אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שעח
בדין אין יוצאין במצה של טבל:
א
במכילתין (דף ל"ה:) תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל כו' תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ. יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל. ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר רב ששת הא מני ר' שמעון הוא דאמר אין איסור חל על איסור. דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכיפורים פטור עד כאן:
ב
וכתב הרמב"ן בחי' דנראה דלדידן דלא קיימא לן כר' שמעון ואית לן כולל ומוסיף יוצאין בטבל. ואין לומר דמכל מקום אין יוצאין משום מצוה הבאה בעבירה. אם כן למה ממעט משום דאינו בבל תאכל חמץ. תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה. אלא ודאי אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. משום דאפשר בהפרשה. אך העיקר דמצוה הבאה בעבירה דרבנן. על כן הוצרך למעט מקרא שלא יצא בו מן התורה. ולעולם יש בטבל משום מצוה הבאה בעבירה. ונתקיימו דברי פוסקי הלכות דאין יוצאין בטבל עד כאן דבריו:
ג
ולכאורה נראה ראי' לדברי פוסקי הלכות. מהא דמקשה הש"ס על מתניתין דאבל לא בטבל פשיטא. ואי אליבא דרבנן דפליגי על ר' שמעון יצא. מה פשיטא. הא טובא איצטריך להשמיענו דקיימא לן כר' שמעון. אלא ודאי פשיטא לש"ס דעל כל פנים מדרבנן לא יצא משום מצוה הבאה בעבירה, ויש ליישב דקושיית הש"ס דמרישא דיוצאין בדמאי שמעינן לה דבודאי לא יצא. ומשני בטבל דרבנן דהוה אמינא דדינו כדמאי דאידי ואידי דרבנן. קמשמע לן דוקא בדמאי מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי:
ד
אך יש להוכיח מתירוץ הש"ס לא צריכא בטבל מדרבנן. ובטבל מדרבנן לא שייך טעמא דליתא בבל תאכל חמץ. דאין איסור חל על איסור. דאיסור דאורייתא על איסור דרבנן ודאי חל. וכן מפורש פרק שבועת העדות ובריש פרק יום הכיפורים דחל שבועה על איסור דרבנן. והוא הדין דחל איסור תורה על איסור דרבנן. כיון דמן התורה היתר גמור הוא. ואין לומר דמכל מקום מדרבנן לא חל. וחשוב שמדרבנן ליתי' בבל תאכל חמץ. ליתא דכיון שחל מן התורה אי אפשר שלא יחול מדרבנן. וכפי שבררתי בחי' לבבא מציעא דף נ"ג] ועל כרחך הטעם משום מצוה הבאה בעבירה. וכן פרש"י ז"ל גבי טבל טבול מדרבנן. וגבי קושיית הש"ס דמאי הא לא חזי לי':
ה
עוד יש להביא ראי' מהא דתנן אבל לא במעשר שני והקדש שלא נפדו. והא לעיל האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל. משום דחמץ בפסח לא שוה מידי. ואם כן אם יחמיץ יפקע איסור הקדש ויחול איסור חמץ. וכן מעשר שני חוץ לירושלים שלא נפדה. דסתמא לא ראה פני חומת ירושלים ולית בי' לא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך רק עשה דוצרת הכסף בידך. כדאיתא במכות (דף י"ט:) עיין שם בתוספות דיבור המתחיל ר' יוחנן. ואם כן חמץ בפסח דלאו בר דמים ופדיון הוא לכאורה אין בו איסור כלום:
ו
מיהו יש ליישב דאי מתניתין ר' שמעון הוא דאמר אין איסור חל על איסור. הא סבירא לי' לר' שמעון דבר הגורם לממון כממון הוא אם כן חמץ הקדש גורם לממון אחר הפסח וכן סתם מתניתין ר' מאיר דאית לי' דבר הגורם לממון כממון דמי אך אכתי קשה ממעשר שני דאי אפשר להשהותו משום איסור בל יראה ואף גורם לממון לא הוי. אך יש לדחות דהנה לקמן (דף ל"ט:) במשנה גבי מרור ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. ומבואר דבטבל לא נפיק. וקשה הא במרור לא שייך לא תעשה דלא תאכל חמץ. וצריך לומר משום דהוקשו זה לזה. וכדאיתא בסוף הסוגיא. לענין מעשר שני בירושלים עיין שם:
ז
והנה היקש זה יש לומר אפילו מן התורה. ואף דלא משכחת במרור טבל דאורייתא. מכל מקום משכחת לה הניקח בכסף מעשר שני חוץ לירושלים. וכן הקדש שלא נפדה דכהאי גוונא במצה לא יצא. וכדתנן במתני' דאינו יוצא במצה של מעשר שני חוץ לירושלים והקדש שלא נפדה. ומשום דלא חל איסור חמץ על לא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך. ולאו דהקדש. והוא הדין במרור הניקח בכסף מעשר חוץ לירושלים והקדש שלא נפדה. והנה מבואר דגלי קרא במרור דאינו יוצא במרור של איסור. אף דלא שייך במרור טעם דאינו בא לידי איסור חמץ [והא ודאי אין לומר דמשום דמצה כהאי גוונא אינו בא לידי חימוץ. אינו יוצא במרור. דמה טעם יש בזה] ואם כן במרור של טבל אף דלא הוי רק מדרבנן. אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ושוב יליף מצה ממרור בהיקש. דאפילו בטבל דרבנן לא נפיק. וכן במעשר שני והקדש שלא נפדו. אף דלא שייך טעמא דאינו בבל תאכל חמץ. שאם יחמיץ לא יהי' שוה כלום ויפקע איסור הקדש. וכן העשה וצרת הכסף בידך, מכל מקום במרור של הקדש שלא נפדה אינו יוצא בה. דמה נפקא מינה במרור בין טבל בין הקדש. ושוב יליף מצה ממרור:
ח
אך יש סיוע לפוסקי הלכות מסתם משנה. שדוחק לאוקמי סתם משנתנו דלא כהילכתא דקיימא לן איסור כולל ומוסיף. וכן סתם משנה ר"מ דאית לי' כולל ומוסיף כדאיתא פרק ארבעה אחין. אלא ודאי משום מצוה הבאה בעבירה:
ט
אך לכאורה זה אינו. דאם כן קשה לשמואל ריש פרק לולב הגזול דביום טוב שני דאינו מן התורה רק מדרבנן זכר למקדש. לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. אם כן קשה מתניתין דמרור של טבל דהא בזמן הזה מרור דרבנן. זכר לזמן דאיכא פסח ולא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. אלא ודאי מתניתין כר' שמעון. וילפינן מרור ממצה. דאית בי' פסול בגופא דליתי' בבל תאכל חמץ. ועל כרחך לשמואל מתניתין דלא כהילכתא ויש לומר דהוא הדין לדידן:
י
אך יש לקיים הסיוע ממתניתין. ונאמר דמצה ומרור דמכשירי פסח הם. [וכן לשון הש"ס לקמן (דף צ'.)] ובעבודה זרה (דף מ"ו:) מכשירי קרבן פסול בהו נעבד כמו בקרבן עיין שם איבעיא דרבא. על כן כמו בקרבן דכתיב ממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל. כמו כן מצה ומרור בעינן דוקא מותר לישראל. אך מצה דאית בי' עשה בפני עצמו בערב תאכלו מצות. לענין העשה ההיא לא בעינן מותר לישראל. וצריך טעמא דליתי' בבל תאכל חמץ לר' שמעון. אבל מרור דאינו אלא זכר למרור הבא עם הפסח דמכשירי קרבן הוא. אפילו בלא דר' שמעון צריך שיהי' מן המותר, ואין קושיא ממרור לשמואל:
יא
ואין להקשות דהא במכילתין (דף מ"ח.) ממשקה ישראל מן המותר לישראל. מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא נסכים מן המוקצה. אמרת מה טבל שאיסור גופו גרם לו. יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר פרש"י דאיסור שבת] גרם לו. ואי אמרת מוקצה דאורייתא. מה לי איסור גופו. מה לי איסור דבר אחר. והכי סלקא שמעתתא עיין שם. ומבואר דאיסור דרבנן לית בי' משום ממשקה ישראל. ואם כן מרור טבל דרבנן. דכל מעשר ירק דרבנן. למה יאסר משום ממשקה ישראל. לא קשיא. דלכאורה קשה שמעתתא דאלו עוברין. דהא הברייתא ממעט לה משום דאין איסור גופו גורם. וכיון שהטעם משום מוקצה דרבנן. מה צריך לטעם דאין איסור גופו גרם לו. על כן נראה לפי מה שכתב הרשב"א פרק חרש דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן. והוקשה לו דאם כן יהי' מותר לערב בטבל דרבנן משום דחזי לקטן. כמו שמותר לערב ביום הכיפורים משום דחזי לקטן. ותירץ הרשב"א דשאני יום הכיפורים דיומא גרם:
והמאכל בעצמותו היתר. הוא דמהני לקטן. והשתא ניחא הברייתא. דכיון דאין בו איסור מגופו. רק דבר אחר גרם. הזמן דשבת והוא רק דרבנן. ומותר לקטן. חשיב מאכל המותר. כמו ביום הכיפורים כיון דאין איסור מגופו וחזי לקטן חשיב מאכל המותר. [ואפשר דכל הקרבנות הקרבים ביום הכיפורים חשובים מותר לישראל מטעם זה] ואם כן בנידון דידן בטבל דרבנן דאיסורו מגופו אף שהוא דרבנן. חשיב מאכל איסור:
יב
עוד יש לי לומר דלדידן טבל פסול לאו משום מצוה הבאה בעבירה. רק משום דמצה איתקש לפסח. כדאיתא במכילתין (דף ק"כ:) אמר רבא מצה בזמן הזה אחר חצות. לר' אלעזר בן עזרי'. לא יצא ידי חובתו משום דאיתקש לפסח. ועל כן מצה של איסור פסולה כמו קרבן של איסור. והא דאיצטריך לטעמא דליתי' בבל תאכל חמץ. היינו משום דהברייתא ר' שמעון הוא כדמוקי לה בגמרא. ור"ש אית לי' בכל דוכתא כל העומד לפדות כפדוי דמי. כל העומד לזרוק כזרוק דמי. והוא הדין טבל דעומד להפריש כמופרש דמי. וחשיב מן המותר בפיך. והא דאין מביאין נסכים מן הטבל. ניחא גם לר' שמעון דכיון שנתקדשו בכלי. שוב אי אפשר להפריש עלי' תרומה דבעינן שירי' ניכרים שיהי' מותרין באכילה וזה אסור משום הקדש. אבל לגבי מצה חשיב מותר בפיך לר' שמעון. מה שאין כן לחכמים דלית להו כל העומד וכו' מצה של טבל וכן מרור של טבל פסולים משום ממשקה ישראל:
יג
ובמה שכתבתי דבעינן במצה מן המותר בפיך. ניחא ליישב דברי הירושלמי הובא בתוספות קידושין (דף ל"ח.) ובר"ש פרק ב' דחלה דמקשה יבוא עשה דמצה וידחה ללא תעשה דחדש. ומשני משום דאין כתוב בצידו. והקשה הר"ש דבכל מקום בש"ס שדוחה אף על פי שאין כתוב בצידו. ולפי מה שכתבתי יש לומר דמצה דחדש פסול משום דבעינן מן המותר לישראל. והירושלמי מקשה דכיון שדוחה ללא תעשה הוי מן המותר. ומשני דבשלמא אם הי' כתוב בצידו הי' מותר ולא דחוי כמו שכתבו התוספות במנחות גבי כלאים בציצית דהותרה והיינו משום דכתוב בצידו הי' חשוב מן המותר. אבל השתא שאין כתוב בצידו והוי דיחוי לבד. לא חשיב מן המותר. ועיין פסחים (דף פ"ד.) פסח הבא בטומאה למאן דאמר טומאה דחוי' בציבור. אין בו משום שבירת עצם דפסול הוא. הכי נמי לא חשיב מותר. ובתוספות קידושין הנ"ל פירשו הירושלמי משום דהעשה קודם הדיבור. והלא תעשה לאחר הדיבור. אך בירושלמי סוף פרק ג' דנדרים גבי מילה בצרעת בתירוצו שם ובפרק קמא דביצה גבי חפירת עפר לכסוי ביום טוב דתלי לה הירושלמי במחלוקת זה. ושם אי אפשר לפרש כן: