אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תט
א
ראוי לבאר מה נקרא מכשירין. והנה דעת הרא"ש דכל שאי אפשר לאכול בלעדה נקרא גוף אוכל נפש. כבר כתב הרב בשלחן ערוך סימן תצ"ה בקונטרס אחרון סק"ד דרוב פוסקים חולקים על סברא זו. ומלבד זה אינני מבין כלל. דכל מחלוקת ר' יהודה ורבנן בשאי אפשר בענין אחר. דבאפשר גם לר' יהודה אסור כהא דשפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב [ביצה דף כ"ח:] ופירש"י שנרצף נעקם. דאפשר להשתמש בו כך וטירחא דלא צריך הוא. וכל מכשירין בשאי אפשר בענין אחר. כגון סכין של שחיטה שנפגמה שאי אפשר לשחוט באופן אחר. וכן מסתבר. דבאפשר באופן אחר אסור גם לר' יהודה. שהרי לר' יהודה מכשירין רק דיחוי כמו שכתב הטור סימן תק"ט, וכן משמע בר"ן שכתב דאוכל נפש הותרה דאפילו אפשר מערב יום טוב מותר. ואם כן מכשירין שאין היתר רק באי אפשר מערב יום טוב דחוי. ואם כן באפשר בלעדה איך ידחה. וכהא דריש לקיש באפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה. ועל כן כתב הרמב"ן במלחמות במכשירין כמה דאפשר לשנויי משנינן:
ב
אך מה שהעלה הרב בשלחן ערוך. גם כן אינו עולה להלכה לכאורה. והנה מקור הדברים ביצה (דף כ"ב.) מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר. אמר לי' אפשר כו' אין לו כו' א"ל אסור. איתיבי' אין מכבין את הבקעת ביום טוב ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. ההיא ר' יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן. פרש"י ההיא ר' יהודה דדריש לכם לכל צרכיכם וכן תשמיש. והנראה מפירש"י דאין צריך בזה כלל למתוך שהותרה כבוי בבישרא אגומרי. או בגריפת תנור להרא"ש. אלא דתשמיש דומה למכשירין. וכשם שמתירין תיקון השפוד למכשירי אוכל נפש. אף דליתי' באוכל נפש ממש. כמו כן מתירין כבוי לצורך תשמיש. אף דליתי' באוכל נפש:
ג
וביאור דברים אלו נראה לפי מה שכתבו התוס' בעבודה זרה (דף ס"ו:) דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה. דכשאוכל הפת שנתקן בעצים לא חשיב כאוכל העצים אלא שנהנה מהם. ועל כן במתקן שפוד לצלות ואוכל אחר כך הצלי חשיב כנהנה משפוד. ומזה הוכיח הש"ס דמתירין מלאכת יום טוב לצורך הנאה דלאו אוכל נפש גם כן. והא סבירא להו להש"ס בפשיטות דאין מתירין מלאכה לצורך אכילת דבר אחר שאין בחפץ שעושה בו המלאכה ובגוף המלאכה אין אכילה כדברי תוספות הנ"ל רק הנאה. ודלא כהגאון ר' עקיבא איגר ז"ל סימן תק"ז במגן אברהם סק"ח שכתב בפשיטות דהותר לר' יהודה גם כן משום מתוך. וראייתו מהא דפרק קמא דכתובות דדבר אחר רק צורך קצת, ולאו ראי'. דהתם באפשר לעשות הנשואין מערב יום טוב. ואם כן אין היתר מדר' יהודה. על כרחין צריך למתוך. אבל הכא דאי אפשר מערב יום טוב. דעל כורחין הי' צריך לו הנר לאכילה. מותר לר' יהודה בלא מתוך. ותמיהני שנעלם מר' עקיבא איגר ז"ל דברי רש"י אלו:
ד
ונראה שרש"י הי' לו הכרח לסברא זו שמתירין לצורך תשמיש כמו למכשירי אוכל נפש. דעל כורחין אין לבא בזה מדין מתוך שהותר בבישרא אגומרי. דהא בישרא אגומרי חשיב גוף אוכל נפש כמו שכתב הרשב"א. וכן משמע מדמותר גם לרבנן. כמו הפשט דמותר גם לרבנן. אף דאינו נהנה מעור שנעשה בו מלאכת הפשט חשיב גוף אוכל נפש. כיון דבאותו מעשה ניתקן הבשר. הכי נמי בישרא אגומרי אף שאינו נהנה מכבוי האש. חשיב אוכל נפש. ואם כן אם הי' מקום להתיר בכבוי נר מפני דבר אחר משום מתוך גם לרבנן יהי' מותר שהרי שיטת רש"י דאמרינן מתוך אף דליכא צורך יום טוב כלל. ואם כן למה יגרע במה שמכשיר התשמיש גם כן לאסור. ורבנן דאסרי בתיקון השפוד משום דמכה בפטיש אינו באוכל נפש. אבל כבוי דאיתי' באוכל נפש. הרי הותרה אף בלא צורך כלל. אלא ודאי דלא שייך בזה מתוך כלל. דבישראל אגומרי וכן גריפת תנור אינו מתכוין לכבוי כלל רק דממילא נכבה, וכן גריפת תנור לר' יהודה לפירוש הרא"ש. אינו מתכוון לכבות הניצוצות. רק ממילא מתכבין על ידי גריפה. והוא קל מכבוי הנר מפני דבר אחר דמתכוין לכבוי. ולא אמרינן מתוך מקל לחמור. וכיון דלא שייך מתוך בהא. על כורחין מה דמותר לר' יהודה הוא משום דתשמיש חשיב כמו מכשירין:
ה
ולכאורה יש להביא ראי' לזה דמתירין לשאר צרכים כמו למכשירין, מלכחול העין דמותר לר' יהודה. אף דכוחל אסור משום לתא דכותב שכן מסקנת הש"ס שבת (דף צ"ה.) עיין שם בהגהת ר"י פיק ז"ל. וכן כתב בכסף משנה פרק ב' מהלכות שבת דכוחל לרפואה אסור משום כותב. וכתיבה לא הותרה ביום טוב. ואף לפי גירסת ספרינו דמסקנא משום צובע. וצובע הותר לרב דמחייב בכל שוחט משום צובע. מכל מקום לא נתיר משום זה שבות דאתי מצובע כמו שאסרו טבילת כלים ביום טוב מגזירה דשמא יעבירנו אף דהוצאה גופה מותר. מכל מקום גוזרין בשבות דאתי מינה יום טוב או שבת] אך יש לדחות לפי מה שכתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ה דכוחל עין בעצמותו הוי מכשירי אוכל נפש שמאיר עיניו לראות המאכלים ומתאוה יותר לאכול:
ו
העולה מדעת רש"י דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. דכיון דאמרינן מתוך אפילו באין צורך כלל. המכשירין אינם מגרעים. וכן משמע ברמב"ם פרק א' מהלכות יום טוב הלכה ט' שכתב דשחיקת תבלין חשיב מכשירין ומותר משום שיש בו חסרון אם נעשה מבערב. ותמוה. חדא דהא הרמב"ם [לשיטת הרב המגיד] פוסק כרבנן דמכשירין אפילו אי אפשר מערב יום טוב אסורין. ועוד דאפילו לר' יהודה איך מותר דיכת מלח דאפשר מערב יום טוב בשינוי כל דהו. ובשבת חיוב חטאת אית בי' וכמו שכתב הר"ן ריש אין צדין. ואם כן אסור ביום טוב מן התורה. כיון שאפשר מערב יום טוב. אלא דהרמב"ם לטעמי' דאמרינן מתוך אפילו אין צורך כלל. ועל כן אמרינן מתוך שהותרה טחינת חטים ביום טוב מן התורה. ואין איסור רק מדרבנן כיון שאפשר מערב יום טוב. ועל כן התירו בתבלין שאי אפשר מערב יו"ט וכן התירו במלח על ידי שינוי. דמתוך שהותרה באוכל נפש. הותרה גם שלא לצורך כלל. והוא הדין במכשירין. דלא גרעי משלא לצורך כלל כמו באוכל נפש דמותר על ידי שינוי אפילו אפשר:
ז
אבל התוספות פרק קמא דכתובות הקשו בהא דאסור כבוי מפני דבר אחר נימא מתוך. ותירצו דכבוי נר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין. וכן כתב הרשב"א בשמעתין וזה לשונו אמר לי' אסור ואם תאמר נימא מתוך שהותר כבוי לצורך הותרה נמי שלא לצורך. דהוי דבר השוה לכל נפש. כדאמרינן בפרק קמא דכתובות דמותר לבעול לכתחילה ביום טוב. ואף על גב דעביד חבורה. דמתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש לומר דכבוי לצורך אוכל נפש היינו אורחי' כבישרא אגומרי ומגופו של מעשה הוא. וכך חבורה של בעילה. אבל כבוי הנר מפני דבר אחר שאינו מצרכי התשמיש. וזה דבר אחר. ככיבוי הבקעת בשביל שלא תתעשן הבית. הנה מבואר מדבריהם דלא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. וכן דעת הרמב"ן שבת (דף קכ"ד) וזה לשונו וכן בדבר שאינו נהנה בגופו של מלאכה אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך. לא אמרינן בי' מתוך כדאמרינן במכבה הנר מפני דבר אחר עד כאן לשונו:
ח
ונוראות נפלאתי על הרב בקונטרס אחרון סימן תצ"ה שהוכיח מתוספות שבת דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין שהקשו בונה ביתו ביו"ט יהי' מותר מן התורה. מתוך שהותרה בנין במגבן הותרה לצורך היום לאכול בו שלא יכנו שרב ושמש והרי בנין בית דומה לכבוי בית שלא ישרף דמכשירין מקרי:
ט
ואני שמעתי ולא אבין דנהנה מבית עצמו שיושב בו ולא יכהו שרב ושמש. ואין דומה לכבוי בקעת שלא ישרף הבית המוזכר בגמרא. שהכיבוי בבקעת ונהנה מבית. ואף לכיבוי בית לא דמי. דעצם כבוי הוא במקום שנעשה פחם. דמהאי טעמא גחלת של מתכת אין בו משום כיבוי. אף למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכמו שכתב רש"י שבת (דף קל"ד.) בד"ה בגחלת של עץ. וממקום זה אינו נהנה כלום. רק משאר הבית שלא התחיל להבעיר. אבל בנין בית לישב בו אין לך גוף צורך קצת גדול מזה. אבל מאוכל נפש למכשירין לא אמרינן מתוך. וזה דעת האחרונים דמבקע עצים דקים ביום טוב חיובא איכא. ולא אמרינן מתוך שהותרה טחינה לצורך בפלפלין. [ומלת אף שאפשר מערב יום טוב] וקניבת ירק. ומשום דביקוע עצים לבשל הוי רק מכשירין. ועל כן כתבו הפוסקים סוף סימן תק"ז בגיבול טיט ביום טוב לשרוק פי התנור אסור מן התורה דהוי מכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב. ואף דמגבל חיובו משום לש דאיתי' באוכל נפש. לא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב לר' יהודה. והוא הדין באי אפשר לרבנן:
י
אך הר"ן שם כתב דהא דאסור לגבל טיט הוא משום דמחזי כמגבל לבנין. [וכן דעת הבית יוסף שם. וכבר חלק עליו הב"ח מטעם זה] וקשה הא אפשר מערב יום טוב. ועל כורחין לומר כיון דלש איתי' באוכל נפש עצמו מותר משום מתוך אף למכשירין. גם בענין ביקוע עצים שכתב הר"ן דמדינא מותר. מתוך שהותר למדורה דהוי כאוכל נפש. הותר נמי לבשל. הרי דאמרינן מתוך למכשירין. והוא היפוך כל הפוסקים הנ"ל. ואולי שהר"ן סבירא לי' כדעת רש"י דאמרינן מתוך אפילו שלא לצורך היום כלל. ובפרק קמא בסוגיא דמתוך הביא דעת רש"י באחרונה וכתב דגם דברי הרי"ף מטין כן. אולי הכי סבירא לי':
יא
נחזור לענינינו. דעת כל הפוסקים דלא אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין. וכיבוי נר מפני דבר אחר נקרא מכשירין. כיון שאינו נהנה מגוף הנר שמכבהו. ותשמיש מילתא אחריתא:
יב
איברא דאחר כך כתב הרשב"א בהא דאם שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. וזה לשונו יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל. וכן הקדירה עצמה שאין כאן צורך יום טוב. אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו כדי שלא יצטרך לצאת מן הבית ולהתבטל מסעודתו אין לך אוכל נפש גדול מזה. ובכי הא אפילו רבנן מודו כו'. אבל רש"י ז"ל כו' יעוין שם. והנה דברי היש מפרשים אלו הם שלא כדבריו לעיל דכיבוי שלא יתעשן הבית חשיב מכשירין משום דבית מילתא אחריתא. ואינו נהנה מבקעת שבו הכיבוי דאם כן מה בכך דבית הוי אוכל נפש. מכל מקום הבקעת אינו אוכל נפש ובית מילתא אחריתא. והר"ן כתב גם כן דברי יש מפרשים אלו. ולשיטתם צריך לומר דמכשירין לא נקרא רק אם בשעת עשיית המלאכה אין תיקון באוכל נפש רק במכשיר. כמו תיקון השפוד והסכין. דעכשיו אין תיקון רק בשפוד וסכין ואחר כך מתקן בשפוד וסכין את האוכל. אבל בזה שתיכף בשעת כיבוי מתקן הבית שיוכל לישב בו לאו מכשירין נקרא רק גוף. ובמרדכי בשם ר' אלחנן כתב גם כן כדעת היש מפרשים שברשב"א ור"ן. הובא ביתה יוסף סימן תקי"ד. ובשם אורחת חיים כתב גם כן דבית לישב שם לאכול מותר לכבות הדליקה בשבילה שלא ישרף. ופסק הרמ"א דברי אורחת חיים אלו. משמע דכל שמתקן הבית תיכף לא נקרא מכשירין רק גוף וכמו שכתבתי:
יג
אך ראיתי להרב מלאדי שכתב בשלחן ערוך שלו בטעם דין זה דמותר לכבות. שהרי כיבוי זה כמכשירי אוכל נפש [וכוונתו דזה חשיב כמכשירי אוכל נפש ממש דקיימא לן כר' יהודה בהא. וכמו שחילקו הפוסקים דמכשירי אוכל נפש ממש קיימא לן כר' יהודה ובמכשירי שאר צרכים קיימא לן כרבנן] וציין על טעם זה רמב"ן ורשב"א. ותמיהני שהרמב"ן כתב במלחמות להדיא להיפוך וזה לשונו ודברים שאינם עיקר אוכל נפש אלא שהם צריכין כגון כיבוי הבקעת שלא תתעשן הבית שצריך לאכול שם כו' אסורין לגמרי יעיין שם:
יד
ואפשר שהרב סבירא לי' דאנן קיימא לן כיש מפרשים בחדא ופליגין בחדא. דיש מפרשים סבירא להו דבית לאכול בו חשיב אוכל נפש ורמב"ן סבירא לי' דזה מקרי שאר צרכים. וכן דעת התוס' פרק המצניע (דף צ"ה) שהקשו בנה בית ביום טוב לאכול בתוכו יהי' מותר משום מתוך שהותר מגבן תולדה דבונה. עיין שם. הנה סבירא להו בית לאכול לא חשיב אוכל נפש ורמב"ן נמי הכי סבירא לי'. וכיון דהוי רק שאר צרכים לא קיימא לן בזה כר' יהודה ואנן סבירא לן בהא כיש מפרשים בית לאכול הוי אוכל נפש. מיהו כיבוי בקעת שלא ישרוף או יתעשן הבית הוי מכשירין. כמו כיבוי נר מפני דבר אחר שכתבו התוס' ורמב"ן והרשב"א דהוי מכשירין. ומכל מקום כיון דבית לאכול הוי אוכל נפש. ממילא הוי כיבוי בקעת מכשירי אוכל נפש דקיימא לן כר' יהודה. זה דעת הרב:
טו
והנה לדעת יש מפרשים צריך לומר דבכיבוי לא שייך מתוך דלא משכחת כיבוי באוכל נפש שיהי' צריך לכיבוי וכמ"ש לעיל אות ד' לדעת רש"י. דאם לא כן קשה כיבוי נר מפני דבר אחר יהי' מותר משום מתוך דלדידהו חשיב גוף צורך קצת. כיון שתיכף בשעת כיבוי מתתקן עסק תשמיש:
טז
אך הדבר הקשה לדעת יש מפרשים. דפלוגתא דר' יהודה ורבנן בכיבוי בקעת שלא יתעשן הבית לאו בבית שיושב בו. דההיא אוכל נפש מקרי. אלא משום הפסד ממונו לחוד דמותר לר' יהודה משום לכל צרכיכם. אלא דשלא יופסד ממונו צורך היום מקרי ואם כן במלאכה דמשכחת לה באוכל נפש. מותר גם לרבנן במקום הפסד ממונו משום מתוך. וקשה הא דבהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם יכול לאכול ממנה כזית מבעוד יום דאמר בפסחים (דף מ"ו:) משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית. וכיון דאיכא פסידא דממונא אפי' אינו יכול לאכול כזית לשתרי משום מתוך:
יז
אשר על כן נראה דגם הם סבירא להו דכל שהצורך היום אינו בדבר שעושה בו המלאכה מכשירין מקרי אלא דמלאכת שבת ויום טוב אינו חייב אלא במלאכת מחשבת שמתקן. וכיון שמחשבתו משום דבר אחר אין חיובו אלא משום תיקון לדבר אחר ונמצא שצורך היום במלאכה דהתיקון לדבר אחר מכלל המלאכה. ובלא תיקון זה לא הי' נחשב מלאכה כנ"ל. וכיון שהתיקון לדבר אחר נעשה תיכף. על כן חשיב גוף צורך קצת. וכן בבית לישב בו לאכול שם, כיון שהתיקון שיש לו בית לישב שם ולאכול. והא אוכל נפש מקרי וכיון שנעשה התיקון תיכף אוכל נפש מקרי אבל הפסד ממון דנקרא צורך יום טוב. אף דאין צריך לממון זה ביום טוב. רק משום דכשיודע שמפסיד הוא מצטער ביום טוב. ועל כן הוי רק מכשירין שגוף המלאכה והתיקון שמתקן שלא יופסד ממונו ומזה נצמח דכשיודע שלא יופסד לא יצטער. ועל כן הוי מכשירין דהידיעה שהוא כך אינו מגוף הדבר וגוף הדבר הוא תיקון אף אם לא יוודע לו כלל ולא יצטער:
יח
או יש לומר בפשיטות דאף דמותר לר' יהודה לא חשיב צורך לרבנן דנימא בי' מתוך. שהרי לתירוץ הראשון שבתוס' דווקא בעילת מצוה חשיב צורך קצת ולא דבר אחר גרידא אף דלר' יהודה מותר משום לכל צרכיכם. והכי נמי יש לומר בפסידא דממונא אף דלר' יהודה מותר. לרבנן לא אמרינן בי' מתוך. ואנן קיימא לן כרבנן בדבר שאינו אוכל נפש ממש. ועל המשנה אין להקשות דכמה סתמי משניות כרבנן דלא כר' יהודה:
יט
ובעיקר דברי יש מפרשים דבית שיושב ואוכל בו חשיב אוכל נפש. מדבריהם יש ללמוד דהוא הדין קערה וכף שאוכל בהם חשיב אוכל נפש. וכבר כתבתי כן לעיל סימן ת"ו אות י"ד. ובזה ישבתי הא דטבילת כלים דמקשה הש"ס על גזירה דרבה שמא יעבירנו. אלא מעתה ביום טוב לשתרי. ומה קושיא. הא בכלי שנטמא מערב יום טוב עסקינן דבנטמא ביום טוב באמת מותר להטבילו ביום טוב. ובנטמא מערב יום טוב הוה לי' מכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב דאסור לכולי עלמא. ולפי הנ"ל דכלים שאוכל בהם חשיב אוכל נפש. שפיר מקשה הש"ס בכלים שאוכל בהם. אך עוררני איש אחד מירושלמי דריש אין בין המודר באומר הנאה המביאה לידי מאכל דאסור אפילו שק להביא עליו פירות. וקרדום לבקע עצים מבעיא בירושלמי ולא איפשטא. וכלים לאכול בהם פשיטא לי' דמותר. ודברים אלו הם הלכה ברמ"א וש"ך סימן רכ"א. הרי דכלים לאכול בהם עוד גרוע ממכשירין. ואיך נאמר דכלי לאכול חשיב אוכל נפש ומדברי ירושלמי אלו יש סיוע לשיטת רמב"ן דבית שיושב ואוכל בו גרוע ממכשירין. ופסק רמ"א כיש מפרשים צע"ג: