אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שעט

סימן שעח

ב"ה יום ב' אמור סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרבני החריף החסיד מו"ה שלמה נ"י בק"ק אזערקאב:

א

אשר הוקשה לו בגמרא פסחים (דף קט"ו.) שהוכיח הש"ס מחכמים שחולקים על הלל בכריכה דסבירא להו מצוות מבטלות זו את זו. אימא דהטעם משום דצריך לאכול מצה ואחר כך מרור כדאיתא פסחים (דף קי"ד) ודומה לשמע תקיעה תרועה תקיעה משלשה בני אדם דלא יצא דאין כאן פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' כיון ששמע בבת אחת. הכי נמי אין כאן מצה ואחר כך מרור כשאוכלים בבת אחת:

ב

תשובה. דע שיש הבדל בין הנושאים שמצה ומרור שתי מצוות הם. תדע שמברכים על כל אחת ברכה בפני עצמה. ואלו הי' מצוה אחת אין מברכין על כל חלק מצוה בפני עצמה. כמו שכתב בית יוסף אורח חיים סימן תרנ"א בשם תשו' רשב"א שאם נטל מינים שבלולב כל אחד בפני עצמו. מכל מקום אין מברכין אלא ברכה אחת על כולן דמצוה אחת הוא ואין מברכים על כל חלק דמצוה בפני עצמה. [טעות סופר אחת] ועל כורחין מצה ומרור שמברכין על כל אחד בפני עצמה שתי מצוות הם ואם כן אם אכל מרור ואחר כך מצה. אין שום חסרון באכילת מצה. דאין מצוות מצה תלוי' כלל במרור שלאחרי'. ואפילו לא יאכל מרור כלל נתקיימה מצוות מצה בשלימות. כל שכן שאכל אלא שלא אכל לאחרי' ואין חסרון רק במרור שעדיין לא הגיע זמן של מרור לכתחילה עד שאכל המצה. וכן לשון הש"ס כיון דלא בעידן חיובא דמרור אכיל לי'. וכן מצינו בשעיר המוספין דיום הכיפורים שהקריבו קודם עבודת היום לא עשה ולא כלום. הכא נמי עדיין לא הגיע זמנו של מרור לכתחילה):

ג

קיצור הדברים אם אכל מרור ואחר כך מצה אין גרעון כלל באכילת מצה רק באכילת מרור. לא כן תקיעה תרועה תקיעה. דשופר הכל מצוה אחת ומעכבין זה את זה. ואם הריע ואחר כך תקע. הגרעון בשניהם דתקע ולא הריע אחרי' אף התקיעה אינה מצוה:

ד

והנה העושה שני דברים בבת אחת נחשב כל אחד כאלו עשהו לאחר השני'. ועל כן המקדש שתי אחיות אינם מקודשות. דנחשב קידושי רחל כאלו הי' אחר קידושי לאה וכן גיטה וידה באין כאחת. ועל כן כשאכל מצה ומרור כאחד נחשב לגבי מרור כאלו אכלו לאחר המצה ויצא גם ידי מרור. ואף דלגבי מצה נחשב גם כן כאלו אכלו לאחר המרור מה בכך. הא מצוות מצה נתקיימה בשלימות אפילו אכלו לאחר המרור. אבל לגבי שופר דכששמע תרועה ותקיעה בבת אחת אף דלגבי תרועה נחשב כאלו שמעה לאחר התקיעה. הא גם לגבי התקיעה נחשב כאלו הי' לאחר התרועה ואין כאן פשוטה לפני'. בשלמא במצה ומרור שאין דנין רק על המרור וכיון שנחשב כאלו הי' לאחר המצה שפיר דמי אבל בשופר שדנין על שניהם. כשנחשב כאילו כל אחד הי' אחר חבירו אין כאן פשוטה לפני'. וכן בתרועה ותקיעה אחרונה. אם תחשוב כל אחד כאלו הי' מאוחר אין כאן תרועה קודם התקיעה האחרונה:

ה

ובתמורה (דף ד') כשתרם ביכורים ותרומה בבת אחת עובר בעשה אף דשני מצוות הם. אך שם המצוה להקדים הביכורים לחשיבותו כמו שכתב רש"י שם ממכילתא יוקדמו ביכורים לתרומה שיש בה ארבע שמות יעוין שם. וכשהם בבת אחת אין כאן הקדמה. אבל במצה ומרור אין טעם מצה ואחר כך מרור כדי להקדים המצה. דאם כן מה קאמר הש"ס לא בעידן חיובא דמרור אכיל. דהא כהאי גוונא שאין חסרון רק מצד המצה. חשיב עדיין חיובא דמרור וכמו שכתב מהר"ם חלאווה בהא דפסחים (דף ו'.) דזמן שחיטה מחצות. אף דזמן פסח לאחר התמיד. מכל מקום בעצמותו הגיע זמנו רק שצריך להקדים התמיד. הכי נמי אם הטעם איחור המרור משום המצה. משום זה לא הי נקרא שלא בעידן חיובא דמרור. על כרחך הטעם משום מחוסר זמן דמרור ובבת אחת לא נחשב מחוסר זמן:

ו

וראי' לזה מהא דיומא (דף נ"ז.) נתערבו לו דמים בדמים. אמר רבא נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר ולשם שעיר. ואף שהסדר דם פר ואחר כך דם שעיר, מכל מקום מועיל בבת אחת. [ור' ירמי' לא מקשה עלה רק דיהיב מעלה דפר מקמי מטה דשעיר כו'] ולא יקשה משופר. אך הוא הדבר משום דכפרת דם פר בפני עצמו לכהנים וכפרת שעיר בפני עצמו לישראל ואין חסרון בדם פר אף אם הקדים דם שעיר. רק בדם שעיר מה שעדיין לא הגיע זמנו קודם שהזה דם פר. אבל בבת אחת חשיב הגיע זמנו:

ז

עוד יש לומר בקצרה דסדר תקיעה תרועה תקיעה כתב בגור ארי' שבת סוף במה מדליקין טעם הענין דהעיקר הוא התרועה, ועל כן כתיב יום תרועה יהי' לכם. והתרועה הוא הקדוש. על כן הוא באמצע כמו א"י ירושלים ומקדש עיין שם. וכשהם בבת אחת אין ניכר מי האמצע ע"כ פסול. וכן בתרומה שמחויב להקדים הביכורים לחשיבותו. וכשהם בבת אחת לא ניכר מי הקודם. אבל במצה ומרור אין הטעם משום חשיבות המצה כנ"ל מדקאמר הגמרא שלא בעידן חיובא דמרור כנ"ל. רק הטעם יש לומר דמצות שבליל הפסח הם להודות על הניסים. ועל כן אוכלין מצה להודות על הגאולה. ואוכלין מרור להודות גם על המרירות שמררו כו'. שעל ידי זה עלינו למעלות גדולות ביציאת מצרים. אך לא נגלה טובת המרור עד הגאולה. על כן זמן מרור אחר המצה וכשהם בבת אחת שפיר דמי שהרי בעת הגאולה נודע טעם מרור. ואין לכתוב בזה יותר:

ח

ועל מה שהוקשה לו בהא דמוכיח הש"ס מצוות צריכות כוונה דאי אין צריכות כוונה למה לי למיהדר ואטבולי הא טביל חדא זימנא. הא וודאי מכוין שלא לצאת כדי לקיים מצות מרור בזמנו עד כאן תוכן דבריו. יש לומר דהנה צריך להבין כי פגע בחזרת ואכלו ואינו מתכוין למצוות מרור ומקיים מצוות מרור בחזרת אחר הוה לי' מעביר על המצוות ואין לומר כיון שעדיין לא הגיע זמן מרור לכתחילה לא חשוב מעביר. הא ביומא (דף ל"ג ע"ב) עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ופירשו התוספות שלא יניח התפילין באופן שיפגע בשל ראש תחילה שיצטרך להעביר על המצוות. ואף שלא הגיע זמן תפילין של ראש לכתחילה עד שהניח של יד כדכתיב והי' לאות על ידך והדר והי' לטוטפות בין עיניך [גמרא מנחות ל"ו]. מ"מ הוה מעביר. ואמנם שבתשובת רדב"ז דפוס ווארשא חלק א' סי' תקכ"ט דמה"ט לא הוה מעביר ממש אלא כעין מעביר. מכל מקום כעין מעביר איכא. ועוד משמע לי בגמרא יומא (דף נ"ח ע"ב) להיפוך מדברי רדב"ז אלו ודו"ק היטב. אך ידוע דברי תרומת הדשן סימן ל"ה גבי ברכת הירח להמתין עד מוצאי שבת דאז מצוה מן המובחר. ואף דמזמן לזמן חשוב מעביר במגילה (דף וא"ו ע"ב) מוכח מזה דכדי לעשות מצוה מן המובחר לא חיישינן למעביר. וכן כתב חכם צבי סוף סימן ק"ו, והכא נמי כדי לקיים מצוות מרור בזמנו מותר להעביר:

ט

ואמנם שקשה על תרומת הדשן וחכם צבי דאיך יעבור עכשיו על אין מעבירין כדי לקיים מצוה מן המובחר לאחר זמן. ובעלמא אמרינן היכי דלא הוה בעידנא לא דחי. אך אין כלל זה דלאו בעידנא לא דחי. רק היכי דעושה איסור. אך לא בשב ואל תעשה שאינו עושה המצוה עכשיו. וראי' לזה מהא דבעי במנחות (דף מ"ט.) בציבור שאין להם קרבנות כל צורכן מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף. ומה בעי דלמחר לא דחי לשל היום דלא הוי בעידנא. אבל של היום דוחים של מחר דבשעה שעובר למחר כבר קיים המצוה היום וחשיב בעידנא, כהאי גוונא בתוספות פסחים (דף נ"ט.) לפירוש ריב"א. ויש לחלק קצת דשאני התם דבעידנא דעובר אעשה דהשלמה עוד זמן פסח. מה שאין כן נידון דידן למחר עבר חיוב מוסף של היום. וגם של היום אינו דומה לשל מחר ושקולין הם. מכל מקום העיקר כיון דעובר על מצוות מוספין של היום רק בשב ואל תעשה לא חיישינן לבעידנא. והכא נמי האיסור מעביר שאינו עושה המצוה עכשיו הואיל ושב ואל תעשה לא חיישינן בי' לבעידנא:

י

אך זה הוא אם מצוות צריכות כוונה והוא אינו מכווין הוה לי' שב ואל תעשה. אבל אם אין צריכות כוונה והוא מכוין שלא לצאת ומבטל מאכילה זה מצוות מרור בידים. שוב לא נדחה איסור מעביר זה דבידים משום מצוה מן המובחר דלאחר זמן דלא הוי בעידנא. וא"ת כיון שמבטל המצוה במחשבה לבד ולא במעשה דומה לשב ואל תעשה. אך מוכח להיפוך במכות (דף י"ג ע"ב) לרע"ק דלא מחייב קרבן על פסח ומילה. משום דהוא שב ואל תעשה. אף דרבי עקיבא מחייב במגדף דלא הוי אפילו מעשה זוטא משום דבמחשבה. [עיין סנהדרין ס"ה סוף עמוד א' כריתות ג' סוף ע"ב] ש"מ במחשבה מכל מקום חמיר מאינו עושה כלל רק יושב ובטל. הכי נמי בנידון דידן:

ידידו הדו"ש הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה