אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תה
א
יש לעיין בשלמי חגיגה לבית שמאי. ולבית הלל גם עולת ראי'. שמקריבין ביום טוב. אם יכול להקריב גם בשביעי של פסח. או לא. שהרי החילוק שבין שתי הלחם דחובת היום הם ואף על פי כן אסור לאפותם ביום טוב. הוא משום דשתי הלחם יכול לאפותם מערב יום טוב. ואם כן הכא נמי הלא הי' אפשר להקריבם כל ימות הפסח:
ב)ונראה דמותר ומשום דחגיגה עיקרו לאכילת אדם וכהא דחגיגה (דף ז'.) נאמרה חגיגה להדיוט. (ושם ח') בית הלל אומרים אכילה ראשונה מן החולין. ועיין שם עוד ברש"י. ומבואר דעיקר מצוות חגיגה לאכילת הדיוט. והא דאין נדרים ונדבות קרבין ביום טוב. הא כתבו התוספות (דף כ"א.) בד"ה נדרים ונדבות משום דעיקר לצורך גבוה הם עושים. והכא אדרבא עיקר לצורך הדיוט מביאים ודומה לפסח שעיקרו לאכילה [ודעת הטורי אבן שיכולים להביא חגיגה [וראי'] בשותפות גם כן. אך רש"י פסחים (דף פ"ט:) בד"ה ועל חגיגתו חולק בזה. ועיין ראב"ד פרק ב' מהלכות חגיגה הלכה יוד משמע דיוצא ידי חגיגה בשותפות. דהא חגיגת י"ד אינה באה רק כשבני חבורה מרובים ואין החגיגה ביחיד ואף על פי כן יוצא בה ידי חגיגת ט"ו גם כן עיין שם. והיינו משום דבא לאכילה, ודומה לפסח דבאה בשותפות לאכילה ודין עולת ראי' יתבאר לפנינו בעזר השם]:
ג
וראי' לזה מדברי הראב"ד הנ"ל דחגיגת ארבעה עשר הואיל ורשות הוא אם התנה עלי' לצאת בה בט"ו משום חגיגת חובה יוצא בה אם שחטה בי"ד. וקשה אם כן איך מקריבין חגיגה בט"ו הא אפשר למיעבדה מערב יום טוב ודומה לשתי הלחם. ואף דלכתחילה ודאי מצוה להקריבה בט"ו. הלא לכתחילה עולת ראי' מצוה להקריבה בט"ו ולא בשאר הרגל ועליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי. ואף על פי כן אי לאו טעמא דשמא יאנס הי' אסור להקריבה ביום טוב. אלא ודאי אין בחגיגה שום איסור משום דעיקרו לאכילה):
ד
ובעולת ראי' נראה דתלוי במחלוקת התוספות עם הרשב"א. דהנה בהא דהשוחט עולת נדבה לבית הלל אינו לוקה משום מתוך כתבו התוספות דחשיב צורך קצת. משום שלא יהי' שלחנך מלא כו'. ומה שמכל מקום אסור בעשה דלכם ולא לגבוה. משום דעיקרו לצורך גבוה לבד עושים. ולא לצורכו דלא יהא שלחנך מלא כו' [ולא משום דגזירת הכתוב הוא דלגבוה לא אמרינן מתוך כמו שכתב בשיטה מקובצת לשיטת רש"י]:
ה
וראי' לזה מדברי התוספות לקמן (דף י"ט.) שהקשו למה להו לבית הלל קרא דלה' כל דלה' תיפוק להו משום מתוך. והוי שפיר צורך קצת דלא יהי' שלחנך מלא. והקשה מהרש"א דהוה אמינא דאסור מלכם ולא לגבוה. וכמו שכתבו התוס' שם לבית שמאי ואמרתי ליישב. ושוב מצאתי באבן העוזר דבעולת חובה אמרינן מתוך שהותר בשלמי חובה דאוכל נפש. הותר בעולת חובה. ולא ממעטינן מלכם ולא לגבוה אלא נדבה. דאפילו בשלמים דאוכל נפש אסור וליכא מתוך עיין שם. ואי גזירת הכתוב דלא נימא מתוך לגבוה. אם כן מה נפקא מינה בין עולת נדבה לעולת חובה. הלא גם בעולת נדבה איכא טעמא דמתוך ואסור. אלא ודאי בעולת נדבה ליכא טעמא דמתוך לענין להתיר כלל. דכי היכי דשלמי נדבה אסורים משום דעיקרו לצורך גבוה. כן עולת נדבה עיקרו לצורך גבוה לא שלא יאמרו שלחנך מלא כו'. ובחובה דמותר בשלמים ולא משגחינן בטעמא דלצורך גבוה. גם בעולה מותר:
ו
והנה הא דאצטריך בעולת ראי' טעמא דשלא יהא שלחנך מלא שיהי' נקרא קצת צורך. ולא בפשיטות משום דהוא חובת היום. כמו הוצאת לולב וספר תורה. הטעם פשוט משום דאפשר למיעבד בחול המועד. וכל זה ביום טוב ראשון. אבל בשביעי של פסח דאי אפשר לאחר עוד וצורך יום טוב הוא. ואף דלאו חובת שעתי'. רק תשלומין לראשון. היינו יום טוב ראשון. סוף סוף חובת יום טוב הוא. ואמרינן מתוך שהותר באוכל נפש אף שאפשר מאתמול. דבאוכל נפש לא מפליגינן בין אפשר למיעבד מאתמול. הכי נמי לצורך חובת יום טוב אף דהי' אפשר למיעבד בחול המועד. ובזה לא שייך לומר לצורך גבוה עושים. דודאי לצורך מצוות היום עושים. דמצוות צריכות כוונה לצאת:
ז
והא דשתי הלחם אין אפייתם ביום טוב. הוא משום דאינו חובת יחיד אלא חובת ציבור. ואין זה דומיא דאשר יאכל לכל נפש. דאין זה חובת נפש. רק חובת ציבור. וכבר כתב מהר"ל ז"ל בגור ארי' בטעם דאין קצירה ביום טוב משום דקצירה אינו לצורך נפש מיוחד עיין שם. ואף שכל הראשונים לא כתבו טעם זה. הוא משום דסוף סוף יאכל אחר כך איש איש לבדו. אבל להתיר בשתי הלחם משום חובת היום. והוי צורך קצת. אי אפשר. כיון דאינו צורך לנפש אחת ודומה למוגמר דכיון דאינו שוה לכל נפש לא הוי דומיא דאוכל נפש ולא אמרינן בי' מתוך. הכא נמי כיון דצורך ציבור ולא צורך נפש אחת לא אמרינן בי' מתוך):
ח
וכל זה לשיטת התוספות, אבל דעת הרשב"א מוכח דלגבוה לא אמרינן מתוך. דהנה הרשב"א תירץ על קושיית התוספות שהקשו דהא גם לבית הלל דאמרינן מתוך מכל מקום נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. ותירץ הרשב"א ז"ל דר' יצחק בר אבדימי כמאן דאמר קרבין ביום טוב. וקשה דליכא למאן דאמר עולת נדבה קריבה לבית הלל אלא אבא שאול (כ':) [דרשב"א דאמר לבית הלל קרבין אינו אלא בשלמים אבל לא עולות רק עולת ראי'] וטעמא דידי' מקל וחומר משבת דמותר לגבוה טפי מלהדיוט ולאו משום מתוך. ואין נפקא מינה כלל אם אמרינן מתוך או לא. וצריך לומר דהנה צריך להבין קל וחומר דאבא שאול ניחא דיו לבא מן הדין להיות כנידון כשבת דאינו מותר רק תמידין ומוספין. ואפילו היכי דמיפך קל וחומר קיימא לן דאמרינן דיו. וצריך לומר [כמו שכתבו התוספות יומא (דף י"ב:) בד"ה ולמזה דהזאה גורמת טהרה והנגיעה טומאה] כיון דבשבת הצורך גבוה גורם היתר אי אפשר שביום טוב הצורך גבוה יגרום איסור. ונהי דעולת נדבה אינו חובה וצורך כל כך כמו תמידין ומוספין. מה בכך. מכל מקום הא חזינן בתמידין ומוספין הצורך גבוה עושה היתר. ואם צורך גבוה גורם איסור. כל שכן תמידין ומוספין שהוא צורך גבוה יותר שיגרום איסור. ואם צורך גדול גורם היתר. אי אפשר שיהי' הצורך קטן גורם איסור. על כן לבית שמאי דלית להו מתוך ובלאו צורך גבוה אסור ליכא קל וחומר:
ט
מיהו אכתי קשה משלמי נדבה. דלבית שמאי על כל פנים אסור אליבא דכולהו תנאי והרי הצורך גבוה גורם איסור. ועל כורחך דלבית שמאי לית להו הקל וחומר. ואם כן מה צריך הש"ס לומר הא מני בית שמאי דלית להו מתוך, הא לבית שמאי אפילו נאמר מתוך יהי' עולת נדבה אסורה כמו שלמי נדבה. ובלאו כל אריכות הזה יש להקשות לרשב"א למה הוצרך למימר בית שמאי הוא. דלית להו מתוך. תיפוק לי' דלבית שמאי אפילו שלמי נדבה אסור:
י
וצריך לומר דבשלמי נדבה איכא טעמא דלצורך גבוה הם עושים. אבל אם נאמר מתוך יהי' מותר. כיון דהא גופה צורך קצת מה שעושה לגבוה שלא יהי' שלחנך מלא כו'. אלא משום דלית להו לבית שמאי מתוך אוסר. ולפי זה דלענין הצורך קצת לא שייך דאינו מתכוין לצורך קצת ההוא. מוכח למה דקיימא לן נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דלצורך גבוה לא אמרינן מתוך. וזה טעם הרשב"א הובא ביתה יוסף סימן תקי"ד שכתב בתשו' שאסור להדליק לכבוד בית הכנסת משום לכם ולא לגבוה. ואף דהוא צורך מצוה עוברת. דמה שלא הדליק היום אין לו תשלומין. שבכל יום מדליק דבר יום ביומו. ולא דמי לנדרים ונדבות שאינו מקריב לצורך היום רק לקיים נדרו ונדבתו. וזה יוכל לעשות למחר. אלא דרשב"א לטעמי' דלגבוה לא אמרינן מתוך:
יא
לפי זה בשביעי של פסח אסור להקריב קרבן ראי'. כיון דהי' אפשר לעשות מאתמול. ודומה לשתי הלחם ומתוך לא אמרינן בי' כיון דלצורך גבוה:
יב
שוב ראיתי דגם לשיטת התוספות אין ברור שיהי' מותר להקריב עולת ראי' משום צורך קצת דמצוה. והוא. דהנה הרב המגיד בריש הלכות יום טוב כתב דהבערה הוא מכשירין. והוקשה לו לשיטת הרמב"ם דקיימא לן כרבנן דמכשירין אפילו אי אפשר לעשותם מאתמול אסור. [וכמו שכתב הרב המגיד בשיטת הרמב"ם פרק ד' הלכה ד' הלכה ט' ועל כן כתב שם הרב המגיד בריש הלכות יום טוב בשיטת הרמב"ם דאם בנה וארג לצורך אכילה לוקה. והוא לפי שיטתו דקיימא לן כרבנן] איך מותר להבעיר ביום טוב, ותירץ דכתיב לא תבערו אש ביום השבת, ביום השבת הוא דאסור ביום טוב שרי. וכל זה לשיטת הה"מ בדעת הרמב"ם, אבל כל הפוסקים חולקים על הרב המגיד ופסקו כר' יהודה, ולפי זה אין צריך לדרשה ההוא. והבערה מותרת משום דאי אפשר לעשותה מערב יום טוב ועיין לקמן סימן ת"ח אות ו' ראי' לזה מירושלמי:
יג
ולפי זה לא אמרינן מתוך בהבערה במכשירין שאפשר לעשותו מערב יום טוב. כיון דמה שהותר באוכל נפש לא הותר אלא באי אפשר לעשותה מערב יום טוב. איך נתיר בצורך קצת באפשר לעשותו ואם כן אסור להקטיר האברים ופדרים בשביעי של פסח משום מתוך שהותרה הבערה באוכל נפש הותר נמי לצורך מצוה דעולת ראי'. כיון דבהקטרה יש מלאכת הבערה כבש"ס יבמות (דף ל"ג:) והבערה לא הותר גם באוכל נפש באפשר מערב יום טוב. ועולת ראי' הא הי' אפשר להקריבה בחול המועד. וביום טוב ראשון דמותר הוא משום שמא יאנס כמבואר שם. אבל בשביעי ולא נאנס תחילה אסור:
יד
עוד נראה ברור דגם לשיטת התוס' אסור להקריב עולת ראי' בשביעי של פסח. וראי' משתי הלחם. ומה שדחיתי לעיל אות ז' משום דשתי הלחם אינו חובת יחיד רק חובת ציבור. ואינו דומיא דאשר יאכל לכל נפש. ליתא דבפסחים (דף מ"ז.) הקשה רבה לר' חסדא דאמר צורכי שבת נעשה ביום טוב משתי הלחם שנאפים מערב יום טוב. ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביום טוב. השתא דשבת נעשין ביום טוב, דיום טוב ביום טוב מבעיא. ופירשו התוס' דבלא דר' חסדא ניחא. דשתי הלחם אין עיקרו לשמחת יום טוב אלא לצורך הזבח. אבל לר' חסדא דצורכי שבת נעשין ביום טוב. הטעם משום דהוא מצוה שצריך לעשותה ביום טוב, ואין לה זמן אחר. הוי כמו אוכל נפש. ואם כן שתי הלחם נמי כיון שצריך לעשותם משום מצוה יהי' מותר עכ"ד. ואי שתי הלחם משום דהוא חובת ציבור לא דמי לשאר מצוה. מה קושיא משתי הלחם. אלא ודאי הא ליתא. ולעולם כל מידי דלגבוה חשיב עיקרו לצורך גבוה ומצוותו ממילא מתקיים, ועל כן תשו' הרשב"א שאוסר להדליק ביום בביהכ"נ. דלצורך גבוה הוא. גם לשיטת התוספות יהיה אסור [ולדידן שמתירין הוא משום שבית הכנסת לא חשיב לגבוה] והיינו דאין צורכי שבת נעשין ביום טוב. דאף דמצוה שזמנה ביום טוב הוא וכתבו התוס' מנחות דמצוות שבת שאי אפשר לעשותה בשבת חשיב מערב שבת זמנה. ואם כן מצוה שזמנה ביום טוב הוא. מכל מקום עיקרו לשבת עושים ולאו למצוות הכנה שעושה ביום טוב מתכוין. ועל כן מקשה לר' חסדא דאמר צורכי שבת נעשין ביום טוב ולא חייש למה שכוונתו לשבת. הכי נמי בשתי הלחם ולחם הפנים אף שעיקרו לגבוה. כיון שמכל מקום הוא עושה מצוה יהי' מותר. ואם כן עולת ראי' נמי כיון שלגבוה הוא עיקרו לצורך גבוה ואסור:
טו
ולפי זה דעולת רא' לב"ה בשביעי של פסח אסור. על כורחין מתניתין דפרק ב' דביצה פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בעולת ראיה לא מיירי בימים האחרונים ביום טוב אלא בימים ראשונים שדרך להקריב) ולפי זה אין דוחק מה שכתבתי דבשמיני עצרת מותר להקריב עולת ראיה כיון דבמתניתין לא מיירי אלא מיום טוב ראשון:
טז
חוזרני למה שכתבתי לדעת הרשב"א דגזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה דלגבוה לא אמרינן מתוך. וכן מוכח לדעת רש"י ורמב"ם דאמרינן מתוך אפילו ליכא צורך כלל. אם כן לכם ולא לגבוה לכם ולא לנכרים היכי משכחת לה. אלא ודאי גזירת הכתוב הוא וכן כתב בשיטה מקובצת בשמעתין דמתוך לדעת רש"י וזה לשונו ואם תאמר אם כן דלמאן דאית ליה מתוך הותר לכל דבר. ואף על פי שאין בו צורך כלל. לכם ולא לנכרי דאמר רחמנא היכי משכחת לה. ויש לומר דאף על פי שהתירה התורה שלא לצורך כלל אפילו הכי אסרה לצורך עכו"ם ואין צריך לתת טעם בדבר הואיל וגלי ביה קרא וגזירת הכתוב הוא:
יז
הן אמת דיש לומר לדעת רש"י לפי מה שאכתוב לקמן סימן ת"י אות ד' לדעתו דלא אמרינן מתוך ממכשירי אוכל נפש ועיין שם מילתא בטעמא וראיה ברורה. וכיון דהאי לכם יליף מינה ר' יהודה דקיימא לן כוותי' דמכשירין מותרין על זה מיעט קרא לכם ולא לנכרים שמתקן שפוד לצלות בשר לנכרי אסור ק התורה והא דלקמן כ"א ושחטנו להם עגל והאכלנום כו' דאיסור הי' מן התורה לכם ולא לנכרים עיין שם. יש לומר דהבעירו אש לבשל והבערה מכשירין הוא כמו שיתבאר לקמן סימן ת"ח על כן לא אמרינן בי' מתוך. והיינו טעמא דר' עקיבא דאמר לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' כמו שיתבאר לקמן סימן ת"י אות ח' יע"ש ותמצא נחת. ולעולם בגוף אוכל נפש אמרינן מתוך אף לצורך נכרים:
יח
אך לדעת הרב המגיד בשיטת הרמב"ם דקיימא לן כרבנן דמכשירין לגמרי אסורין. על כורחין מוכח מקרא דלכם ולא לנכרים דלנכרים לא אמרינן בי' מתוך. ותמוהין בעיני דברי הרב המגיד פרק א' מהלכות יום טוב הלכה י"ג הוצאת אוכלי בהמה לשיטת הרמב"ם מותר גמור הוא. ותמוה כיון דמיעט קרא מלכם לא אמרינן ביה מתוך כמו לנכרים דמחד קרא נתמעט. ומלכם ולא לכלבים גופה מוכח דלצורך בהמה לא אמרינן מתוך. דכל מלאכות שישנם באוכלי בהמה ישנם באוכל אדם גם כן ואף על פי כן נאסרו. על כורחין דלבהמה לא הותר משום מתוך ומה חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות בשל תורה. ולא חילק הרמב"ם בהלכה וא"ו הוצאה משאר מלאכות אלא בדרבנן דאסרו בכל מלאכות באפשר מערב יום טוב ובהוצאה התירו כדי שלא יהי' כמו שידיו אסורות יע"ש. אבל בלבהמה ולנכרים דאסור מן התורה למה ישתנה הוצאה וצע"ג:
יט
ובתוספות פרק קמא דכתובות זה לשונם והוצאה לצורך נכרי נראה דאסור. ולכאורה מה נראה. הלא מקרא מלא הוא לכם ולא לנכרי. ונראה דהיינו כששלח נכרי אחר חפץ דאית בי' משום דרכי שלום אם לא ישלח לו וכמו שכתבו התוס' שבת (דף י"ט.) הוה אמינא דמותר. וכבר ביארתי דברי התוספות אלו בתשובה סימן שפ"ז בעזר השם. אך דברי הרב המגיד איני יודע ליישבם: