אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שצה

סימן שצד

שנית להרה"ק זצוקללה"ה הנ"ל. ב"ה יום ה' לך שנת תרס"ד לפ"ק. א) תשואות חן חן לכבוד תורתו שפלפל בקצת דבריי. והנה פתח דבריו יאיר דיש לתמוה טובא. דשם בתוספתא דבראשונה היו אומרים אין שותין מי זבלים כו' עד שבא ר' עקיבא ולימד דשותין. וכי הראשונים היו אוסרין רפואה במועד למגזר אטו שחיקת סמנים דהוא עצמו מותר עד כאן לשונו:

ב

והנה זה אינו קושיא כל כך. דמצינו כהאי גוונא בטבילת כלים בשבת שמא יעבירנו כו' וגזרו נמי ביום טוב אף דהעברה עצמה מותר ביום טוב גזרו בה אטו שבת. הכא נמי אף דשחיקת סמנים מותר במועד. מכל מקום גזרו בה אטו שבת וכן כתבו תוספות בבא מציעא (דף צ'.) בהא דמסתפק בגמרא אם גזרו שבות אמירה לגוי באיסור לאו. וכתבו תוספות אף דבחולו של מועד אסור אמירה לנכרי שבת ויום טוב' חדא מילתא הוא. וגזרו בה אטו שבת. הנה דאף בחול המועד גזרו אטו שבת:

ג

אך כך יש להקשות. דחכמים עשאו רפואה שבות. והלא אף מלאכה גמורה מותר בחול המועד לצורך המועד כל שאינו מלאכת אומן ואינו דומה לטבילת כלים. שחכמים עשאו לטבילת כלים שבות ואסור כיון שנטמא מערב יום טוב והוי מכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב. ובנטמא ביום טוב באמת מותר לטבול ביום טוב דלא עדיפא ממלאכה גמורה הכי נמי ברפואה לא עדיפא ממלאכה גמורה שמותר במועד לצורך המועד. והגם שמצינו במשקין שזבו שאסור ביום טוב אף שאין בסחיטה ביום טוב איסור תורה. וכתב הפר"ח שגזרו בה אטו שבת אף דמלאכה גמורה הותרה ביום טוב לצורך שחי'. וכל שכן זה ששותה עכשיו. לא קשיא דאיסור משקין שזבו לא עשאו חכמים כמלאכה מדרבנן. דבאכילה לא שייך מלאכה. וגדולה מזה בתשו' רא"ש ובשלחן ערוך סימן שי"ט סעיף ט"ז דבמים שיש בו תולעים מותר לשתותן על ידי סינון. ואינו דומה לבורר דלא שייך בורר אלא במתקן הענין קודם אכילה ושתי' שיהי' ראוי שזה דרך מלאכה. אבל אם בשעת שתי' כו' אין זה מעין מלאכה. כל שכן שלא שייך לאסור פירות הנושרין מעין מלאכה רק עשאוהו כמו מאכל אסור. וזה שייך לאסור גם ביום טוב:

ד

אך לפי זה נוכל ליישב גם ברפואה בחול המועד. לפי מה שכתב הרמב"ם פרק כ"א מהלכות שבת הלכה כ' תחילת דיני רפואה וזה לשונו לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק סמנים. ולשון להתרפאות הוא מבנין נפעל אפילו אינו הוא העושה גם כן יש בו הגזירה שמא ישחוק סמנים שירפאו אותם בהם. [וכן לשון להתרפאות בגמרא מום שיכול להתרפאות. ר' יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות] ואיסור רפואה בין במרפא אחרים כהא דאסור לדחוק כריסו של תינוק שמא ישקהו סמנים המשלשלים. בין במתרפא. והמתרפא מנכרי לא חשיב שבות דשבות. רק שבות עצמו. אך שהוא שבות דלית בי' מעשה. ומותר במקום חולי ובחי' הארכתי בדברי רמב"ם אלו מאוד והוכחתי שכן דעת שאר מפרשים גם כן:

ה

והנה איסור זה דמתרפא אינו איסור מעין מלאכה דלא תעשה מלאכה כתיב והכא אינו עושה. וגם לא מעין איסור שבתון שלא יחשב שובת דכיון שאינו פועל אלא נפעל לא נתבטל שביתתו מכח זה. שהרי כתבו תוספות שבת (דף י"ח.) דיבור המתחיל ולבית שמאי שאין איסור שביתת כלים לבית שמאי במה שהכלים העליונים מתגפרים ונצבעים ואין איסור רק אם הכלי עושה מלאכה ולא במה שנעשה בו מלאכה. ואם כן אין איסור זה מעין מלאכה רק איסור גרידא ושפיר נוכל לאסור אפילו לצורך המועד כמו שאסרו משקין שזבו ביום טוב אף שהוא אוכל נפש משום שהאיסור אינו מעין מלאכה. כן ברפואה לצורך המועד. אך ר' עקיבא בא ולימד כיון דאיסור גם במרפא אחרים והוא מעין מלאכה [כהא לדחוק כריסו של תינוק] וזה אין לאסור במועד לצורך המועד. ואין מחלקין איסור רפואה לומר שמרפא מותר ומתרפא אסור. ע"כ כיון שהוא דרבנן ואזלינן לקולא הכל מותר עיין ריש פרק ר' עקיבא. כן יש ליישב התוספתא:

ו

שוב נתיישבתי דבחול המועד כשעישה לצורך המועד לא שייך לגזור אטו שבת ויום טוב. כי ידוע כל המלאכות [לבד ממלאכת אומן וטרחה יתירה] מותרין לצורך המועד ובשבת ויום טוב אסורין והיינו טעמא דכלי שנטמא ביום טוב מטבילין אותו ביום טוב אף לרבה דאמר הטעם שמא יעבירנו דבהא ליכא למיגזר אטו שבת. דהכל יודעין מכשירין שאי אפשר לעשות מערב יום טוב מותר ביום טוב ולא בשבת. והכי נמי בחול המועד כשהוא לצורך המועד. ובאמירה לנכרי שפיר יש לגזור בחול המועד אטו שבת. שאם יהי' מותר בחול המועד על ידי גוי מה שאסור לעשות לישראל בעצמו יתירו גם בשבת כן. וכן גבי פירות הנושרין דבעצמותן אין שום איסור רק משום שהקשירה אסור בשבת. וגם ביום טוב הקשירה אסור. ואם יתירו ביום טוב יתירו גם בשבת. אבל ברפואה לצורך המועד דגזירה דשחיקת סמנים לא שייך בהו אטו שבת לא שייך לגזור בזה כנ"ל:

ז

והנה כבוד תורתו שליט"א כתב ליישב קושיא זו דאפשר שהי' דברים אלו צריכין שימור באכילה ושתי' ושינה כעין מי קארלסבאד והי' מבטלין שמחת יום טוב ועל כן אסרו להם הראשונים. ודברי טעם הן. אך שדן באפשר. ומאחר שכבוד תורתו פתח לן פתחא לדון באפשר. אף אני יכול לומר דאפשר שדברים אלו לא הי' מראים רפואתם תיכף בשעת השתי'. רק אחר כך כעין מי מארינבאד שבשעת שתייתן יחלו יותר מחמת הנערווין. אך אחר כך כשיניחו הנערווין אז נראה הרפואה והי' שתיית דברים אלו שלא לצורך המועד ואסרו הראשונים. ור' עקיבא לימד דמכל מקום משום רפואה מותר כעין שהתירו משום פסידא אף שלא לצורך המועד. וזה אסור ביום טוב. וגם לשון השלחן ערוך יכול להתפרש כל רפואה מותר במועד אף שאינו לצורך המועד:

ח

אשר יישב כבוד תורתו שליט"א מה שהשגתי על הרב מלאדי ז"ל שתירץ דברי הר"ן משום דאכילה ושתי' אי אפשר על ידי נכרי ודומה לגונח בתירוץ הא' של הר"ן פרק חבית. והקשיתי הלא הנכרי יכול לשפוך לתוך גרונו. וכתב כבוד תורתו דמכל מקום הרפואה על ידי בליעה וזה עושה בעצמו עד כאן דבריו. הלא הקושיא על הר"ן בהא דחושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ [שכתב שאם הי' חולה גמור הי' מותר] ושם בגמרא שאין איסור במגמע ובולע רק במגמע ופולט. נמצא שבמה שהוא בגרונו לבד נעשה הרפואה. ודקדקתי בדבריי שבתחילה כתבתי באכילה שיתחוב לבית הבליעה ובשתי' כתבתי שישפוך לתוך גרונו. וכוונתי הי' לזה:

ט

ואשר הקשיתי בהא דאסור למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה. דמה חילוק בין יום טוב שני של ראש השנה ליום טוב שני של גליות כיון שכל החשש בנתעבר החודש ואם נתעבר גם יום טוב שני של סוכות ושמיני עצרת קודש מדאורייתא. ותירץ כת"ר שליט"א על פי דברי רמב"ן בפירוש דברי רי"ף פרק קמא דביצה שלא משום ספק הי' נוהגין בהן בתחילה רק בודאי וכיון דקיימא לן כרי"ף וסייעתו. אם כן חילוק יום טוב שני של ראש השנה משל גליות. מה שכתב לרמב"ן דבריו נכונים. אך מה שכתב כבוד תורתו שליט"א שכן דעת רוב הפוסקים שפוסקים שבארץ ישראל הי' עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים. אינו נראה בעיני כי הרמב"ן כתב כן ליישב ראיית הרי"ף מרבא ואנן קיימא לן כרי"ף. אבל לא מראייתו. רק משום דכל ארץ ישראל חוץ מבית הוועד הי' עושים בזמן שהי' מקדשים על פי הראי' שני ימים ממילא גם עתה מחוייבים לעשות שני ימים כמו בני חוץ לארץ בכל המועדות. וכן מפורש ברשב"א שהסכים עם הרז"ה ורבינו אפרים שדחו ראיית הרי"ף. ולהלכה למעשה הסכים עם הרי"ף מטעם זה. וכן כתב ריטב"א פרק לולב וערבה (דף מ"ג.) דיבור המתחיל ופריך אינהו. וכן מפורש ברמב"ם פרק ה' מהלכות קידוש החודש הלכה ז' ח' ולא הזכיר כלל שם שראש השנה הי' קדושה אחת שבזה נתלה הרמב"ן לומר שמטעם ודאי. רק בעבור שבזמן שהי' מקדשין על פי ראי' לעולם הי' צריכין לעשות שני ימים. ועל כן התקינו שגם בזמן הזה שקובעין על פי החשבון יעשו שני ימים. והוא כדברי הרשב"א. וגם הרמב"ן כתב טעם זה בסוף דבריו. וכתב שזה כוונת רב האי שכתב אל תשנו ממנהג אבותיכם.. רק טעם ראשון כתב ליישב ראיית הרי"ף. וכן הרא"ש כותב להדיא זה הטעם משום דאז הי' אסורה גם עכשיו צריך לנהוג כמנהג אבות. [אך ראיית רא"ש לזה מרבא צריך עיון אצלי] וטעם רמב"ן שכתב שלא מפני ספק כו' דעת יחידית היא:

י

וגוף סברת הרמב"ן שלא מפני ספק הי' נוהגין בהם בתחילה כו' גמגם הוא עצמו עלי' במה שכתב וה"ר אפרים תלמודו סובר שלא הותקנה כו' אלא צריכין לעשות שני ימים מספק ולנהוג בהם קדושה אחת מספק. ומה שכתב הרמב"ן ואם כדבריו ביצה מותרת ומניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה שכבר בטלה תקנתם. של ראשונים ושל ר' יוחנן בן זכאי בימי הלל בנו של ר' יהודה הנשיא ובית דינו שתקנו למנות על פי החשבון. וכיון שכן רבינא ורב אשי דבתראי אינון למה אסרוהו עד כאן דבריו. דברים אלו קשיין שידוע בגמרא ראש השנה (דף כ"א) שעוד בימי רבא קידשו על פי הראי'. וכן כתב רמב"ן עצמו בספר המצוות סימן קנ"ג שהי' מקדשין על פי ראי' עד זמן קרוב לסתימת התלמוד עי"ש. ועל כן ר' הלל לא קידש אלא החדשים של אחר שנפסק הסמיכה:

יא

אך אי משום הא עדיין קושיית הרמב"ן קיימת לפי מה שכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות קידוש החודש הלכה ג' שעד אביי ורבא הי' מקדשין על פי הראי'. והרי רבינא ורב אשי הי' מאוחרים אף להם למה אסרו לערב עירובי תבשילין מיום טוב ראש השנה לחבירו:

יב

אך עיקר ראי' זו פליאה ממני. הלא רבינא ורב אשי הי' בבבל ולדידהו שמעולם לא הי' בקיאין בקבוע דירחא הוא גם עתה כמו שאין בקיאין וצריכין לנהוג יום טוב שני של ראש השנה מספק בקדושה אחת כמו שצריכין לנהוג שני ימים טובים של גליות בשתי קדושות. וכל מחלוקת ר' אפרים בארץ ישראל שאף בזמן הראי' הי' עושין לפעמים יום אחד בבאו עדים קודם המנחה לא שייך הזהרו במנהג אבותיכם. כיון שגם האבות הי' נוהגין בבאו עדים קודם המנחה יום אחד. ממילא עתה שמסודר החשבון וכבאו עדים קודם המנחה דמי לא יעשו אלא יום אחד. וכן מה שכתב הרמב"ן ורבא גופי' ביומי' התקין עד כאן דבריו הכל הי' בחוץ לארץ:

יג

מיהו בזה יש לומר דעל כורחין רבא דהוצרך לזה הטעם דמי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי הוא לבני ארץ ישראל. דלבני חוץ לארץ בלאו הכי ביצה אסורה אפילו לרבה כדמשני לעיל בסוגיא הא לן והא להו יעוין שם ברש"י ותוספות:

יד

אך יש להקשות הא בימי רבא עוד הי' מקדשים על פי הראי' כמפורש בראש השנה (דף כ"א.) רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי זימנא חדא אשתכח כוותי'. ואף דבימיו בטלה הסמיכה. מכל מקום מנא לי' דרבא אמר הא דביצה אסורה בסוף ימיו שבטלה הסמיכה וסמכו על החשבון. שמא אמר בתחילה בעוד היו מקדשין על פי הראי':

טו

גם הראי' שהביא הרמב"ן מהא דבכל מערבין אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים לי וכו' שנוהגין היום קודש ולמחר קודש. אינו מובן כלל דשם הכל בבאו עדים אחר המנחה. והרי הרשב"א תלמידו של הרמב"ן ותמיד עשה דברי הרמב"ן עטרה לראשו וכאן הסכים עם ר' אפרים ורז"ה שדחאו ראיית הרי"ף מהא דרבא אמר מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי ואף לא הביא דברי רמב"ן כלל. גם הר"ן כתב ורמב"ן סמך דברי רי"ף. ומה שיש לדקדק עליו כתבתי בחידושיי. מבואר שדקדק עליו והשיג על סברתו זאת שאמר שלא מן הספק הותקנה מתחילה:

טז

מכל מקום בעיקר. הדין הסכים רשב"א עם הרי"ף הלכה למעשה. משום דבכל המקומות שבארץ ישראל חוץ ממקום הוועד הי' עושין שני ימים. אף עכשיו עושין שני ימים. ויש להוסיף בה דברים שאף אם יוודע מקום שהי' בית הוועד בסוף הימים שהי' מקדשין על פי הראי'. מכל מקום אף במקום ההוא צריכין לעשות שני ימים לפי מה שכתב הריטב"א ראש השנה (דף י"ח.) דבכל ארץ ישראל עושים בזמן הזה פסח שבועות סוכות יום אחד אף במקום רחוק שלא הי' השלוחין יכולין לבוא עד קצה ארץ ישראל שהי' ארבע מאות פרסאות דכיון דעכשיו ידעינן בקביעא דירתא שוב אזלינן בתר רוב כיון שרוב ארץ ישראל הי' יודעין בקבוע דירחא עושין בכל מקום יום אחד. ולהיפוך בחוץ לארץ הואיל ברוב חוץ לארץ אין יודעין. כולם עושין שני ימים. ומעולם לא נתיישבו דברי רמב"ן אלו בתירוץ הא' בלבי. עיין רש"י עירובין (דף נ"ג) דיבור המתחיל דגלי מסכת:

יז

והנה כעת עיינתי ליישב דברי הרי"ף. ועלה בידי ליישב על דרך הרמב"ן ז"ל דחכמים עשו שני ימים של ראש השנה לא משום ספק רק בודאי. אך לא מפני הראיות שהביא הרמב"ן לזה שאינם מובנים כנ"ל. ומצד הסברא גם כן אין לומר טעם בזה שיעשה ספק כודאי. אך נראה לי דרי"ף הוכיח זה בפשיטות מדברי רבא. דהנה קשה מחג שבועות שעושין שני ימים אף שאז בכל העולם הי' יודעין קביעות ניסן שרב הזמן ביניהם אך שגוזרין אטו שאר מועדות. כמו שכתב הריטב"א ראש השנה (דף ח"י.) וחתם סופר חלק אורח חיים סימן קמ"ה עיין שם. וכמו היכי דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי שגוזרין ניסן אטו תשרי. וכן משמעות רמב"ם פרק ג' מהלכות קידוש החודש. ואם כן למה בארץ ישראל מעולם לא הי' עושין כל המועדות חוץ מראש השנה רק יום אחד. נגזור אטו ראש השנה:

יח

ובזה יש לומר שני תירוצים. הא' שאין גוזרין בכל המועדות אטו ראש השנה לבד. וכהאי גוונא ריש כל הצלמים שאם ברוב המקומות אין חשש ובמיעוט מקומות יש חשש ר' מאיר אוסר גם ברוב המקומות אטו מיעוט המקומות. ולדידן דלא חיישינן למיעוטא. הוא הדין שאין גוזרין רוב המקומות אטו מיעוט המקומות עיין שם היטב בר"ן. הכי נמי אין גוזרין רוב המקומות אטו יום טוב של ראש השנה לבד:

יט

עוד יש לומר דבשלמא היכי דמטו שלוחי ניסן אם יורגלו לעשות יום אחד על פי השלוחים היינו יום ראשון דניסן כמו תשרי שמעולם לא מצינו אלול מעובר. כמו כן ניסן לא מצינו אדר מעובר [כמו שכתב בתמים דעים סימן ק"ב [הבאתי דבריו בתשובה הקודמת] דרוב שנים אין אדר ואלול מעוברים. ובגמרא איכא מאן דאמר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר אפילו לא יבואו עדים עיין ראש השנה (דף כ'.) בתחילת העמוד] ובאלול פשיטא לש"ס שאם לא יבואו עדים מעברינן לי'. עיין תוספות ראש השנה (דף י"ט:) דיבור המתחיל הא אצטריך מעברינן לי'. אך אותו מאן דאמר איתותב ועל כל פנים הוא כמו אלול] וכיון שלעולם יעשו יום ראשון פסח על פי השלוחים שקדשוהו בזמנו. ואמרו בתשרי אם הי' השלוחים מגיעין לכאן בודאי הי' אומרים גם כן שקידשו הראשון ולמה נעשה שני ימים. וכן שבועות אם יורגלו לעשות יום ראשון על פי ידיעתם. גם בפסח יאמרו למה נעשה שני ימים הלא בודאי יתוודע אחר כך שנתקדש יום ונעשה שבועות יום ראשון גם פסח נעשה יום תדע שכך הפירוש. שאם תאמר שהשלוחים פעמים אומרים שהוקבע החודש בזמנו פעמים אומרים שנתעבר. מה גזירה יש ניסן אטו תשרי שיעשו בתשרי גם כן יום אחד. הא לא ידע בתשרי אם יעשו יום ראשון אם יום שני ועל כרחך יעשו שניהם. אלא משום שהשלוחים לעולם מכוונים כולם ליום ראשון. [על כן הוי רוב כדברי תמים דעים הנ"ל. וכן אלול שלא מצינו מעובר. חשיב רוב שלא נתעבר] יעשו תשרי גם כן ביום ראשון שיאמרו שבודאי הוקבע החודש בזמנו. אבל בראש השנה מה יאמרו שהוקבע החודש בזמנו. הא מכל מקום יש חשש באו עדים מן המנחה ולמעלה שלגירסת הרי"ף ורש"י בדברי רבא החודש מתקדש בזמנו. ומכל מקום יום שני גם כן קודש. על כן אין לגזור שאר מועדות אטו ראש השנה. כן יש לומר לכאורה כ) אך באמת שני התירוצים אינם נכונים. התירוץ הב' קשה עליו. דאם כן בזמן המקדש שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מקדשין יום שני שוב איכא גזירה דכיון שיראו בשאר מועדות שנקבע החודש בזמנו לא יעשו ראש השנה רק יום אחד שיאמרו ודאי נקבע החודש בזמנו שבאו עדים קודם המנחה ויום שני חול:

כא

ותירוץ ראשון שאין גוזרין רוב אטו מיעוט נסתר מכח תירוץ השני, דאם כן היכי דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי שגוזרין ניסן. אטו תשרי הא ניסן הוא שלשה ימים היינו יום טוב ראשון של פסח ויום שביעי של פסח ושבועות דתלוי בקידוש ניסן, וגוזרין אטו תשרי שהוא רק שני ימים. יום טוב ראשון של סוכות ויום טוב שמיני עצרת. דאטו ראש השנה ליכא למיגזר בזמן שאין בית המקדש קיים. דאף שנתקדש החודש בזמנו צריכין לעשות שני ימים מחשש באו עדים מן המנחה ולמעלה ואין גזירה רק משום יום ראשון ויום שמיני והנה גוזרים ביום ראשון ושביעי של פסח ושבועות שלשה ימים אטו שני ימים. הא קמן שגזרו רובא אטו מיעוטא. ולא דמי להא דכל הצלמים שברוב המקומות ההם אין שום חשש. אבל הכא שבמקום זה יש חשש. שפיר גוזרים רוב הזמנים אטו מיעוט הזמנים. וכיון שכן שוב בזמן שבית המקדש קיים נגזור שאר מועדות אטו ראש השנה. ועל כורחין לומר שחכמים גזרו על כל העולם חוץ מבית הוועד שיהי' שני ימים בודאי אפילו באו עדים קודם המנחה. ועל כן ליכא גזירה שיאמרו מדלעולם אין עושין מועדות רק יום אחד ודאי הוקבע החודש בזמנו שבאו עדים קודם המנחה. מה בכך מכל מקום חכמים עשו יום שני גם כן קודש:

כב

ובזה מובן טוב טעם למה תקנו חכמים לעשות ודאי. שאם הי' רק מספק. הי' נצמח מזה קלקול שיאמרו מדעושין שאר מועדות יום ראשון לבד מוכח שהוקבע החודש בזמנו ולא יעשו ראש השנה בזמן שבית המקדש קיים רק יום אחד. ומחמת גזירה הי' מוכרחים לעשות כל המועדות שני ימים. על כן שכלו את ידיהם ועשו ראש השנה לכל המקומות בתורת ודאי אפילו באו עדים קודם המנחה וליכא גזירה. ותקנה זו נשארה גם בזמן שאין בית המקדש קיים. והתקין ריב"ז כדאמר רבא מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי כו' דלענין עשיית שני ימים נשאר כמו קודם התקנה:

כג

ובזה אתיין דברי הרי"ף כמין חומר שהוכיח רק מדברי רבא דמי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים לאחר המנחה שמקדשין הראשון מכל מקום השני גם כן קודש. דאי לאו דרבא לא הי' קשה שנגזור שאר מועדות אטו ראש השנה. שהיינו יכולין לומר רובא אטו מיעוטא לא גזרינן ומה שגוזרין ניסן אטו תשרי. משום דתשרי גם כן איכא שלשה ימים. שגם אטו ראש השנה גוזרין שיאמרו הוקבע החודש בזמנו ויום שני חול. שאין יום שני ראש השנה רק אם נתעבר החודש. אך אדרבא דבזמן שאין מקדש אם באו עדים לאחר המנחה מתקדש החודש בזמנו והשני גם כן קודש. הא ליכא גזירה אטו ראש השנה. ומוכח מדגזרינן ניסן אטו תשרי. שגוזרין שלשה ימים אטו שנים רובא אטו מיעוטא. ואם כן מוכח מהא דאין גוזרין בזמן שבית המקדש קיים כל המועדות אטו ראש השנה שבתורת ודאי הוקבע על כל המקומות חוץ מבית הוועד אפילו באו עדים קודם המנחה. ואם כן אף בזמן הזה מחויבין לעשות שני ימים ראש השנה:

כד

ורב האי גאון שכתב הרמב"ן בשמו דהטעם משום שלא ישנו מנהג אבותיהם. והיינו משום שתחילה עשו הכל שני ימים ולא משום שתחילה בתורת ודאי תקנו לעשות שני ימים. היינו משום שסתמא רב האי כר' חננאל סבירא לי' דעל פי רוב כל הגאונים בשיטה אחת וביחוד רב האי ור"ח. ולגירסת ר"ח אין ראי' כלל שבתורת ודאי מדלא גזרו שאר מועדות אטו ראש השנה. דיש לומר רובא אטו מיעוטא לא גזרינן ומה שגוזרין ניסן אטו תשרי שגזרו נמי אטו ראש השנה דבראש השנה נמי אין השני קודש אלא אם כן נתעבר החודש. ורמב"ם נמי משמע כר"ח סבירא לי'. שהרי בפרק ג' מהלכות קידוש החודש כשכתב דלאחר שחרב בית המקדש מקבלין עדות החודש כל היום לא כתב שמכל מקום נוהגין מחרתו קודש. ואלו הי' גורס כגירסת, רש"י איך לא הזכיר חידוש זה. אלא ודאי כר"ת סבירא לי' על כן בפרק ה' מהלכות קידוש החודש הלכה ז' ח' כתב בטעם שעושין בזמן הזה שני ימים רק משום שבזמן הראי' הי' עושים רוב א"י ולפעמים. אף בבית הוועד שני ימים והוא כטעם רב האי ורשב"א. ולא הזכיר שם כלל משום דראש השנה קדושה אחת ורא"ש הסיב גם דעת הרי"ף לזה עיין שם, אך שדבריו אין מובנים דאם כן אפילו הי' ראש השנה שתי קדושות הי' מחוייבים בזמן הזה לעשות שני ימים. דראש השנה לבני ארץ ישראל כשאר מועדות לבני חוץ לארץ:

כה

וברשב"א עירובין בחידושיו מבואר שגורס כגירסת רי"ף ורש"י מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים. ומכל מקום בחידושיו לביצה הסכים עם ר' אפרים והרז"ה במה שסתרו ראיית הרי"ף. מבואר דלא סבירא לי' שבתורת ודאי הוטלם על הרחוקים. ויוקשה בזמן המקדש האיך עשו בארץ ישראל כל המועדות רק יום אחד יגזרו אטו ראש השנה. וצריך לומר דסבירא ליה שאז עדיין לא נגזרה הגזירה ניסן אטו תשרי שבועות אטו שאר מועדות ובאמת לא עשו אז שבועות בגולה רק יום אחד:

כו

והביאני בכאן ענין לדבר בו. כי בודאי גם בזמן בית שני הי' גליות כמפורש בסנהדרין (דף י"א) שמעברין השנה בשביל גליות ישראל שנעקרו ממקומם ועדיין לא הגיעו לירושלים פרש"י שנעקרו ממקומם לעלות לרגל לעשות פסחיהם עדיין לא הגיעו. מפורש שבזמן המקדש הי' גליות עוד שם עמוד ב' מעשה בר"ג שהי' יושב ע"ג מעלה בהר הבית כו' וכתב לאחנא בני גלוותא דבבל ולשאר כל גלוותא דבני ישראל. ובוודאי הי' צריכין לעשות שני ימים טובים של גליות והרי אפילו בארץ ישראל היכי דלא מטו שלוחין עבדי תרי יומי. ואף שרש"י פסחים (דף מ"ז.) בהא דלחם הפנים נאכל לאחד עשר בשחל שני ימים טובים של ראש השנה קודם שבת. ופרש"י דנקט ראש השנה ולא של גליות דבזמן לחם הפנים לא הי' שני ימים טובים של גליות. אך כוונתו פשוטה דבירושלים לא הי'. ומה שתלה רש"י בזמן לחם הפנים ובצל"ח תמה על רש"י בזה. פירש בחתם סופר חלק יורה דעה סימן רנ"ב דבזמן שאין בית המקדש משכחת לה שרוב חכמי ישראל בחוץ לארץ ולא הניחו כמותם בארץ ישראל ומקדשין החדשים רחוק מירושלים והי' צריכין לעשות שני ימים ראש השנה [וכתב שם שהצל"ח הודה לו בזה] אבל בזמן המקדש לעולם הי' סנהדרין קרובים לירושלים עד כאן. הנה שרק בירושלים שהי' קרוב לבית דין לעולם לא הי' עושין שני ימים. אבל הרחוקים כל שכן בני הגליות הי' עושין אף בזמן המקדש שני ימים:

כז

ואם כן צריך עיון בש"ס ריש לולב וערבה בלולב שאינו דוחה שבת בזמן שאין בית המקדש קיים משום דאנן לא ידעינן בקביעא דירחא. וכיון דלדידן בני חוץ לארץ לא דחי לדידהו בני ארץ ישראל נמי לא דחי. אך בזמן שבית המקדש קיים דוחה שבת משום דבקיאין בקביעא דירחא. וכיון שגם בזמן המקדש הי' גליות ולא בקיאין בקביעא דירחא גם לבני ארץ ישראל לא ידחה:

כח

וצריך לומר דבזמן המקדש שהי' ישראל שרויין על אדמתן ורוב ישראל הי' בארץ ישראל לא הי' משגיחין בבני חוץ לארץ שיבטלו לולב בשבת משום שהם אינם נוטלים. וגדולה מזה בהוריות (דף ג'.) בענין רוב קהל אזלינן בתר רוב שבארץ ישראל דבני חוץ לארץ לא אקרי קהל על כן אין משגיחין על בני חוץ לארץ. אך זה בזמן שבית המקדש קיים ושכינה במקומה ועיקר ישראל הי' בארץ ישראל. אבל בזמן הגלות גלו לאדום שכינה עמהם. בהא הוא דאמרינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי:

כט

קיצור הדבר לדינא. אף למה דקיימא לן בני ארץ ישראל עושים שני ימים ר"ה. מכל מקום לענין זה שראש השנה הותקנה על הרחוקים לעשות שני ימים בתורת ודאי הרי"ף והרמב"ן יחידאי נגד רב האי ור"ח ורמב"ם ורשב"א ותוספות ורא"ש שהסכימו לגירסת ר"ח. דלדידהו אין טעם שני ימים רק משום דבזמן ראי' הי' עושין שני ימים. ולעולם אם באמת באו עדים קודם המנחה השני חול. ואם באו לאחר המנחה לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי לר"ח השני חול. ולרש"י ורי"ף השני קודש:

ל

ויש להעיר במחלוקת רמב"ם וראב"ד במערב לשני ימים טובים של ראש השנה דלרמב"ם ורשב"א אין צריך שיהי' עירובו קיים בין השמשות של יום שני דודאי קדושה אחת, אך שם ממה נפשך אם באו עדים קודם מנחה היינו חול ואין צריך עירוב.ואם באו לאחר המנחה אי נתעבר החודש קדושה אחת הם. ובחי' הארכתי בעזר השם במחלוקת הרמב"ם והראב"ד ופה אשים שביתת קולמסי:

לא

ולענין הקושיא שהקשיתי אהא דאסור למכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה לפיר"ח דאין שני ימים ראש השנה אלא אם כן נתעבר החודש. אם כן מה חומר ביום שני של ראש השנה מיום שני של שאר מועדות. וישבתי על פי או"ה. וכעת עלה בדעתי עוד קצת ישוב על פי שיטת ר"ח בכורות (דף כ':) דקיימא לן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. יש לחלק דבשל גליות יש רוב שאין ניסן ואלול מעוברין רק שהחמירו במועדות על כן הקילו בקצת דברים. אבל בשל ראש השנה שאם נתעבר החודש גם יום ראשון קודש ויום א' ממה נפשך קודש. נמצא הספק הוא לאחר שעבר יום א' אם נפסק קדושת ראש השנה אי נמשך קדושת ראש השנה עד לאחר יום שני. נמצא הרוב שאין אלול מעובר להוציא מחזקת איסור שהי' ביום א' [אבל של גליות אם יום ראשון קודש השני חול ואין הרוב להוציא מחזקת איסור שהי' בראשון. שאם תאמר שהראשון קודש. הרי שני ודאי חול] על כן אמרינן סמוך מיעוט אלול מעובר לחזקת איסור והוה פלגא ופלגא ומדינא אסור על כן לא הקילו:

לב

ומה שכתב כבוד תורתו שליט"א שהגמרא רצה ליישב גם אליבא דנהרדעי ואמימר. הנה מבואר הדוחק שיש בזה לאוקמי לסוגיא דלא כהלכתא וכל כי האי הוה לי' לש"ס לומר הניחא לרבא אלא לנהרדעי ואמימר מאי איכא למימר. ותירוץ כזה ידעתי בעצמי לומר דהגמרא אליבא דרבה דאמר הא לן הא להו אך שלא נתחוור לי כנ"ל:

לג

ולבי אומר לי דרש"י שהי' לפניו הגירסא שאם באו עדים הוה דחיק ומוקי אנפשי' לומר סוגיא דראש השנה אליבא דרבה. ולאחר שנתוודע לו גירסת הר"ח חזר בו מגירסתו. ועל כן כתב בענין זמן ביום טוב שני של ראש השנה כשיטת ר"ח דכל קדושת יום טוב של ראש השנה רק אם לא קידשו הראשון. והרי לענין זמן ביום טוב שני של ר"ה קיימא לן דאומרים והוא כשיטת ר"ת מיהו זה אינו ראי' כל כך דיש לומר דאומרים זמן בשני כמו שאומרים קידוש היום בשני:

ידידו הנאמן באהבתו הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה