אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תיז
שמעתא דטבילת כלים:
א
ביצה (דף י"ז:) במשנה חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם אבל לא מטבילין. ובגמרא מקשה לרבה דמפרש טעמא דטבילת כלים דאסור לכולי עלמא בשבת לא. משום גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וביום טוב לא. גזירה יום טוב אטו שבת. דאם כן נגזור נמי השקה אטו הטבלה. ומשני אי דאית לי' מים יפים למה לי השקה. אלא דלית לי'. וכיון דלית לי' מיזהר זהיר בהו והוה מילתא דלא שכיחא. [פירש"י מיזהר זהיר בהו. שלא יטמאו וכיון דזהיר בהו הויא להו טומאתו דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן] עיין שם כל הסוגיא:
ב
וקשה דהא בית שמאי סבירא להו פרק יוד דמקוואות אין מטבילין מים יפים ברעים וכיון דמי המקוה נמי יפים כמו המים שמשיק. אם כן אית לי' מים יפים ולא מיזהר זהיר בהו. ואף אם תמצא לומר שמי המקוה אינם שלו. מכל מקום כיון שיכול להשיקם בלא הפסד שמי המקוה נמי יפים ולא מקלקלי למימיו. שוב לא מיזהר זהיר בהו. כמו בכלים דאינו זהיר בהם כיון שיכול להטבילם בלא הפסד. והכי נמי בזה. ושמעתי שהאחרונים הקשו זה:
ג
ונראה ליישב דלבית שמאי אין צריך כלל לטעמא דשמא יעבירנו. כיון דאית להו אדם נמי אסור לטבול. אף דלא שייך בי' טעמא דשמא יעבירנו. על כרחך הטעם דמחזי כמתקן. וכל הקושיא דכלים אמאי לא. הוא רק לבית הלל דשרי באדם. על כרחך לית להו טעמא דמתקן. ורבא הוא דחדית לקמן סברא דנראה כמיקר. ורבה סבירא לי' דמדשרי באדם על כרחך לא חיישינן לנראה כמתקן. על כן חדית טעמא דשמא יעבירנו אבל לבית שמאי לית להו כלל טעם זה:
ד
ועוד נראה דאף אם תמצא לומר דלכולי עלמא אית להו טעם זה דשמא יעבירנו כדמוכח משופר ולולב עיין בהרא"ש. מכל מקום בית שמאי אין צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת אלא דביום טוב גופי' איכא גזירה דשמא יעבירנו כיון דסבירא להו לבית שמאי אין מוציאין את הקטן ואת הלולב לרשות הרבים. דאית להו יש עירוב והוצאה ליום טוב. ולית להו מתוך. אם כן אסור להוציא כלים ולהטביל ואף דהם מכשירי אוכל נפש. הא אפשר להטבילן מערב יום טוב כיון דבנטמאו מערב יום טוב מיירי. דאם נטמאו ביום טוב באמת מותר להטביל כדלקמן בסוגיא. ומכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב לכולי עלמא אסור. ודוקא לבית הלל צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת. משום דאית להו מתוך ואפילו לדעת הפוסקים דלא אמרינן מתוך במכשירין. הא לרבה קיימינן דאית לי' לעיל (דף י"ב) טעמא דבית הלל לאו משום מתוך רק משום דאין עירוב והוצאה ליום טוב אבל לבית שמאי אין צריך לגזירה דיום טוב אטו שבת. ואם כן אין גוזרין גזירה לגזירה. ולא קשיא כלל דנגזור השקה אטו הטבלה. והא דגזרינן באית לי' בור בחצירו. כבר כתב הריטב"א דזה אינו גזירה לגזירה. דבאין לו בור מן התורה אסור להוציא וחד גזירה הוא. וכל קושיית הש"ס נגזור השקה אטו הטבלה מדגזרינן יום טוב אטו שבת [ודלא כשיטת התוספות] ולבית שמאי אין צריך לגזור יום טוב אטו שבת:
ה
ועוד נראה לי ליישב. דהנה צריך להבין מה נשתנה טבילת כלים דגזרינן בהו גזירה לגזירה. אך הדבר נכון לפי מה שכתב בתוספות רי"ד ריש במה מדליקין בהא דאין מדליקין בחלב מהותך אטו שאינו מהותך. והקשו בתוספות דהא באינו מהותך אסור גזירה שמא יטה והוי גזירה לגזירה. ותי' בתוס' רי"ד דבחלב שאינו מהותך דבגופי' מצי למיתי לידי איסור דאורייתא כדאורייתא חשיב וגוזרין בו גזירות ודוקא בכרמלית מותר להוציא ראשו שם ולשתות דאף אם יבא המים אצלו. אינו בא לאיסור בגופי' רק שנגזור אטו רשות הרבים על כן אין גוזרין בו גזירות. מה שאין כן בגזירה דשמא יטה דבגופי' הוא. והכי נמי בגזירה דשמא יעבירנו דבגופי' הוא. שפיר גוזרין יש בור בחצירו אטו אין בו. ויום טוב לאטו שבת לא חשיב גזירה לגזירה כמו שכתבו התוספות דיום טוב ושבת חדא מילתא [אבל אין לפרש כפירוש הריטב"א הנ"ל דבור בחצירו הוי חדא גזירה. והקושיא מיום טוב אטו שבת. דאם כן מה מקשה הש"ס מכלי שנטמא ביום טוב נגזור אטו ערב יום טוב. וכן מכלי שנטמא בולד הטומאה ביום טוב נגזור אטו אב הטומאה הא זה שפיר הוי גזירה לגזירה. כיון דבנטמא בערב יום טוב באב הטומאה לא מצי למיתי לאיסור בגופי' רק שגוזרין אטו שבת. אך לשיטת התוספות דסבירא להו יום טוב אטו שבת חדא גזירה. ויש לו בור אטו אין לו הוי גזירה לגזירה ניחא. דהש"ס מקשה דכלי שנטמא ביום טוב ואין לו בור, שפיר נגזור אטו נטמא בערב יום טוב. דזה בשבת מצי למיתי לידי איסור בגופי' ויום טוב ושבת חדא מילתא ודו"ק]:
ו
והנה בר"ן פרק ד' דראש השנה הקשה מאי שנא דבמילה בשבת לא גזרינן שמא יעביר איזמל ברשות הרבים. ותי' הר"ן דשאני מילה דמידכר חד לחבירו ולא דמי לשופר שהכל טרודין [ואף על גב דגזרינן בהזאת ערב פסח שחל בשבת. שאני התם דאף שאין הכל טרודין בהזאה. מכל מקום הכל טרודין בעשיית פסח]. ולפי זה בטבילת כלים שגוזרין שמא יעבירנו דכתב בשיטה מקובצת הטעם משום דמחויב לטהר כלי' ברגל טרוד ומוציא לרשות הרבים. ולא אמרינן דמידכר חד לחברי'. הטעם נמי משום שהכל טרודין בטבילת כלים. ולפי זה לאחר שתקנו חכמים שלא להטביל בשבת והכל טובלים קודם שבת. אף אם אחד יטבול בשבת לא אתי לידי איסור דאורייתא דחברי' מידכר לי' כמו שכתב הר"ן במילה רק שעבר אשבות, ואם כן לכאורה ליתא למה שכתבתי דעל כן גוזרין גזירה לגזירה. משום דאי טביל בשבת מצי למיחי לאיסור דאורייתא בגופי'. דליתא דלאחר תקנת חכמים לא אתי לידי העברה ברשות הרבים בגופי'. ואם כן אף אם יטעה אחד ויטבול באין לו בור בחצירו יזכיר אותו חבירו שאין לו בור וטבל הכלים מערב שבת. דודאי לא יטעו כל העולם שיהי' הכל טרודין רק שנגזור שמא יטעה אחד. הרי אף אם יטעה לא אתי לאיסור דאורייתא. רק שעובר אשבות. ושוב לא גזרינן גזירה לגזירה:
ז
אך באמת לא קשה מידי דנהי דאין הכל טרודים. בטבילת כלים הכל טרודים בטבילת עצמם דמותר בשבת ומצי למיתי לאיסור דאורייתא. וכל זה לבית הלל. אבל לבית שמאי דגם אדם אסור לטבול, בשבת אין אומרים גזירה לגזירה בטבילת כלים. ולא קשה מידי נגזור השקה אטו הטבלה. והא דאסור טבילת כלים לבית שמאי משום דלבית שמאי עיקר הגזירה דשמא יעבירנו ביום טוב [וגזירה שבת אטו יום טוב דשבת ויום טוב חדא מילתא] כיון דאית להו יש עירוב והוצאה ביום טוב ויש לו בור אטו אין לו. דביום טוב אף לאחר שנאסר טבילת כלים אם יטבול אחד מצי למיתי לאיסור דאורייתא דהכל טרודין בחגיגה. ודומה למה שכתב הר"ן בהזאה בערב פסח שחל בשבת דגזרו שמא יעבירנו. דאף שאין הכל טרודין בהזאה הכל טרודין בעשיית פסח הכא נמי הכל טרודין בחגיגה. אבל בגזירה דהשקה אטו הטבלה. דהפירוש אטו הטבלת כלים על גבי מימיו דאמתני' דאבל לא מטבילין קאי דהיינו הטבלת כלים על גבי מימיו כדמפרש בגמרא [דעל כרחך לפרש כן דאין לפרש אטו טבילת כלים גרידא. דהשתא טבילת אדם אטו טבילת כלים לא גזרינן לבית הלל. מים אטו טבילת כלים נגזור. ואפילו לבית שמאי דאסרי טבילת אדם הוא משום דלא פלוג בטבילה כמו שכתב הר"ן. אבל השקה לאו טבילה הוא רק זריעה] ובהטבלת כלי על גבי מימיו לא שייך כלל שמא יעבירנו. דהוצאת אוכל נפש הוא כמו שיבואר לפנינו רק שנגזור אטו שבת ובשבת לא מצי למיתי לידי איסור דאורייתא לאחר שתקנו חכמים שלא להטביל בשבת. ושוב אין גוזרין גזירה לגזירה השקה אטו הטבלה:
ח
ולר' יוסף דמפרש משום גזירת סחיטה דקאמר הש"ס איתיבי' כל הני תיובתא. נראה למה שכתבתי בשם התוספות רי"ד דאין הכוונה על נגזור השקה אטו הטבלה. וכן על מדלין בדלי דזה הוי גזירה לגזירה. השקה אטו הטבלת כלי על גבי מימיו. וטבילת כלי אטו בגדים. וכן אטו דלי בעיני'. ודלי בעיני' אטו בגד. רק הקושיא מנטמא בערב יום טוב או בולד הטומאה דאפילו הכלי שנטמא הוא בגד. וזה הוי חד גזירה אטו נטמא בערב יום טוב ונטמא בערב יום טוב אתי בגופי' לאיסור דאורייתא סחיטה, וכל שכן דאתי שפיר הקושיא מנדה מערמת וטובלת בבגדי'. ואף דקאמר כל הני קושייתא רוב ככל. ואם כן לא קשה מידי לבית שמאי:
ט
עוד נראה לי לדון בדבר החדש. דהא דאסרו בית שמאי להטביל מים יפים ברעים. היינו במשים המים בכלי שמקבל טומאה. והיינו דקרי לי' שם במקוואות בלשון מטבילין. ובמתניתין קרי לי' משיקין. אלא משום שמשים המים בכלי שמקבל טומאה וכבר טמאו המים את הכלי. ואחר כך הוא מטביל הכלי עם המים יחד. על כן קרי לי' מטבילין. כמו במתני' דאבל לא מטבילין דמפרש בגמרא מטביל כלי על גבי מימיו:
וטעם הדבר דהנה הרמב"ם פירש שם הטעם דכשהמים משונים ממי המקוה אינם מתחברים להיות אחד ולאו השקה הוא, ולפי עניות דעתי יש לומר דבקפידא תליא מילתא דכשמקפיד על חיבורם לא חשיב זריעה וכהאי גוונא כתבו התוס' שבת (דף נ' ע"ב) בהטומן לפת וצנונות תחת הגפן דאינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וכתבו התוס' דכשמתכוין לנוטען חושש משום כולן. והכא לאחר שנטהרו המים ודאי מקפיד שלא יתחברו עוד ויוציאם תיכף עם הכלי. והנה הכסף משנה סוף פרק ואו מהלכות אבות הטומאה הוכיח דאין טבילה מטהר בעודו תוך המקוה רק ביציאה מהמקוה. ואם כן בכל השקה בכלי המקבל טומאה לכאורה קשה הרי הכלי נטמא מהמים ובעודו תוך המקוה עדיין טמא עד שיצא וחוזר ומטמא המים. אך זה אינו דבעודו תוך המקוה המים מחוברים למקוה ואינו מקבל טומאה וכשיצא נטהר הכלי ואינו מטמא. ואם כן במטביל מים יפים ברעים לאחר שהשיק שוב אינו רוצה בחיבורם, ושוב לאו זריעה הוא וחוזר ומקבל טומאה מהכלי כיון דהשתא אינו רוצה בחבורם. דאין לומר שעדיין רוצה בחיבור כדי שלא יטמאו. דליתא שרצונו שלא יתחברו עוד רק יוציאם עם הכלי ליטהר הכלי ולא יטמאו המים [אמר המגיה לא זכיתי להבין. ועיין שבת י"א סוף ע"ב ובתוס' שם ד"ה כל. ואולי הכא שאני מפני שעוסק בהוצאה מהמים שהוא היפוך החיבור. מעשיו מבטלין את כוונתו. ועדיין צריך עיון] וכיון שאינו רוצה בחיבורם לאו זריעה הוא כמו בהטומן לפת וצנון כיון שאינו מתכוין לזריעה לאו זריעה הוא על כן חוזר ומקבל טומאה מהכלי. אבל במתני' דמשיק בכלי אבן אף בית שמאי מודים דמותר להטביל יפים ברעים ודו"ק: