אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שעד
ב"ה א' צו ו' לחודש ניסן תרח"ם. שלום לכבוד הרב המאה"ג מו"ה נתן נטע נ"י הכהן דומ"צ דק"ק ראדשיטץ:
א
דבר הבארות שנמצא בהם חמץ בפסח. ומעלתו רוצה להתיר אותם על פי מה שמצא בשערי תשובה דחמץ של נכרי אינו במשהו. והדבר ברור שהוא שיבוש גמור. והנה כתב שנמצא כן בבית אפרים ולא הי' דברים מעולם. והנה ראשית דבריו בתשו' ר"ש ב"ר יצחק דטעם חמץ דבמשהו משום דעבר עליו בבל יראה יקנסו אותו ודברים אלו אין להם הבנה. דמאי ענין קנס שיהי' תערובת במשהו. ואי משום קנס, גם לאחר הפסח יהי' במשהו ולכאורה שם החתום הוא רש"י. ובגמרא כתב להדיא הטעם רק משום דבכרת ולא בדיל מיני' ולא משום בל יראה:
ב
ומה שכתב בשם הצל"ח דרש"י כתב כן לרב ולא לרבא לא היה דברים מעולם. ואדרבא הצל"ח כתב דרש"י לא פי' משום בל יראה. דאם כן אפילו לפני זמנו נמי משש ולמעלה. שגם אז עובר בבל יראה [לפי שיטתו]. ואם תאמר מי הכריחו לרש"י לפרש בזמנו בתוך הפסח. יפרש גם אחר שש. דעל כרחך כן הוא בזמני דשמואל ור' יוחנן. ותירץ משום דרבא אמר במשהו כרב, ותיבת כרב מיותר. אך משום שלא היינו יודעין אם כוונת רבא בזמנו על תוך הפסח דוקא. או גם לפני זמנו. ועל זה אמר כרב דהיינו בזמנו דרב בתוך הפסח דוקא. אבל משש שעות ולמעלה בששים. ואם כן מוכח דטעמא דרבא לאו משום בל יראה. דאם כן גם מחצות ולמעלה כן. רק הטעם משום כרת. ובחצות דליכא כרת בששים:
ג
וכן מוכח עוד ברש"י עבודה זרה (דף ע"ד.) שסובר שם חמץ בפסח במשהו רק לאיסור אכילה. אבל מאכילה לכלבו. והיינו משום דבהנאה ליכא כרת. אבל אם הטעם משום בל יראה. מה נפקא מינה בין אכילה להנאה. וכן מפורש ברא"ש והפוסקים שהביא המגן אברהם סימן תמ"ז דטעם דבמשהו משום דכרת ולא בדילי. וכן מוכח עוד בתוספות עבודה זרה (דף ס"ו:) דחמץ לפני זמנו בששים כמו חמץ לאחר זמנו לר' יהודה. ואי טעם דבמשהו משום בל יראה. מה ראי'. לא מבעי' לדעת האומרים דלפני זמנו עובר בבל יראה. אך אף לדעת רוב פוסקים דאינו בבל יראה עד הלילה. מכל מקום הא אסור לשהותו משום עשה דתשביתו ואיט דומה לאחר זמנו. אלא ודאי איסור שהי' אינו ענין לבמשהו:
ד
ואף לדעת התוספות חולין (דף צ"ז.) דטעמא דחמץ במשהו משום דחמיר טפי דעובר בבל יראה ולא בדילי מיני'. מכל מקום הדבר ברור דשל נכרים גם כן אוסר במשהו. והרי כל חמץ מבטלין קודם הפסח. ואף שיתחמץ אחר כך. ואף שעדיין לא הי' ברשותו בשעת ביטול. כמו שכתב בתשו' ב"ח סי' קכ"א. ובנתיבות סי' רי"א ביאר דבריו בטוב טעם, וכל חמץ אינו עובר בבל יראה שהכל בטל. ועוד הרי כריסה בין שיני' שבריש פסחים כתבו התוספות בטעם ביעור חמץ לאחר הביטול. אי נמי משום שהחמירה תורה בבל יראה ובל ימצא. הנה שטעם זה מועיל גם לאחר הביטול. דמכל מקום שם חמץ חמור. והוא הדין בשל נכרים:
ה
ועוד כי היכי דהתם כתבו התוספות דאף בנוקשה לא פליג. והוא הדין בחמץ של נכרים. וכל שכן הוא. דנוקשה הא קיל לענין שהי' דאיירי בי' מה שאין כן חמץ דבמשהו לענין אכילה של נכרי חמור כמו של ישראל. וגם חמץ של נכרי בכלל הגזירה אף דאין בו טעם שהחמירה תורה לענין בל יראה. ולא גרע ממשקין שזבו דגזרינן שמא יסחוט. ואף ביצה שנולדה בכלל הגזירה אף דאין בה גזירה הנ"ל. והכי נמי ממש של נכרי. כיון דחמץ גמור הוא לחיוב אכילה דגזרו בו לאיסור משהו הוא בכלל הגזירה. וכל אלה דברים פשוטים וברורים. ולא הי' כדאי לכותבן זולת להוציא מלב הטועים:
ו
ועוד דאפילו יהיבנא לכו טעותא דבחמץ של גוי אינו במשהו. כשבא ליד ישראל לאוכלו חוזר וניעור. ולא דמי לנתבטל קודם הפסח. דלא חל עליו איסור פסח מעולם. ולא מצאנו חוזר וניעור אלא היכי שהי' אסור מתחילה. מה שאין כן חמץ של גוי זה שנאסר בעיני'. ואם תאמר מכל מקום לענין בל יראה שלא חל עליו בעודו של גוי אינו חוזר וניעור וכיון שאינו עובר בבל יראה. שוב אינו אסור במשהו ליתא דהא בתשו' חכם צבי סימן פ"ו העלה דאינו עובר על משהו בבל יראה. ומכל מקום אוסר אכילתו במשהו. שמע מינה דביטולו לענין בל יראה. אינו מונע שלא יאסור אכילתו. ואף דהחכם צבי כתב כן לטעם דכרת. הלא הרמב"ן שכתב טעם בל יראה כתב נמי טעמא דכרת. וכן מוכח מהא דהלכה רווחת בישראל דאחר שש אינו אוסר במשהו. אף דלקצת פוסקים עובר בבל יראה. ואפילו להפוסקים דאינו עובר. על כל פנים אסור להשהותו משום עשה דתשביתו. מה נפקא מינה בין איסור לאו לאיסור עשה. אידי ואידי דאורייתא:
ז
ובעיקר דין הבארות שעושה דחק גדול מחמת שהאינם יהודים זורקין בהם חמץ. ואף אם ינקו הבארות אי אפשר שלא ישאר בו מעט מים ושוב אוסר הבאר במשהו. ואף להטורי זהב דמתיר תרי משהו. זה במשהו שנבלע ביבש דמשהו אינו יוצא אבל לא לח בלח. מצאתי להם רפואה מן התורה. אם לאחר שניקו את הבאר וישאר דרך משל לוג מים. אם ימתינו עד שיהי' בבאר יותר משני לוגין [ועיין בסוף התשובה שצריך ס'] יוכשר הבאר כמו שאבאר:
ח
הנה בעבודה זרה (דף מ"ז.) איבעי' לרבה המשתחוה למעיין מימיו מאי לנסכים. למיא דקמי' סגיד וקמאי קמאי אזלי. או דילתא לדברינא דחיא סגיד. וכתב הריטב"א ומכאן נראה לי דהא דאמרינן לקמן מים במים במשהו. דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אין נאסרין. דאי לא אף על גב דלקחי' סגיד הא מתסרי על ידי תערובת. וכן הורה לי רבינו ז"ל הלכה למעשה בכומר שזרק מים הרעים לבאר דאינו נאסר במשהו עד כאן לשונו. ולפי זה הוא הדין דאינו נאסר במשהו חמץ והבא להחמיר ולומר דחמץ חמור מעבודה זרה דאפילו במחובר נאסר. כי היכי לענין אין מינו. עליו להביא ראי' כדתנן במסכת ידים פרק ד' הבא להחמיר בדרבנן עליו הראי':
ט
הן אמת דלכאורה יש לפקפק בראיית הריטב"א ז"ל. דיש לומר הא דבע"ז מין במינו במשהו דוקא בנאסר גם להדיוט. אבל מעיין דלהדיוט אינו נאסר דמחובר הוא רק לגבוה נאסר מנא לי' דכהאי גוונא במשהו. ויש ליישב ראייתו שהרי רבה כחומרי דרב עביד ורב הא סבירא לי' בכל איסורין מין במינו במשהו. ומדרב בכל איסורין נשמע בע"ז לדידן. והוא הדין דיש ללמוד לענין חמץ בפסח. ובטור סימן תס"ז כתב רק בור ולא באר. ויש לומר דוקא מעיין אינו נאסר דמחובר לכלל מים שבעולם והוא הדין באר. אבל בור שפיר נאסר במשהו ואין ראי' מהטור לבאר. אך בבית יוסף שם בשם המרדכי משמע גם באר נאסר במשהו אך צריך עיון מהא דמשתחוה למעיין:
י
ונראה לי ליישב דהנה ריש מקוואות מי גבים פחות ממ' סאה שתה טמא ושתה טהור טמא. וכן במשנה ג' נפלו מים טמאים ושתה טהור טמא ופי' הר"ש והראב"ד פט"ו מה' טומאת אוכלין ה"א דמי גבא אינו מקבל טומאה עד שיתלשו. וכשנפלו בה מים טמאים נתבטלו ברוב. ומכל מקום לאחר שלקח ממי גבים ושתה. בשעה ששתה חזרו מי גבא להיות תלושין. ומשהו מים טמאים המעורבת במים שנתלשו מטמאה את כל מה שנתלש. ועל כרחין הטומאה חוזר וניעור. דשוב אין כאן רוב. דהכל טמאים. וכן הא דבכורות דף כ"ג.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים. טהרה עוררת טומאה. ומשום דטהורים עצמם נטמאו עיין שם:
יא
ולפי זה לכאורה במשתחוה למעיין נהי דלקמי' סגיד וקמאי קמאי אזלי. ומים הנשארים אין אוסרים במשהו. דמחובר אינו נאסר במשהו. מכל מקום כששואב מהם לנסכים יהי' חוזר וניעור דאז תלושים הם ומשהו מים שיש בה תאסור אותם. ולא דמי להא דקיימא לן לח בלח קודם הפסח אינו חוזר וניעור בפסח. דשאני התם דאיסור פסח לא חל עליהם כלל. דבהגיע פסח כבר נתבטל. ולא מצינו חוזר וניעור רק שיחזור האיסור שהי' עליו תחילה. וזה בלח בלח קודם הפסח. אבל במשתחוה למעיין דמים במים נאסרין שפיר נאמר דחוזר וניעור:
יב
אך לא קשה מידי דהא כתב הר"ן פ' גיד הנשה דלא אמרי' מין במינו לא בטיל היכי שדבר היתר אחר מעורב בו. אם כן כל מין במינו דלא בטיל הוא משום דבשעת נפילתו עדיין אין דבר היתר מעורב בו. אבל מעיין זה דמחובר אינו נאסר משום מין במינו רק אחר שיתלוש באת לאוסרו. הרי אז כבר מעורב בהיתר):
יג
והנהנזה הוא בעבודה זרה דוקא דלא הוי במשהו אלא מין במינו. והיכי שדבר אחר מעורב בו לא מיתסר משום מין במינו. וכן כתב בנקה"כ דבדבר שיש לו מתירין וכדומה דלא מיתסר אלא מין במינו לא מיתסר היכי שדבר אחר מעורב בו. אבל חמץ בפסח דאפי' מין בשאינו מינו אסור אפי' דבר אחר של היתר מעורב בו אסור יע"ש, ואם כן בחמץ שובמיאסרו המים אחר שנתלשו:
יד
ואחר הדברים האלה שמקור האיסור של בארות שנפל בהם חמץ מהא דמקוואות. ושם משנה ה' מאימתי טהרתן בית הלל אומרים רבו אף על פי שלא שטפו. והכי קי"ל. ואם כן כשניקו את הבאר ורבו מים חדשים על מים הראשונים (עי' בסוף התשובה דווקא שרבו ששים מדות על הנשאר) שוב אין חוזר וניעור. ועיין שם בפי' הרא"ש כגון גומא שמחזקת כ' סאה וגבא ט' סאה וירדו בה גשמים עשר סאה לבית הלל טהרו ברביי':
טו
הן אמת שהראב"ד הנ"ל ה"ב כ' וזה לשונו בתוספתא מפרש אפי' נפלו בו מים טמאים הרביי' מטהרת אותה וברביי' של מ' סאה מים כשרים מפני שהוא כהשקה עד כאן לשונו. ולפי זה אין ראי' לנדון דידן. אך דברי הרא"ש הנ"ל ברור מללו דאפי' אין כאן בין הכל רק י"ט סאה לבית הלל טהרו ברביי' ונחזי אנן בתוספתא אם הוא כהראב"ד או כרא"ש:
טז
והנה ז"ל התוספתא. וכיצד רבו אף על פי שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק מ' סאה ובתוכו י"ט סאה ונפלו לתוכו פחות מג' לוגין מים שאובין טמאים כיון שנפל כ"א סאה של מי גשמים טהורין מפני שרבו עד כאן לשונה. ומינה למד הראב"ד דוקא שיש בצירוף מ' סאה מים כשרים. אבל קשה על זה. שהרי כל המקוה אינו רק מ' סאה וכי בצרת מינה הפחות מג' לוגין מים שאובין טמאים ליכא מ' סאה מים כשרים. ואיפוא כ' הראב"ד אלא כשיש (מלבד המים פסולים) מ' סאה מים כשרים. ובפרק ז' דמקוואות (משנה ב') אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורין [פי' הר"מ ז"ל מים שאובין כו' כיצד פוסלין ולא מעלין מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב. ונפל מהם קורטוב לתוכו לא העלהו ע"כ הרי דאף שיש בצירוף מ' סאה לא ניטהר בהשקה. ואין לומר דהתוספתא מיירי שעלו המים למעלה מהמקוה. דאם כן רבו ושטפו ובאמת גי' התוספתא מוקשה כמובן. וראיתי להגר"א ז"ל בפי' על התוספתא שהגיה כיון שנפלו לתוכו כ' סאה. וא"כ אין בצירוף מ' סאה וכהרא"ש. וטהורין משום רוב לבד. וכן כתב בביאור הגר"א להדיא. ואם כן גם הבארות הוכשרו:
יז
שוב ראיתי דיש לומר דבעי שירבו ששים ידות על הנשאר. דעל כרחך הטעם דמהני רבו כיון דאיכא תרי משהו שוב אינו חוזר וניעור. והתינח לענין טומאה וטהרה דברוב טהורים הטמאים בטלו ברוב. כדאיתא בבכורות גבי הלוקח ציר מעם הארץ. אבל לענין או"ה דאינו בטל אלא בששים. לא חשיב תרי משהו עד שירבו עליו ששים ידות כגון דרך משל אם נשאר בבאר לוג לא ישאבו עד שיהי' בבאר ס"א לוגין. אך אז ודאי מותר לשאוב' כנ"ל:
הק' אברהם.