אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תטז
א
פסחים (דף מ"ו:) איתמר האופה מיום טוב לחול רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי' השתא נמי חזי לי'. קשה לי דבמנחות ריש פרק ר' ישמעאל הפורס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק. רבה אמר חייב זיל בתר מחשבתו. ולחד לישנא אפילו שמע שטבע תינוק. והכא נמי מחשבתו לא הי' לאורחים. וכן בשחט חטאת ציבור שלא לצורך. שכבר נשחט אחרת. ואחר כך נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים כיון דאיהו לא ידע חייב. והכא נמי מאי שנא:
ב
ולכאורה נראה לחלק דשניא אוכל נפש דיום טוב דמלאכה הותרה לגבי' מה שאין כן שבת אצל חולה. וכן חטאת ציבור בשבת אף דשבת הותרה. היינו אצל תמידין ומוספין שכל שבת מחוייב בהם מה שאין כן חטאת שחובת רגל הוא ולא של שבת ולפי זה לרבה לא אמרינן הואיל במכשירי אוכל נפש כיון דיום טוב דחוי אצלם כמו שכתב הטור סימן תק"ט ונתבאר היטב לעיל סי' ת"ט אות א'. והא דפריך לקמן אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לי' לצורכו אף דהבערה רק מכשירין. כמו שנתבאר סימן ת"ח אות ו' יש לומר דלרבה לטעמי' פריך. דאית לי' אין עירוב והוצאה ליום טוב דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת ביום השבת אין ביום טוב לא. ואם כן הכא נמי נימא הכי בהבערה. ועל כורחין ליישב דבהבערה אתי קרא להתיר במקום שאפשר מערב יום טוב שיהי' דינו כגוף אוכל נפש [אבל שלא לצורך אסור] דהוה אמינא דנקרא רק מכשירין. אבל הוצאה אי אפשר שיהי' מותר רק באוכל נפש דקרא למה לי ואם כן שוב נימא הואיל. ולעולם לא אמרינן הואיל לרבה רק באוכל נפש ממש שהותרה:
ג
והא דמקשה לקמן לרבה אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור. ועל כורחין לפרש או משום עשה דוחה לא תעשה כפירוש התוס'. או שעל ידי זה יוכל לשחוט. שהרי אסור לשחוט ביום טוב אלא אם כן יש לו עפר מוכן. והוי מכשירי אוכל נפש. ובין כך ובין כך דחוי הוא ונזיל בתר מחשבתו. יש לומר דעל כן פירש רש"י אחרישה לא לילקי. פירוש דמכל מקום אי אפשר להלקותו דיכול לטעון שנתכוין לכך אם יזדמן לו צפור יוכל לשחוט. ולר' חסדא ניחא כיון דעדיין אין לו צפור אסור לעשות מלאכה כיון דמחוסר מעשה. אבל לרבה קשה:
ד
והא דפשיטא להגמרא דלענין מלקות מיירי. דלכאורה איך חייב משום מעילה על החמור שהוא קדשי בדק הבית. הלא הוי זה וזה גורם. דשור שהוא קדשים קלים גם כן גורם. דומיא דחדש יותץ דתלי בזה וזה גורם. אף דהתנור כולו איסור. מכל מקום כיון שנשתמש בו בגורם דהיתר גם כן הוי זה וזה גורם. הכי נמי בחרישה שנעשית על ידי שני גורמים. וצריך לומר על פי מה דאמרינן בנדרים (דף ל"ו:) דאף במצוות דלאו ליהנות ניתנו כגון תלמוד תורה. מכל מקום במקום שנוטלין שכר על המקרא אסור ללמדו בחנם דחשיב הנאה מה שאינו נוטל שכר. והכא נמי כיון שהי' צריך לשכור חמור לחרישה. חשיב הנאה מה שאינו נותן שכר. אך לכאורה זה אינו דהא אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וגם זה יצטרך ליתן שכר אחר כך להקדש. וצריך לומר דמיירי לענין מלקות בהתראה דקים לי' בדרבה מיני' ופטור מממון ושוב הוה נהנה. ואם כן מוכח דבהתראה לענין מלקות מיירי:
ה
ובזה יתיישב פירש"י בקושיית רבה לר' חסדא לדידך האיך אופין מיום טוב לשבת. ופירש"י אלא ודאי משום הואיל אי מקלעי אורחים חזי כולו ליום טוב. ולכאורה אפילו חזי רק פת אחת ליום טוב. הלא קיימא לן כר' שמעון בן אלעזר דאופה תנור מלא ככרות אף על פי שאין צריך אלא לפת אחת. משום שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא אך לפי מה שכתבתי ניחא. דמשום שהפת נאפה יפה חשיב רק מכשירין כיון שאינו נהנה מאותו הפת. וכמו שנתבאר סימן תי"ד אות ב' ובמכשירין הא לא אמרינן הואיל:
ו
וכל זה לפלפולא. אך באמת מה שכתבתי לפרש קושיית הש"ס אחרישה לא לחייב. שיטעון שנתכוין לכך הוא דוחק. גם מה שכתבתי דלר' חסדא ניחא דאפילו קן לכך אסור הואיל ומחוסר מעשה. מפורש להיפוך במלחמות דטעמא דר' חסדא רק משום שלא הי' דעתו לכך. ועוד בתוספות מפורש דאפילו במכשירין אמרינן הואיל. שהקשו בטלת כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה:
ז
על כן נראה ברורן של דברים דהנה בהא דמנחות אם שמע שטבע תינוק. והעלה מצודה להעלות דגים. והעלה דגים. הא כולי עלמא מודים דחייב. אף אם תאמר זיל בתר מעשיו. ולא פליגו אלא בהעלה דגים ותינוק. ולא שייך בזה הואיל אי מקלעי תינוק במצודה. דחיוב צידה הוא בשעה שמעלה המצודה מים. דכל זמן שלא העלה המצודה עדיין אין הדגים נצודין. וכאשר באו למצודה, כן יכולין לחזור ולצאת משם רק בשעה שמעלה המצודה. דעל כורחין כן הוא שאין הדגים נצודין בבואם למצודה. דאם כן בלאו הכי אין כאן חיוב חטאת שהוא לא צדם. והדגים נצודין ממילא בביאתם אלא אם כן באו למצודה בשעת פריסה ממש כמו שכתבו התוספות שבת (דף י"ז:) בד"ה אין. ואם כן בפורס מצודה ביום מנין יכול לידע זה. אלא ודאי מיירי באופן שכל זמן שהמצודה במים יכולין לברוח. ובהעלאה הוא צודה אותם. הרי דהחיוב הוא בשעת העלאה. וכיון שלא הי' אז תינוק במצודה אין כאן הואיל. ולא דמי להואיל אי מקלעי לי' אורחים. דבשעת אפיי' עדיין אפשר באמת שיבואו אורחים. רק שלבסוף לא באו. רק אם הי' מתכוין לתינוק הי' פטור משום שעשה ברשות. ואנוס הי'. אבל כשלא נתכוין לתינוק חייב:
ח
ועל כן סבירא לי' לרבה בפרס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק זיל בתר מחשבתו דבמחשבתו לא הי' שיעלה תינוק. ואם לא הי' מעלה תינוק הי' חייב כנ"ל. נמצא לפי דעתו הי' שיעשה מעשה שהוא אסור באמת. והיינו דמדמי לה התם לשחט שני חטאות של ציבור. ואין צריך אלא אחת. ונמצא ראשונה כחושה בבני מעיים. דלפי ידיעתו שלא ידע שהוא טריפה חישב שיעשה איסור. אבל באופה מיום טוב לחול. הרי ידע שאפשר שיקלעו אורחים. ולמעשה דהתירא איכוין. דאף שלא הי' בדעתו שיקלעו. מה בכך. הלא אפילו לא יקלעו היתר הוא משום הואיל ולהתירא איכוין. ולפי זה לר' חסדא דלית לי' הואיל אף אם באו אורחים אחר כך ואגלאי שהי' עתידים לבוא אורחים ויאכלו. מכל מקום למאן דאמר זיל בתר מחשבתו חייב. והכין ברירא דהא מילתא. וזה כוונת התוספות מנחות (דף ס"ד) בד"ה להעלות עיין שם. לאפוקי מספר אחד שלא הבין כוונתם ומהפך ומבלבל בדברים שאין להם שחר:
ט
הנה בררנו שיטת התוס' דאף בדחוי אמרינן הואיל, וכשאני לעצמי הי' נראה לי דלא אמרינן הואיל רק באוכל נפש דהיתר. דאין מצוות שמחת יום טוב שיודחה עבורו עשה ולא תעשה אלא דכך עיקר איסור מלאכת יום טוב דוקא כשאינו לצורך אוכל נפש. ועל כן כשיש שום אופן שיהי' מזה צורך אוכל נפש דיום טוב מותר לרבה. אבל לא בדחוי:
י
והשתא ניחא היטב הא דמנחות דלרבה אזלינן בתר מחשבתו [וניחא ליישב קושיית התוספות הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה] דלשיטת התוספות צריך לחלק דשאני האופה מיום טוב לחול והאופה יודע דמשכחת לה שיבואו אורחים. והוא דוחק קצת. דאם כן האופה ומבשל מיום טוב לשבת על ידי עירוב תבשילין כיון שאין ההיתר רק משום הואיל. אין היתר רק אם מעלה בדעתו שראוי לאורחים ואם כן הי' צריכין להודיע זה להמון. ולא מצינו זה:
יא
על כן נראה לי דהחילוק בין דחוי להיתר. דבדחוי דוקא סבירא לי' לרבה במנחות זיל בתר מחשבתו. והא דמקשה רב חסדא לרבה דנימא הואיל וחזי לכסוי דם צפור. נראה לי ליישב דהנה קשה טובא לפירוש התוספות משום דעשה דכסוי דוחה לא תעשה דיום טוב. דהא אין עשה דוחה לא תעשה. רק היכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. ואם תאמר הואיל אם הי' כאן דם צפור, מלבד שקשה הסברא שבשביל זה יודחה הלא תעשה הואיל אם הי' כאן דם צפור הי' מצוה. עוד קשה בהא דמשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוי לכותשן. אם כן שוב לא הוי בעידנא. שאם הי' כאן דם צפור לא הי' המצוה מתקיימת עד שיכתוש:
יב
אשר על כן נראה לפי מה שכתבו התוספות פרק קמא דביצה במקריב נדרים ונדבות אף דאסור מלכם ולא לגבוה. מכל מקום אינו לוקה ואינו עובר רק על לאו הבא מכלל עשה ולא אמרינן אהדרי' קרא לאיסורי'. כיון דיש כאן צורך יום טוב והותר משום מתוך וכן שלמים לבית שמאי. רק שהתורה אסרה מקרא דלכם לא הוי רק עשה, ולפי זה יש לומר דהוא הדין מכשירין שאפשר לעשות מערב יו"ט לר' יהודה אף דאסורין מקרא דהוא ולא מכשיריו אינו לוקה. כיון דלר' יהודה הותרו מכשירין. רק משום שאפשר לעשות מערב יום טוב נאסר מקרא דהוא ולא מכשירין אינו אלא בעשה. ודוקא לרבנן דמכשירין אסורין ביום טוב הרי המכשירין לא הי' בכלל ההיתר ודומה לגוזז בפסולי המוקדשין דלוקה, כיון דגלי קרא דגיזה אינו בכלל ההיתר. אבל לר' יהודה דדריש לכם אפילו מכשירין ונאסר על ידי שאפשר מערב יום טוב מקרא דהוא אינו אלא בעשה. דאי אפשר לומר שאינו בכלל ההיתר. שהרי אם לא הי' אפשר מערב יום טוב הי' מותר. מה תאמר מכל מקום עכשיו שאפשר מערב יום טוב אינו בכלל ההיתר. אם כן בשלמים לבית שמאי נמי תאמר דעכשיו שהוא שלמים וכהנים משלחן גבוה זכו. ועיקר העבודה לצורך גבוה אינו בכלל ההיתר. ומכל מקום לא אמרינן הכי אלא משום שאילו הי' חולין הי' מותר חשיב שהוא בכלל ההיתר. הכא נמי הואיל אילו הי' אפשר מערב יום טוב הי' מותר חשיב שהוא בכלל ההיתר ואינו אלא בעשה:
יג
והשתא שפיר מקשה דהא בריש ביצה דאם אין לו עפר מוכן לכסות אסור לשחוט חי' ועוף ביום טוב. ואם כן אי מזדמנות לו חיות וצפורים הוי החרישה מכשירי אוכל נפש כדי שיהי' מותר לשחוט. ואף דהי' אפשר להכין מערב יום טוב. מכל מקום אינו בלאו רק בעשה. ומתניתין תני משום שמונה לאוין. ומה שנסתלק הלאו במכשירין הוי היתר. שהרי אפילו אפשר לעשות מערב יום טוב ליכא לאו. ודומה לאוכל נפש עצמו דחשיב היתר משום שאפילו אפשר מערב יום טוב שרי. הכי נמי מכשירין לענין הלאו. וכיון שהיתר הוא נימא בו הואיל:
יד
ובהכי ניחא הא דמקשה הש"ס אהא דראויות לכותשן. כתישה ביום טוב מי שרי. ותמוה דכתישה גופה יודחה כמו חרישה. אך לפי מה שכתבתי נכון היטב משום דהוי מכשירי אוכל נפש כדי שיהי' מותר לשחוט. דלולי שהכין עפר הי' אסור לשחוט משום שמבטל עשה דכסוי. והרי אף לאחר שחרש אסור לשחוט שאין לו עפר, שהרי אסור לו לכתוש מחמת עשה דהוא ולא מכשיריו. שהרי הי' אפשר להכין מערב יום טוב. ואם ירצה לכתוש ולעבור בעשה. הרי יכול לשחוט בלא חרישה ולעבור בעשה דכסוי. וכל עצמו של חרישה שהוא מכשיר השחיטה היינו אם לא ירצה לעבור על עשה. ואז אף לאחר חרישה אי אפשר לו לשחוט ולא הוה החרישה מכשירין כלל. ודוקא על החרישה הקשה ר' חסדא לרבה הואיל וחזי דאף שלכתחילה אסור לחרוש. מכל מקום השתא שחרש הוי החרישה מכשירי שחיטה ואינו בלאו רק בעשה. וזה אם לאחר חרישה הוי השחיטה היתר גמור. אבל השתא שלאחר חרישה עדיין בעשה. לא הוי החרישה מכשירין כלל: