם כן מה פריך ולית לי' לר' יהודה יעוין שם בפרש"י. הא שפיר קאמר. ואדרבה קשה אדרבנן דעל כרחין אף הם מודים דבפירות לא שייך מחלוקת. דאם לא כן יקשה קושיית התוספות בד"ה ממקום שכלו:
טז
ועוד דמה דפשיטא לי' לרש"י שם וכן לר"ן דחומרי מקום שיצא משם על כרחין לאו משום מחלוקת הוא. קשה דהא משני דממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער. ופרש"י שם דבזה לא שייך חומרי מקום שיצא משם הואיל ובשעה שיצא משם עדיין לא נהגו בהן איסור ועל כרחין דהאיסור הוא כמו שפרש"י בדר' יהודה דיש כאן זלזול מקומו. ואם כן אימא דהיינו טעמא דחומרי מקום שיצא משם וכן חומרי מקום שהלך לשם. ועל כן בפירות שביעית שאין הדבר תלוי בגוף האדם אלא בפירות לא שייך זלזול מקום. וכן בצנעא מותר.
יז
תו קשה אהא דמשני דממקום שלא כלו למקום שלא כלו חייב לבער דבזה קשה קושיית התוספות (דף נ"ב:) דהא אסור לשנות מפני המחלוקת אפילו לקולא. ובזה לא שייך תירוץ התוספות דכיון דמדאורייתא חייב לבער. דהכא אין כאן איסור רק משום זלזול מקומו. ועל כרחין טעמא דמחלוקת עדיף דהא בהולך ממקום שאין עושין אי לאו טעמא דכמה בטלני הי' מבטל מנהג מקומו ולא יחוש לזלזול מקומו מפני המחלוקת. וגם תי' הב' דלא שייך מחלוקת רק בדבר התלוי בגוף אם כן אף זלזול מקומו אין כאן:
יח
ונראה דהנה פשוט דגבי פירות שביעית אין הפירוש חומרי מקום שהלך לשם ושיצא משם על אדם היוצא. דאם כן לתני באדם ההולך למקום אחר דאסור לאכול שם מפירות אם כלו במקומו. וכן מבואר בשמעתתא ברש"י בכמה מקומות. וכן בתוספות במה שכתבו דבדבר שאינו תלוי בגוף האדם, ואם כן לרב אשי בשמעתא דמגרומתא חולין (דף י"ח:) דבאין דעתו לחזור אין נותנין וומרי מקום שיצא משם. ואם כן במוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו אמאי חייב לבער הא אין דעתו להחזיר את הפירות למקומו. וצריך לומר דלעולם חשבינן הפירות במקום שבעליו שם וכדאמרינן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ועל כן כיון שדעתו לחזור והרי הוא עדיין בכלל אנשי עירו אף הפירות חשבינן להו כאלו הי' שם. יט) והשתא ניחא דפריך ולית לי' לר' יהודה דאינו יכול לומר לאנשי העיר הבא לך פירות ממקומך ותאכלם. דזה אינו דאם הוא יביא לו פירות והוא אין דעתו לחזור יהי' הפירות אסורים מדינא. כמו בדעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם. וכך קושיית הגמרא דעל כרחין חומרי מקום שיצא משם אינו מפני המחלוקת דיכול לומר לבני עירו הבא לך אף אתה לכאן ואכול אם נאמר דאין איסור מצד הדין:
כ
ואף ראיית הר"ן נמי הכי הואא. דודאי אף רבנן הודו לסברא זו דמהאי טעמא בפירות לא שייך מחלוקת דאמר לי' אם תבא אתה לכאן גם כן תתחייב לבער. והיינו טעמא דאי לאו טעמא דכמה בטלני איכא בשוקא הי' מותר לעשות מלאכה בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ולא חייש לזלזול מקומו דמצי אמר להו בא אף אתה לכאן ועשה משום מחלוקת אנשי העיר. ועל כרחין דמדינא אסור. וממילא הוא הדין באין דעתו לחזור אסור מדינא משום חומרי מקום שהלך לשם. ואם כן אם יביא לו פירות אחד מאנשי מקום שכלו יהי' חייב לבער מדינא ואינו יכול לומר לו הבא לך אף אתה. ושוב יאסר מפני המחלוקת:
כא
ומשני דהכי קאמר המוליך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו חייב לבער משום זלזול מקומו. ואין לומר דלא יתחייב לבער משום מחלוקת אנשי העיר. דזלזול ומחלוקת אנשי עירו עדיף. והא דהוה מותר לעשות אי לאו דכמה בטלני משום דמצי למימר בא אף אתה לכאן ועשה. אבל הכא דלא מצי למימר להו הכי דאם יביא לו עכשיו יהי' אסור מן התורה משום חומרי מקום שיצא משם. ובאיסור תורה אינו מותר מפני המחלוקת. ויהי' אסור לאוכלו. בזה אמרינן דטעמא דזלזול מקומו עדיף. וזה לפי תי' ראשון שבתוספות:
כב
ולתירוץ הב' נמי ניחא דבפירות לא שייך מחלוקת דאם יביא לו עכשיו פירות יהא חייב לבערו וחכמים בתר השתא אזלינן ודי למבין. ואין לומר דאם יביא לו עכשיו פירות יהא מותר משום דהוא אין דעתו לחזור. דזה אינו דכמו דכבר נתחייבו בביעור ביד בעל מקום שכלו ואין יכול להקנותם כמו חמץ אחר שש דאינו ברשותו לבטל ונשארין הפירות של בעל מקום שכלו והכל ניחא בסייעתא דשמעתא [ברם צריכין למודעי דאם בעל מקום שכלו קנה פירות במקום שלא כלו אינם נאסרין כיון שמעולם לא הי' במקום איסור כמו המוליך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומן:]
כג
וממילא מיושב גם לשיטת הרמב"ם. דאף דהוא סובר דאף דאין דעתו לחזור עדיין אינו כאנשי עיר. מכל מקום אם יקנם בעל מקום שכלו והוא דר שם מקדם אף הפירות יחשבו ממקום שכלו ויהא חייב לבערם:
כד
ומכל מקום לשיטת הרמב"ן דמחלוקת בדין לא שייך מפני המחלוקת דיודעין שאין מנהג עירם מכריע. על כרחין לומר דפירות שביעית מקרי אין דעתו לחזור מפני שאין בדעתו להחזיר הפירות ואף על פי כן אסור במוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו דכיון שחל שם איסור על הפירות תו לא פקע:
כה
ויש ראי' לפירוש זה דפירות מקרי אין דעתו לחזור מאביי דמוקי מתניתין במוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו והחזירן למקומן דאינו חייב לבער. ותיפוק לי' אפילו הביאן ממקום שכלו דאינו חייב לבער. אלא ודאי דבכהאי גוונא חייב לבער משום דחל עליהם שם איסור פעם אחת:
כו
ולענין מה שפירש בדעת הר"ן דאף באין דעתו לחזור ויצא אחר כך חוץ לתחום דפקע מיני' חומרי מקום שהלך לשם וכל שכן דפקע מיני' קולי מקום שהלך לשם. יפה כוון. וגם אנכי פרשתי כן דברי הר"ן בפשיטות ומכל מקום מה שהביא ראי' מתוספות שכתבו בדר' ספרא אפילו דעתו לחזור מדלא כתבו ואפילו שדעתו משמע דסבירא להו דמצי מיירי באין דעתו לחזור זה אינו דלמה להו למימר מפשט המנהג תיפוק לי' דמדינא אסור כשאין דעתו לחזור:
כז
אך מה שיצא מתוך זה לחלוק על מנהג שנתפשט בכל ישראל באנשים הנוסעים מכאן לארץ ישראל דכשבאים משם ודעתם לחזור דחייבים כאן לנהוג יום טוב שני כמונו. זה אינו נראה לי כלל. דהנה לשיטת התוספות ובעל המאור דאביי אינו מחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור ולעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת ומוכח דלעולם נחשב כעיר שיצא משם. וכי לית לי' לאביי מתניתין דבבא בתרא (דף ז':) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חודש. ומוכח שם בגמרא דדינא דאורייתא הוא דלהחשב כיושבי העיר השיעור אם ישב שם שלשים יום ולהחשב מאנשי העיר בעי שישב שם י"ב חודש. אלא ודאי דאף אביי מודה בזה דאם כבר נשתקע שם דדינו כאנשי העיר לגמרי ולא נקרא זה הולך ממקום שעושין רק בשעה שבא לשם בזה סבירא ליה לאביי דאפילו אין דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם, ורב אשי סבירא לי' דבדעתו להשתקע סגי:
כח
תדע דהא הר"ן פירש דהש"ס מביא ראי' דכמו דהיכי דדעתו לחזור נחשב בכלל אנשי העיר שיצא משם כמו כן בדעתו להשתקע נחשב בכלל אנשי העיר שהלך לשם. ואי סלקא דעתך דאפילו בנשתקע שם ממש יש סברא לומר דדינו כמקום שנולד. אם כן מה ראי' מדעתו לחזור דבדעתו לחזור דיינינן לי' כאלו חזר. אבל בדעתו להשתקע אפילו נדון אותו כאלו נשתקע הרי הוא כאנשי עירו. אלא ודאי דשנשתקע ממש לית מאן דפליג דהרי הוא כאנשי העיר לגמרי וכמתני' דבבא בתרא [ואין לחלק כלל משום דהכא תלי בקבלת אבות. דאם כן לא הוה פריך הש"ס מפירות שביעית לשיטת הרמב"ן] רק בתחילת ביאתו פליגי דהיינו קודם שנשתקע שם י"ב חודש. ועיין ביורה דעה סימן רנ"ו. ורב אשי סובר דאף באין דעתו לחזור סגי:
כט
ונהי דלענין ממון נראה מדברי' הר"ן בתשובות סימן י"א דבעינן שיעשה מעשה המוכיח שידור שם הביאו הש"ך סימן קס"ג. מכל מקום לענין איסור הוא יודע בעצמו ובמהרי"ק שורש י"ז הובא ביורה דעה סימן רנ"ו דאפילו לענין ממון באומר שדעתו להשתקע כופין אותו ואפשר דהוא נמי לא אמר אלא לענין צדקה דהוי כמו באיסור שבינו לשמים. ואין להאריך בזה. ובזה הוא שכתב הר"ן דאם יצא משם מותר דלא נחשב בן עיר באין דעתו לחזור אלא כל זמן שהוא שם. וכן מטין דברי הרמב"ן שכתב במלחמות דבאין דעתו לחזור נעשה בן עיר ליומו. הרי דאף שאין דעתו לחזור לא נעשה בן עיר רק באשר הוא שם. אבל לא כשיצא משם. ומה שהביא במלחמות ראי' מעובדא דרמי בר תמרי חולין (דף ק"י.) ולא מוקי לה באין דעתו לחזור הוא משום דס"ל בפשטות דדעתו לחזור כדברי הרשב"א סימן ש"ז:
ל
ובאמת אני תמה על מהרי"ל שהביא אברהם סימן תס"ח דבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם שנים ושלש שנים דנקראים דעתם לחזור. וקשה לי מההיא דחמרת וגמלת שהביא שם בבבא בתרא דאם נשתהו שם שלשים יום הרי הם כאנשי העיר. ואף דחמרת וגמלת סופם לחזור למקומן ואף על פי כן נקראין יושבי העיר. והוא הדין לענין בני עיר דאם נשתהא שם י"ב חודש דהרי נחשבין כאנשי עיר ואף על פי שדעתם לחזור. ואולי ס"ל למהרי"ל דגם בזה יש חילוק ביניהם. וכן מטין דברי הריטב"א פרק חלק. דאם לא כן אכתי משכחת לה מדחי' מתוכה ומשבט אחר בחמרת וגמלת שנשתהא שם יב"ח ועיין שם בריטב"א:
לא
ולפי מה שכתבתי נתבאר דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאף כשאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם היכי דליכא למיחש למחלוקת וחומרי מקום שהלך משם רק מפני המחלוקת. מכל מקום מודה בנשתקע שם ממש דנותנין עליו חומרי וקולי מקום שהלך לשם מדינא:
לב
ולפי זה יש תפיסה על החק יעקב שכתב דטעמא דהרמב"ם דבאין דעתו לחזור טפי איכא למיחש למחלוקת ואפילו בצנעא אסור רק חוץ לתחום מותר דהטעם משום דפעם אחד יתוודע כיון דדעתו להיות שם לעולם. ולהנ"ל זה אינו דהא הרמב"ם במנהג שלא לעשות מלאכה בערב פסח קאי ולשנה הבאה יהי' אסור מדינא. ועיקר השאלה על ערב פסח זה. ואין נפקא מינה בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור. והעיקר משום דטפי איכא למיחש למחלוקת עם אנשים שיהי' עמם לעולם:
לג
נתברר מזה דבן בבל שקבע דירתו בארץ ישראל נעשה כבן א"י לגמרי לכל השיטות. ואם חזר לבבל ודעתו לחזור אסור לעשות מלאכה ביישוב אבל מניח תפילין וכו':
לד
ועתה נבאר בבן בבל שהלך לא"י ואין דעתו לחזור וקודם שנשתקע שם חזר לבבל ודעתו לחזור לא"י מה דינו. והנה מעכ"ת ביאר בראיות שדעת הר"ן דבכה"ג חוזר לדינו הראשון וכן הוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם. ומ"מ לענין הלכה צ"ע אחרי שהמחבר סי' תצ"ו פסק כבעל המאור דמשהגיע לישוב אסור בין במדבר בין בישוב. וחילוק מעכ"ת דשאני יו"ט שני שהוא מנהג גדול ואין לפרוץ בו. אינו מוכרח ועובדא דרמי בר תמרי חולין (דף ק"י.) יש לומר בכותאי אנשי המדינה ולא הי' יכול לומר מותרים אתם דמסרכי. ושוב אסור מפני המחלוקת. על כן אכל חוץ לתחום דלא שייך מחלוקת כיון שאינם בעירם דבלא מתי' שב שנין לא נבח עיין עירובין (דף ס"א.):
לה
ואני תמה על מעכ"ת שהוקשה לו על שאין עושין כפסק הרמב"ם דלשיטתו ודאי יש להם כל דין בני בבל כשהם כאן. ולמה לא תמה יותר דאפילו הם בא"י יהי' אסורים לעשות מלאכה מטעמא דכמה בטלני כמו ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין דאפילו אין דעתו לחזור אסור לעשות מלאכה
לו
ואין לומר כיון דבשאר דברים אינו נוהג מנהג יו"ט דאסור אפילו בצנעא לעשות קידוש וכיוצא בו. כמו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין דאסור לעשות בצנעא כשאין דעתו לחזור אף דכשדעתו לחזור עושין. אף באיסור מלאכה לא ינהוג. דליתא דהא בני א"י שבאו לח"ל ודעתם לחזור אסורים לעשות מלאכה אפי' בצנעא אף שבשאר דברים נוהגים מנהג חול:
לז
אולם לדעת הפר"ח דיו"ט שני חשיב מנהג התלוי במקום והרמב"ם מודה בזה. לק"מ מהרמב"ם. אלא דלא נראה כמ"ש דהא אנן בקיאים בקביעא דירחא כמו בני א"י. ואין לומר כיון דבימים הקדמונים כשקדשו על פי ראי' הי' מידי דתלוי במקום אף אנו כמותם. דהא התוספות כתבו בריש פרק לולב וערבה דרב ספרא הלך לאתרא דמטו שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי יע"ש. ומבואר מדבריהם דאלו הלך לאתרא דלא מטו שלוחים כלל הי' אסורים אף במדבר דשמא באמת יו"ט. ולמה בזמן הזה הדין דבכל מקום שהולכין בני א"י אינם עושים יו"ט שני. נאמר דהדין כמו מקודם. אלא ודאי דליתא. ואם כן לדידן הוה רק מידי דתלוי בקבלת אבותינו:
לח
ולענין הלכה נראה דאם נאמר דהחילוק משום דיו"ט שני מנהג גדול א"כ עיקר הקולא בשאר מנהג משום שאינו מעיקר הדין. והרי קולא דא"י שאין עושים שני ימים טובים ודאי הוא מעיקר הדין. ואין ללמוד להיפוך. ואפי' לבעה"מ הוכיחו הפוסקים שפיר מההיא דמגרומתא דזה דינא דאמרו שיהא הלכה כאותו החכם שהוא ממקומו וכמו שהוכיח הר"ן מהא דבמקומו של ר' אליעזר הי' כורתין עצים וכו' ובתשו' הר"ן סימן מ"ח מוכח דמעיקר הדין כן הוא דנעשה לגמרי כאנשי מקומו:
לט
ובשיטת רשב"א שבתוספות כתב מעכ"ת דבפני כותאי אסור בתוך התחום משום מחלוקת וחוץ לתחום משום דמסרכי. לא ידענא אנה מצא זה. ובודאי כוונתו ליישב הא דכתב בעל המאור דהטעם משום מחלוקת. ובגמרא אמר הטעם משום דמסרכי. ולא הועיל כלום. דאכתי למה אמר בעל המאור טעם שאין שייך חוץ לתחום ולמה הניח טעם הגמרא דשייך אף חוץ לתחום. ועוד דברשב"א מבואר דההיא דכותאי מיירי גם כן במקומן אלא שדעתו לחזור. וכבר בארתי לעיל שיטתם:
מ
שיטת התוספות חולין (דף י"ח:) דחומרי מקום שיצא משם לעולם אסור מדינא, אם לא מבבל לארץ ישראל ואפילו דעתו לחזור, ושהלך לשם מבבל לארץ ישראל ואין דעתו לחזור אסור מדינא. מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור מותר לגמרי. ושאר אופנים אסור מפני המחלוקת. והא דרב ספרא על כרחין אין דעתו לחזור הוה. דאם לא כן כיון דמא"י לבבל הוה אמאי אסור בישוב:
מא
שיטת הרשב"א בתשו' פשיטא לי' למעכ"ת דמדינא הכל תלוי בדעתו לחזור. ולבבי לא כן ידמה דהא כתב הרשב"א ומיהו כיון שהוא במקום חשוב יותר ממקומו נותנין עליו גם חומרי מקום שהלך לשם וכדאביי. ורב אשי לא נחלק עליו בהא. משמע דבזה ר"א לא נחלק עליו לא בדינא ולא בטעמא. וכמו דלאביי ודאי אסור מדינא דהא סבירא לי' דפקע מיני' חומרי מקום שיצא משם כמו כן לר"א. אלא דרב אשי סבירא לי' דכיון דדעתו לחזור נותנין עליו גם חומרי מקום שיצא משם מדינא. וכן משמע מדכתב אחר כך מבבל לבבל ודעתו לחזור דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. דאינו בדין שיקל במקומם ואסור מפני כבודם. משמע דמבבל לא"י א"צ לטעם זה רק מדינא אסור:
מב
ולפי זה נראה דכל שכן מארץ ישראל לבבל ואין דעתו לחזור דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם דלפירוש הר"ן בקושיית הגמ' לרבב"ח דשוים חומרי מקום שיצא משם ודעתו לחזור. לכשהלך לשם ואין דעתו לחזור. וה"ה דשוים שיצא משם ואין דעתו לחזור לשהלך לשם ודעתו לחזור. ושיטת הרמב"ם ידוע דלעולם מקום שיצא משם עדיף. ועיין פרמ"ג ביו"ד סימן פ"ב בש"ד דחומרי מקום שהלך לשם אינו אלא מדרבנן יע"ש. א"כ כל שכן דאם המקום שיצא משם א"י ושהלך לשם בבל דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא אף שאין דעתו לחזור. אך נסתפקתי אם נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא כיון שאין דעתו לחזור או כיון שהוא מארץ ישראל לבבל אין נותנין עליו אלא מפני המחלוקת. ויש סעד לזה מדר' ספרא דעל כרחין אין דעתו לחזור הוה דאם לא כן אמאי אסור בישוב כיון שהי' מארץ ישראל לבבל. ומכל מקום אין אסור בישוב רק מפני המחלוקת. ודוחק לומר דדעתו לחזור הוה ומכל מקום אסור בישוב מפני שהוא מנהג גדול או שנאמר דאף מקומו הי' בבבל אלא דמטו שם שלוחים ואין עושים רק יום אחד אף בחוץ לארץ כמבואר ברמב"ם הלכות קידוש החודש. דמלשון הר"ן שכתב דכיון דבבל הוה משמע שמקומו הי' ארץ ישראל ואין להאריך [עיין השמטה בסוף הספר]:
ידידו הדוש"ת הק' אברהם.
[א.ה. אנו העתקנו ההשמטה מסוף הספר למקומה כאן].
השמטה להלכות יום טוב סימן תכד
מג
ובעיקר מילתא דר' ספרא יש לעיין אמאי לא הביאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. והנראה בזה דהנה צריכין להבין מה השמיענו ר' ספרא במה דאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת הלא מתניתין דמקום שנהגו הוא. ואמנם נראה דההוא דר' ספרא אינו ענין למשנתינו. דהנה הפר"ח ביור"ד סי' פ"ב כתב דלדעת הרשב"א דמקום שנוהגין איסור במין עוף אחד אין סומכין על מקום אחר שיש מסורח דחיישינן שמא באותו מקום יש מין עוף טמא הדומה לו ועל כן אסרוהו ולא משום דלא הי' להם מסורת. וכתב הפר"ח דהא פשיטא דהבא ממקום שנוהגין איסור למקום אחר דאפילו דעתו לחזור מותר דלא אסרוהו אלא משוים שבאותו מקום שכיח עוף טמא הדומה לו ואלו הלכו כולם למקום אחר אף הם אוכלים אותו. אבל הבא ממקום שנוהגין היתר למקום שנוהגין איסור לא מבעיא אם אין דעתו לחזור דאסור. אלא אפי׳ דעתו לחזור אסור דאף בני מקומו אם הי׳ הולכין לכאן הי׳ נוהגין בו איסור:
מד
ויש לעיין דהנה דין הראשון ודאי נכון כיון דאף בני עיר זו לא נהגו בו איסור אלא במקומן. ולא דמי לשאר מנהגים דאף אם הלך אחד מהם למקום אחר ודעתו לחזור אסור. היינו משום דלא חל התקנה רק על בני עיר זו. אבל על בני עיר זו חל האיסור שלא לעשות בשום מקום. מה שאין כן הכא כנ״ל. אבל דין השני צריך עיון דנהי שאין ראי' מאנשי מקומו. מכל מקום האיך יכולים בני עיר זו לאוסרם עליו כיון שדעתו לחזור ואינו מהם [ויש לומר שאף הפר״ח אין כוונתו אלא שראוי לנהוג בו חומרא]:
מה
אמנם נראה שדינו ברור. דהנה בסי׳ תס״ח כתב הכנה"ג בשם רבו מהרי"ט הביאוהו גם הפר"ח שם דהא דפקע חומרי מקום שיצא משם כשאין דעתו לחזור. היינו דווקא כשנתיישב בעיר שנוהגין היתר. אבל כשנתיישב בעיר שאין שם מנהג קבוע לא פקע מיני׳ חומרי מקום שיצא משם. ונראה שכן דעתו דודאי העיר ההוא עצמה אם באתה לשאול מתירין להם אחרי שאין להם מנהג לאסור ומדינא מותרין. אך הבא לשם ממקום אחר אסור ולא אמרינן דנעשה כבני עיר זו. ויוכל לנהוג כמו שירצה. כיון דאין התנגדות למנהג עירו ממנהג עיר זו נשאר מנהג עירו במקומו:
מו
ולפי זה נראה דהוא הדין להיפוך בחומרי מקום שהלך לשם ודעתו לחזור דאם אין התנגדות ממנהג עירו לעיר שבא לשם חייב לנהוג כמנהג עיר שבא לשם. דהא הר״ן ז״ל מדמה חומרי מקום שיצא משם ודעתו לחזור לשהלך לשם ואין דעתו לחזור. והוא הדין שמדמין שהלך לשם ודעתו לחזור לשיצא משם ואין דעתו לחזור. ועל כן בהלך ממקום שנוהגין היתר שאין ראי' ממנהגם שיש לנהוג היתר באתרא דשכיחי פרס ועזני׳. ועל כן חייב לנהוג בחומרי מקום שהלך לשם. ואף אמנם שהפר״ח אפשר לא כיון לזה אלא שראוי לנהוג חומרא ולא שמחוייב. מכל מקום נראה לי ברור כמו שכתבתי:
מז
וראי' לזה מהא דאמרינן בפרק בני העיר והובא ביור״ד סי׳ רנ״ו ס״ו במי שהלך בסחורה לעיר אחרת ופסקו עליו אנשי העיר צדקה דחייב ליתן להם מדינא לא מפני חשד. ועל כן כשחוזר לעירו אינו נוטל אותה מהם לחלק לעניי עירו. וכתב הט״ז דכיון שהוא בעיר ההוא נגרר אחר העיר ההוא יעיין שם. וקשה דהא קיימא לן כשדעתו לחזור דהוא כאנשי עירו. ועל כרחין צריך לומר דבאמת כשהוא בעיר אחרת הוא נגרר גם כן אחר העיר ההוא. אלא שמחוייב יותר לשמוע לאנשי עירו שאינם מחזיקים במנהג זה ומתירים אותו בפירוש. אבל כל שאין התנגדות למנהג ההוא מאנשי עירו. שפיר מחוייב לשמוע לעיר שהוא שם:
מח
ולפי זה קשה בההוא דרב ספרא כיון שהחילוק במקומות ואף בני א״י מודים שבני חוץ לארץ מחוייבים לעשות ב׳ ימים אף שדעתו לחזור מחוייב לנהוג בישוב מדינא ולמה אמר לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת
תיפוק לי' דמדינא אסור. וצריך לומר כיון דר' ספרא הלך לאתרא דמקלעו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי כמו שכתבו התוספות ריש פרק לולב וערבה ולדידהו אסור רק משום גזירה. והוא דלא הי' שם רק בניסן ולא שייך גבי' גזירה ולא אסור בישוב רק משום שינוי מחלוקת. נמצא שדינו של ר' ספרא הוא דין אחר ממש. וזה בזמן שהי' מקדשין על פי הראי'. אבל בזמן הזה דטעם האיסור הוא משום דזמנין גזרו המלכות גזירה. ואף בני ארץ ישראל מודים שבני בבל יש להם לנהוג בגזירה מחמת מנהג אבותיהם כדשלחו מתם הזהרו כו' וגם מודים למנהג אבותיהם שעשאה כהלכה מחמת ספק. שפיר מחוייבים בני ארץ ישראל שבאים לכאן לנהוג חומר זה מדינא אף בדעתם לחזור. וזה טעם שלא הביאו הרי"ף והרא"ש הא דרב ספרא דאינו ענין לזמן הזה:
מט
וידעתי גם אני שכל העולם הבאים מארץ ישראל לחוץ לארץ עושים בהיפוך שמתפללים כאן תפלת חול. ואולי יש ליישב זה. והנראה לפי עניות דעתי בדעת שלשה עמודי הוראה כתבתי:
נ
שיטת הרמב"ם דאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא מדינא ושהלך לשם מפני המחלוקת ואפילו בצנעא. ובדעתו לחזור רק בפרהסיא. והקשו עליו משמעתא דמגרומתא דבאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם [ומה שתירץ מעכ"ת בתירץ הג' אשר יותר מסתבר בעיניו. הוא תירוץ הש"ך והחק יעקב ותימה שכתב זה לתירוץ חדש]:
נא
והנה יש לעיין בדבריו שבהלכות שביעית כתב סתם דהמוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו או להיפוך חייב לבער דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ולא כתב הטעם משום מחלוקת כמו שכתב כאן. ומשמע דמדינא אסור. והוא סותר למה שכתב כאן דאפי' אין דעתו לחזור אינו אסור רק מפני המחלוקת. ואף אם נאמר דהכא דתלוי במקום טפי יש לילך אחר מקום שהלך לשם. אכתי קשה דאם כן המוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו אמאי חייב לבער כיון דדינו כמקום שלא כלו ואין לומר משום דחל עליהם שם איסור פעם אחת. דהא כתב הטעם משום דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם:
נב
על כן נראה דהרמב"ם סובר דבאין דעתו לחזור הוא שקול ונותנין עליו כל החומרות כיון שנחשב משתי עיירות. אך זה במקום שאין הכחשה בין בני עיר זו לזו. ועל כן בפירות שביעית שתלוי בפירות
והפירות אין בדעתו להחזירן נותנין עליהן שתי החומרות מדינא. מה שאין כן בדבר התלוי במנהג בני עיר - ובני עיר אחת אינם מחזיקין במנהג חברתה ואומרים שהוא מותר. על כן באיש הזה שהוא משני עיירות יש ספק לאיזה ישמע. ועל כן מוקמינן בחזקה קמייתא. היינו כעיר שהלך ממנה כמו שהי' מתחילה ואינו אסור מדינא בחומרי מקום שהלך לשם אלא מפני המחלוקת רק בדעתו לחזור ודאי נחשב כעיר שיצא משם לגמרי. כיון שבאין דעתו לחזור הם שקולין. ועל כן בדעתו לחזור שניתוסף מעלה שיהי' כאנשי עירו. הרי הוא כמוהם:
נג
והשתא ניחא סוגיא דמגרומתא. דהנה לפי מה שכתב הר"ן בתשו' דר'"ז הי' סובר בעצמו שמותר רק שהי' צריך לשמוע דברי רב ושמואל שהם רבותיו אפילו לקולא כל שכן לחומרא כמו במקומו של ר׳ אליעזר כו׳. ואם כן כיון דיש סברא דשקולים הם. אם כן מה קושיא אדר׳ זירא דכיון דשקולים הם יש לו לעשות כדעתו. אך הדבר נכון דכיון דהוה סבירא לי׳ דדעתו לחזור [כן צריך לומר לשיטת הר״ן בקושיית רבב״ח] ובדעתו לחזור על כרחין מנהג מקומו עדיף כיון דבאין דעתו לחזור שקולים כנ״ל ואם כן יש לו לעשות כמנהג מקומו. ואם כן ניחא דברי התרצן דאין דעתו לחזור. וכיון דשקולים שוב יש לו לעשות כדעתו:
[א.ה. ע"כ ההשמטה מסוף הספר].