אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שצד

סימן שצג

ב"ה אור ליום ועש"ק נצבים תרס"ג לפ"ק להרה"ק מוהרא"ל זצוקללה"ה מגור. דבר אשר ענוות כבודו תרביני ודרש מאתי הלכה למעשה אם רפואה אסורה ביום טוב. כי בגמרא לא מצינו רק במכחל עינא שהוא שבות בעצם זולת הרפואה. אבל שיהי' איסור ביום טוב מחמת הרפואה לא מצינו עד כאן דבריו:

א

הנה בסימן תקל"ב בטור שלחן ערוך כל הרפואה מותרת במועד. וכתב המגן אברהם פי' שמותר לשתות דבר שהוא משום רפואה. משמע דביום טוב אסור לשתות. והנה ראיית המגן אברהם חזקה מהתוספתא שהביאו הרי"ף והרא"ש הובא ביתה יוסף שם שותים מי זבלים ומי דקלים וכוס של עקרין במועד. והנה הדבר מפורש. אך לפי ששלח אלי על ידי ר' חיים מרדכי נ"י שעל כל פנים רוצה ההיתר על יום טוב ב' של ראש השנה נראה שצריך לדבר הרבה. שמתי פני לעיין בדבר. ואף שאין הזמן פנוי. כמאמר חז"ל תיתי לי דכד אתי צורבא מרבנן כו' לא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכנא בזכותי':

ב

הנה בדברי הר"ן פרק שמונה שרצים יש מקום עיון שכתב שם שלשה חילוקים. היכא דאיכא סכנת אבר מחללין שבת אפילו על ידי ישראל ובאין בו סכנת אבר רק חולי שנופל מחמתו למשכב מחללין על ידי גוי אפילו במלאכה גמורה אבל לא שבות על ידי ישראל. ומי שאינו חולה אלא מתחזק והולך כבריא אין מחללין אפילו על ידי גוי. ולא עוד אלא אפילו דברים המותרים לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שלרפואה מתכוין. והיינו דתנן החושש בשיניו לא יגמע את החומץ כו' כיון שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא עד כאן תוכן דבריו ומבואר מדבריו דבחולה גמור אין אוסרין רפואה שגזרו משום שחיקת סמנים. וקיל משאר שבות שאסורין לו על ידי ישראל אפילו בחולי גמור כל שאין בו סכנת אבר:

ג

וקשה תחילת דבריו עיין שם שהוכיח דביש בו סכנת אבר מחללין שבות אפילו על ידי ישראל. מהא דהיכי דשחיקי סמנים מאתמול מחללין משום סכנת עוורון. אף למאי דלא הוה ס"ל שורייקי דעינא בלבא תליא. והרי שבות של דבריהם יש בו משום שחיקת סמנים ע"כ. והרי אמרת שבות דרפואה אפילו בחולי גרידא מותר [ובהרב מלאדי ראיתי דוקא אכילה ושתי' התירו משום שאי אפשר על ידי גוי. ובאמת בר"ן לא משמע כן. וכן בתורת האדם להרמב"ן יעוין שם. ועיקר הסברא דאי אפשר על ידי גוי לקוחה מדברי הר"ן פרק חביות לענין גונח יונק חלב ואינו דומה דחלב מאחר שהרפואה כשהוא רותח והוא על ידי יניקה דוקא אי אפשר כלל על ידי גוי. אבל אכילה אפשר שיתחוב לו גוי לתוך בית הבליעה כהא דפרק אלו נערות. וכל שכן שתי'. שבקל יוכל הגוי לשפוך לתוך גרונו המשקין. ועיקר הקו' אצלי מה שמשמעות הר"ן והרמב"ן דאף לעשות לו רפואה מותר בחולה ולאו דוקא באכילה ושתי']:

ד

אשר על כן נראה לי דחילוק יש בין הרפואה הנעשה בסמנים דבהו גופייהו איכא גזירה דשחיקת סמנים זה דומה לשאר שבות. אבל רפואה דעלמא דבהו גופייהו ליכא גזירה. רק גזירה שמא יתרפא בסמנים. ובהן יהי' הגזירה שמא ישחקם בשבת קיל משאר שבות ומותר במקום חולי:

ה

וסעד יש לזה מהא דשבת (דף נ"ג:) בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי שתצטנן. ואמר עולא הטעם גזירה משום שחיקת סמנין. ופרש"י במידי דרפואה גזור רבנן דאי שרית שום רפואה אתי למשרי שחיקת סמנים והוא איסור דאורייתא תא דהוה טוחן. ולבהמה מי גזרינן והתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי עיין שם. ולכאורה יפלא מה ראי' מגזירה דשחיקת סמנים דאיסור סקילה לגזירה דתחומין דאיסור שבות. וכל שכן דקשה לפרש"י משום דשחיקת סמנים איסור דאורייתא. והנראה בזה משום דרפואה דהעמדה במים ליכא למיחש בה לשחיקה אך דגזרינן דאי שרית רפואה יבא לרפאות בסמנים ורפואה דסמנים יש בה גזירה דשחיקה. נמצא שהגזירה דהעמדה אטו רפואה דסמנים גם כן גזירה לאיסור שבות. ושפיר מקשה הש"ס דנגזור באיסור שבות דתחומין גם כן. והנה מפורש דרפואה דעלמא שאינו בסמנים לא חשיב שבות מעליא אטו שחיקת סמנים דאורייתא. דאם לא כן מה מקשה הש"ס לתחומין. אלא ודאי דחשיב גזירה לשבות. ועל כן שפיר קאמר הר"ן דזה מותר לחולה. ודוקא בסמנים אסור לחולה דהוי שבות מעליא אטו דאורייתא כשאר שבותים:

ו

ועתה נבא לדין רפואה ביום טוב דלכאורה שחיקת סמנים ביום טוב לצורך רפואה אינו אלא מדרבנן. שגם טחינת תבואה מותר מן התורה. וכתישת תבלין לצורך אכילה מותר אף מדרבנן, ואם כן מדאורייתא נאמר מתוך רק מדרבנן אסור כמו שכתב הרב המגיד בכתישת תבלין לפי שאין נאכלין בעצמן. אבל סמנים שמתרפאין בעצמותן אסור מדרבנן כמו טחינת תבואה. אבל מדאורייתא מותר והוא רק שבות. מכל מקום אסור לרפאות בסמנים ביום טוב אף שהוא גזירה לאיסור שבות. כמו שמדמה הש"ס הגזירה דתחומין לגזירה דשחיקת סמנים בשאר הרפואות הכי נמי נדמה לרפאות בסמנים ביום טוב לשאר רפואות בשבת דבזה ובזה אטו איסור שבות. אבל אין לאסור שאר רפואות ביום טוב דזה הוי גזירה לגזירה אטו איסור שבות וזה לא מצינו:

ז

ואין לומר כיון דגזרינן גזירה לגזירה הוא הדין דגזרינן גזירה לגזירה לגזירה וכמו שכתב כיוצא בזה השאגת ארי' סימן נ"ו בענין טבילת כלים דכיון שגוזרין גזירה לגזירה בטבילת כלים. שמע מינה שחכמים השוו מדותיהם ואף כמה גזירות גוזרין. ליתא דהכא לא השוו מדותיהם שבסמנים עצמם אסור להתרפאות אפילו בחולה גמור. מה שאין כן בשאר דברים שמותר במקום חולי. ועל כן יש לומר שפיר שבגזירה לגזירה אטו איסור דרבנן מותר לגמרי. וכן משמע מפרש"י שבת (דף נ"ג) הנ"ל שפי' משום דשחיקת סמנים אסור מדאורייתא. משמע שאם הי' רק מדרבנן לא הי' גוזרין. והיינו משום דהתם קאי ברפואה דהעמדה במים שאינו בסמנים אין איסור במקום שהי' השחיקה רק מדרבנן וכמו שכתבתי:

ח

איברא דמה שכתבתי שביום טוב שחיקת סמנים מדאורייתא אמרינן מתוך. יש בו מקום עיון. הא לא שוה לכל נפש. דומיא דמוגמר שאסור ביום טוב משום שאינו שוה לכל נפש. שאינו אלא למפונקים. והכי נמי אינו אלא לחולים. [ובסוכה דף מ' לאכלה ולא למלוגמא פרש"י לרפואה]. ושם בגמרא ממעט מלוגמא שאינו שוה. לכל אדם פרש"י שאינו אלא לחולין. אך הא בגמרא ביצה (דף כ"ב) דלרבי יהודה שרי למוכחל עינא ביום טוב. וכתב הר"ן דהוא הדין לכל חולה שאין בו סכנה. ולמה. הא אינו שוה לכל נפש. על כרחך דלרבי יהודה דשרי לתקן סכין שנפגמה ביום טוב אף שאינו אוכל נפש. משום דסוף מחשבתו לשחוט ויהי' אוכל נפש. הכי נמי אף דהרפואות אינם שוה לכל אדם. שבריאים אין צריכים לרפואות. מכל מקום סוף מחשבתו שיבריא מחליו ויהי' בריא. והבריאות שוה לכל נפש. שהכל צריכים לבריאות. ושפיר הוה שוה לכל נפש לר' יהודה:

ט

והנה בגמרא הלכה כרבי יהודה ואין מורין כן. ומבואר ברמב"ן ור"ן דקיימא לן כרבי יהודה ומדרבנן אסרו במכשירין במקצת דברים. ואם כן אין בשחיקת סמנים לצורך חולה רק איסור דרבנן, ומותר בשאר רפואות דהוה לי' גזירה לגזירה באיסור שבות ואין גוזרין כנ"ל. וניחא לשון השלחן ערוך כל רפואה מותר במועד. היינו אפילו בסמנים. לאפוקי יום טוב שאין מותר בו כל רפואה. שבסמנים עצמם אסור להתרפאות:

י

ואף שלשון התוספתא שותין מי דקלים וכוס של עקרין במועד משמע דביום טוב אף מי דקלים אסור אף שאינו בסמנים. הא לא קשה. דרק רבי יהודה מתיר מכשירין ושאר חכמים פליגי עליו וסתם תוספתא ר' נחמי'. וסתמא הוא מחכמים האוסרין מכשירין ואסרי שחיקת סמנים ביום טוב מן התורה דלדידהו אינו שוה לכל נפש. ממילא אסור גם שאר רפואות:

יא

ואף שהרי"ף והרא"ש הביאו התוספתא בלשונה הוא ללמוד ממנה היתר כוס של עקרין במועד. דזה אסור ביום טוב שהוא בסמנים ע"כ העתיקו לשון התוספתא. ובודאי מתוספתא מוכח דאף שתיית מי דקלים אסור ביום טוב. דאם לא כן למה הזכירה התוספתא מי דקלים. אבל להלכה דאית לן כרבי יהודה אין לנו לאסור שאר רפואות ביום טוב:

יב

ונידון דידן ה"זאדע'" אף שעשוי מצמחים שטוחנין אותם ומנקין אותם מפסולת. אך אינו בגבולינו רק באה הזאדע ממרחקים והצמחים אינם באים לכאן כדי שנגזור בהם אטו שחיקת הצמחים ביום טוב. ודומה לשאר רפואות שאין לאסור ביום טוב:

יג

מכל מקום נראה דין זה במחלוקת. דלרא"ש דפסק בטבילת כלים כרבה שמא יעבירנו וגזירה יום טוב אטו שבת. וכתבו תוספות שם דלא חשיב גזירה לגזירה דשבת ויום טוב חדא מילתא. אך הרי"ף לא הביא הא דרבה. וכתב השאגת ארי' סימן נ"ו דלא סבירא לי' לרי"ף לגזור יום טוב אטו שבת יעוין שם. ובפר"ח סימן תצ"ה כתב בהא דגזרו במשקין שזבו ביום טוב ואף דביום טוב מותר מן התורה. מכל מקום גזרינן יום טוב אטו שבת. ואם כן בנידון דידן נגזור יום טוב אטו שבת. נמצא תלי באשלי רברבי. ולמעשה אין להתיר מאחר שלשון המגן אברהם משמע לאסור כל רפואה. וכן מביא הפרי מגדים להדיא. האומנם כי בפי' האשכול הנקרא נחל אשכול הביא דברי המגן אברהם בהלכות מועד קטן. ודחה ראייתו. אין דבריו מחוורין בלשון התוספתא כלל יעוין שם:

יד

ובענין יום טוב שני של ראש השנה לא מצאתי היתר. כי לא מצאתי בשום פוסק שיפסוק כאמימר דמתיר לכחול ביום טוב שני של ראש השנה. ובאמת כי קשה להבין החילוק שבין יו"ט שני של ראש השנה ליום טוב שני של גליות בזה. כי קדושה אחת של ראש השנה היינו כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואין מקדשין החודש ונעשה מעובר נוהגין גם בראשון קודש והוא קדושה אחת. אבל כשמקדשין יום ראשון השני חול. רק כשמקדשין השני הלא אז גם יום טוב שני של גליות הוא יום טוב מדאורייתא. ומה חילוק בין של ראש השנה בין של גליות. ולענין ביצה שנולדה בזה מותרת בזה שפיר יש חילוק. דבשל גליות ממה נפשך אם השני קודש הראשון חול. והרי נולד מערב יום טוב. אבל בראש השנה אם השני קודש הראשון גם כן קודש ואסור. אבל לענין חומר יום שני בעצמותו מאי נפקא מינה אם הראשון גם כן קודש:

טו

ואמנם לדעת רש"י ביצה (דף ה':) בסוף העמוד דלאחר תקנת ריב"ז שיהי' מקדשין החודש כל היום ומקדשין הראשון נוהגין בשני גם כן קודש. אם כן חמור יום טוב של ראש השנה אם באים עדים מן המנחה ולמעלה מקדשין הראשון. אך התוספות והרא"ש חולקים על פירושו ותפסו פירוש ר"ת עיקר. ופרש"י תמוה מהא דראש השנה (דף ל"ב.) מאי שני אילימא יום טוב שני למימרא דעברוהו לאלול והא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר עיין שם. והא המעשה הזה הי' כשהי' סנהדרין פעם אחרונה באושא כפרש"י (שם ל"א:). וזה הי' אחר תקנת ריב"ז שהי' ביבנה שקודם אושא. ולפרש"י אחר תקנה קדשו בראשון ואף על פי כן הי' השני גם כן יום טוב. גם רש"י בעצמו חזר בו. שכותב לענין ברכת שהחיינו בליל יום טוב של ראש השנה ואי אמנהגא דבית דין סמכינן הלא השני עיקר. ולפרש"י הנ"ל לאחר תקנה ראשון עיקר. אלא ודאי חזר בו. וסבירא ליה גם כן דענין קדושה אחת היינו אם עיברו החודש. ואם כן אין חילוק בקדושת יום שני בעצמו בין של ראש השנה בין של גליות ולכאורה הוא פליאה גדולה:

טז

והנראה לי בישוב זה על פי דברי האיסור והיתר הובא בש"ך יורה דעה סימן ק"י ס"ק ע"ח בכללי ס"ס דגבינה של גוי הואיל ואסרוה חכמים מחשש איסור תורה שמא הועמד בעור קיבת נבילה עשאוהו כודאי איסור תורה יעוין שם היטב. ולפי זה יום טוב שני של גליות דמן התורה לא חיישינן שמא נתעבר החודש [דרוב חדשי ניסן ותשרי מתקדשין בזמנן. כן כתב בתמים דעים סימן ק"כ וזה לשונו שרוב שנים אדר ואלול אינם מעוברים עד כאן לשונו]. וחכמים חששו שמא נתעבר וחייבו, לעשות גם יום שני מספק [ולדידן משום מנהג אבותינו] דומה ממש לגבינה של גוי. דמשום שחכמים חששו לחשש דאורייתא. עשאוהו כודאי של תורה. גם יום טוב שני של גליות שנאסר מספק יחשב כודאי של תורה:

יז

אך התי' לזה על פי דברי התוספות בכמה מקומות דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות. ובשני שבילין אי אפשר לטמא שניהם משום ספק טמא ברשות היחיד או לטהר שניהם ברשות הרבים משום ספק טומאה ברשות הרבים. ומינה דייקו תוספות יבמות (דף קי"ח:) דיבור המתחיל בת ישראל דאי אפשר לחכמים לתקן דלגבי זו נחשב בעלה ודאי מת ולגבי צרתה ודאי חי. ועיין שב שמעתתא ז' פרק ב' ביאור דברי התוספות היטב. ועל כן הכא נמי כיון שנוהגין קודש בראשון ובשני אם נחשב שני ודאי קודש שנתעבר. וראשון כל שכן דודאי קודש כשלא נתעבר החודש. הוה תרתי דסתרי והוא דבר שאי אפשר להיות. וכהאי גוונא לא תקנו חכמים וכדברי תוספות הנ"ל:

יח

אך זה בשל גליות דלא משכחת שניהם קודש ביחד שאם נתקדש החודש בזמנו. שני חול. ואם נתעבר. ראשון חול. אבל בראש השנה דמשכחת לה שניהן קודש ביחד בנתעבר. שפיר אמרינן ביום טוב שני כיון דמספק נתעבר תקנוהו דיינינן לי' כודאי נתעבר. כמו בגבינה של גוי דדיינינן לי' כאילו ודאי הועמד בעור קיבת נבילה. הכא נמי דיינינן לי' כודאי נתעבר. ותרתי דסתרי לא הוה במה שנוהגין ראשון גם כן קודש ודאי. דאפילו נתעבר הי' משכחת ראשון קודש בבאו עדים סמוך לחשיכה. או אפילו לא באו כלל לחד תי' בתוספות. ושוב הוי ודאי של תורה כאילו ידוע שנתעבר. ואין בידי ליישב הא דלמכחל עינא ביום טוב שני של ראש השנה באופן אחר רק על פי דברי איסור והיתר הנ"ל. ומזה נלמוד דכודאי של תורה תקנוהו חכמים לבד לגבי מת דכבוד הבריות דוחה תקנות חכמים. אבל זולת זה כודאי של תורה דיינינן לי'. ואין להקל ביום טוב שני של ראש השנה טפי מבראשון כלל. וזה דלא כנודע ביהודה חלק אורח חיים סימן למ"ד דגם יום טוב שני של ראש השנה ספק הוא:

יט

ויש עוד לעיין בזה דנהי דיש לדמותו להא דאיסור והיתר לענין שיהי' יום טוב ב' של ראש השנה ודאי קודש כמו בגבינה שחשיב ודאי איסור ונתיישבה הקושיא. אבל לענין שכתבתי שיחשב ודאי של תורה אין לדמותו לגבינה דלגבי דאורייתא הוא דבר שאי אפשר להיות שיהי' השני ודאי דאורייתא וכל שכן הראשון ודאי דאורייתא. דהא דנוהג אותו היום קודש ולמחר קודש הוא רק מדרבנן:

כ

אך הדבר נכון על פי דברי הכסף משנה סוף פרק יוד מהלכות אבל בהא דכ' הרמב"ם דאבילות יום טוב ראשון של תורה דוחה יום טוב של גליות שמדבריהם אבל אינו דוחה יום טוב של ראש השנה הואיל ושניהם יום טוב אחד ארוך. ופי' הכסף משנה הואיל ויומא אריכתא הוי כאילו גם יום שני חשיב דאורייתא. הואיל והוא קדושה אחת עם השל תורה חשיב כשל תורה. אם כן אם נתעבר החודש הרי הראשון הואיל והוא קדושה אחת עם השני של תורה גם הוא חשיב של תורה. ועל כן חשיב דבר שאפשר להיות גם לגבי דאורייתא:

כא

אך ביום טוב שני של גליות שהמגן אברהם הראה מקום לסימן תצ"ו. והיינו להתיר ביום טוב שני של גליות כמו שכתב בסימן תצ"ו סק"ג דלמכחל עינא הוא חולי קצת. ואזיל לטעמי' בסימן שכ"ח ס"ק מ"ד דעובדא דאמימר הי' חולה קצת. אך בודאי לא הי' לפניו ספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל ששם מפורש דעובדא דאמימר במכחל עינא נחשב חולי גמור. והטעם בזה בארתי באריכות בחי' אין כאן מקומו. וכן מ"ש בסימן ש"ז סק"ו דגונח לא הי' חולי גמור. גם כן מבואר בתורת האדם להיפוך ובודאי לא הי' לפניו ספר תורת האדם. וראיית המגן אברהם סימן תצ"ו תמוה כאשר תמה במחצית השקל גם כן ותי' בדוחק גדול. ועוד דברי המחצית השקל תמוהין שכתב מדלא כתב המחבר היתר רק על ידי גוי מכלל דעל ידי ישראל אפילו על ידי שינוי אסור. מזה הוכיח דאינו חולי כל הגוף דבחולי כל הגוף מותר. על ידי שינוי אפילו בישראל. ואלה דברי תימה דאפילו חולי קצת הא מותר בשינוי אפילו על ידי ישראל. לא מבעיא לדעת המגן אברהם עצמו סימן ש"ז סק"ז שכתב ושבות שלא כדרכה אפילו במצטער שרי כמו שכתב סימן שכ"ח סעיף ל"ג. והיינו הא דגונח יונק חלב בשבת. הנה סבירא ליה להמגן אברהם גונח לאו היינו חולי כל הגוף. ומכל מקום מותר אפילו מלאכה גמורה על ידי שינוי. ואם כן אפילו תאמר דהכא לאו בחולי כל הגוף. מכל מקום שרי על ידי שינוי. ואם כן אין לפרש דברי מגן אברהם בכך:

כב

אך אף שלעניות דעתי נראה בזה שלא כדברי מגן אברהם. אלא דמלאכה גמורה כלאחר יד לא הותר אלא בחולי כל הגוף. מכל מקום לכחול עין שהוא שבות על ידי שינוי. ודאי מותר על ידי ישראל. שהרי שבות דאמירה לנכרי כדרכו חמור מכלאחר יד על ידי ישראל. שהרי כלאחר יד הותר אף במלאכה גמורה משום פסידא. שהרי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה [ולא הותר במקום פסידא כדרכה על ידי עכו"ם רק שבות דהיינו שבות דשבות. ואף בזה רמב"ן וריב"ש אוסרין כמבואר במגן אברהם סימן ש"ז סק"ז] ואם כן כיון דשרי מוכחל עינא כדרכה. כל שכן דמותר על ידי ישראל בשינוי. ועל כן ליתא להאי דיוקא דעל ידי ישראל אפילו בשינוי. אפילו תפרש דהכא באינו חולי כל הגוף:

כג

ומכל מקום מאחר שגם ביום טוב ראשון יש צדדי היתר. ברור להתיר בשני. דומה קצת לספק מוכן שהתירו ביום טוב שני וגם יש לצרף דעת הר"ן דביום טוב שני סמכינן לגמרי אדר"י. והא ודאי אף חולי קצת צורך הוא. על כן יש להתיר ביום טוב שני של גליות:

אסיים בברכה יכתב לחיים בספרן של צדיקים עם כל בני ביתו וכל הנלוים אליו כנפשו ונפש הנאמן באהבתו המצפה לישועה הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה