אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שנח
א
גרסינן בזבחים (דף ע"ח) אמר ריש לקיש הפיגול והנותר כו' שמע מינה איסורין מבטלין זה את זה שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, מיתיבי העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. והקשו בתוספות דאמאי לא מקשה בפשיטות דקיימא לן טעם כעיקר דאורייתא:
ב
ולפי עניות דעתי יש ליישב לדעת רש"י בפסחים ורבינו תם במסכת עבודה זרה דטעם כעיקר דאורייתא פירוש שנעשה כולו איסור. ועל כן יש לומר דהא דטעמא לא בטיל משום דאדרבא הא נעשה כולו איסור. והאיך שייך לומר שנתבטל האיסור בהיתר. כיון שאם לא יתבטל יעשה כולו איסור. ואין כאן היתר כלל שיתבטל בו האיסור. ודומה להא דאמרינן בבכורות (דף כ"ב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור. ממה נפשך אי רובו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא. הנך מעוטי דמיא בטלי ברובא. ואי רובא מיא סלקי להו טבילה בהשקה. ואמרינן שם לא שנו אלא לטבל בו פיתו. אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור. פירוש שהמים שבקדירה נטמאו ורבים על הציר. ואף דאחר שנתבטל האיך יטמאו. ועל כורחין דכיון שאם נאמר שאינו בטל יהי' רוב טמאים ולא נתבטל הטמא. אמרינן שאינו בטל. וכל שכן הכא שאי אפשר לביטול לחול מטעם זה שהרי אם לא יחול הביטול יהי' כולו איסור. ועל כן אמרינן טעם כעיקר. אבל באיסורין מבטלין זה את זה. בזה שפיר אמרינן שנתבטל המיעוט ברוב. כיון שאי אפשר לרוב פיגול לחול עליו איסור נותר. דאין איסור חל על איסור. אבל מהעושה עיסה מן החטין ומן האורז פריך שפיר. דהתם אין לומר שאף האורז חייב בחלה. דאף אם נאמר שנעשה כולו טבל מחמת שיש טעם טבל. מכל מקום לא יתחייב להפריש רק על החטין. דהפרשה על האורז לא מעלה ולא מוריד דאין צריך להפריש רק על החטין שבו וכיון שהחטין יהי' חולין לא יהי' באורז טעם טבל. ואם יפריש על האורז שבו לבד עדיין יהי' בו טעם טבל:
ג
העולה מזה שלא יצטרך להפריש כלל על האורז. אף אם נאמר שאינו בטל. נמצא שלענין שמתחייב בהפרשה שפיר יוכל להתבטל החטין בהאורז לריש לקיש. ושפיר פריך לריש לקיש. וכן לענין לצאת ידי חובת מצה נראה דלא שייך טעם כעיקר ליעשות כולו מצה. דטעם כעיקר ילפינן ממשרת ומגיעולי נכרים ומבשר בחלב. והני כולהו איסורים נינהו ולא ילפינן מצוות מאיסור. ועל כורחין דהכא משום דאיכא טעמא וממשא ולא נצטרך ללמוד ממשרת. שהרי לר' יוחנן דסבירא לי' בע"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין. ופרש"י דסבירא לי' לר' יוחנן טעם כעיקר לאו דאורייתא. מכל מקום בטעמו וממשו מודה. ומכל מקום לא מהני לעשות כולו איסור. שהרי ההיתר אין בו אלא טעם איסור. ועוד דמהיכי תיתי שנאמר שיעשה כולו איסור כיון דממשרת לא ילפינן. וכן משמע ברש"י פסחים דלמאן דלית לי' טעם כעיקר אף דבטעמו וממשו מודה דאסור. מכל מקום לא נעשה כולו איסור על כל פנים:
ד
ותדע דלא ילפינן מצוות מאיסורין לדעת רבינו תם דנעשה כולו איסור. שהרי לשיטה זו על כורחין לומר דהיתר מצטרף לאיסור הוא אפילו לא נבלע זה בזה אלא שאוכלו כאחד. דאם לא כן היינו טעם כעיקר [והתוספות שסוברים בפסחים דהיתר מצטרף לאיסור דוקא בנבלע. על כורחך סבירא להו דטעם כעיקר דוקא בשאכל כזית מן האיסור, וכן כתבו התוספות בנזיר] והנה בקדשים נפקא לן מקרא דיקדש דאמרינן היתר מצטרף לאיסור. ואם כן אם נאמר דבמצוה גם כן אמרינן היתר מצטרף. אם יאכל חצי זית בפסח ביחד עם מצה. יצא ידי מצוות אכילת פסח. ואי אפשר לומר כן דאם כן למה צריך שיהא כזית לכל אחד. ואם אין כזית לכל אחד אינם יוצאים ידי חובתם וצריכים לעשות פסח אחר. הא כל מצוות פסח על ידי כריכה כהלל. ואם כן לעולם איכא כזית. אלא ודאי דבמצוה לא אמרינן היתר מצטרף. והוא הדין דלא אמרינן בי' טעם כעיקר ועל כן שפיר פריך לריש לקיש ודו"ק:
ה
וראיתי להרא"ש ז"ל בהלכות חלה שכתב דאפילו אינו אוכל כזית מן החטין יוצא ידי מצה. ומשום דטעם כעיקר. והא דכתב בירושלמי דדוקא בחטין ואורז ומשום דחטין גוררין את האורז להיות כמוהו. ואי משום דטעם כעיקר אפילו שאר מינים נמי. תירץ הרא"ש דבשאר מינים כיון דרובו לאו דגן אינו בא לידי חימוץ. ואינו יוצא ידי מצה, אבל בחטין ואורז החטין גוררין את האורז ובא לידי חימוץ עד כאן דברי הרא"ש. ומבואר מדבריו דאפילו לענין מצוה וכן לענין חיוב חלה אמרינן טעם כעיקר. ו) אך לפי עניות דעתי אי אפשר לומר כן כמו שהוכחתי לעיל אות ד' ופי' דברי הרא"ש נראה לי על פי דברי הש"ס מנחות (דף ע':) דילפינן דאינו חייב בחלה אלא ה' מינים. לחם לחם ממצה. ובמצה אינו יוצא אלא בה' מיני' דבאים לידי חימוץ. דכתיב שבעת ימים תאכל מצות לא תאכל עליו חמץ. כל שישנו בבל תאכל חמץ יוצא בה ידי מצה. ועל כן יוצא בעיסה מן החטין ומן האורז. שהרי כולו איתא בבל תאכל חמץ. שאם יחמיץ נאמר טעם כעיקר ויעשה כולו חמץ לשיטת הרא"ש שם שנהפך ההיתר להיות איסור. ועל כן יוצא בכולו ידי מצה. שהרי כולו איתי' בבל תאכל חמץ כנ"ל. ועל כן חייב בחלה גם כן. דכל פטורי דחלה משום דגמרינן לחם לחם ממצה ודו"ק היטב:
ז
ובש"ך יו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ז השיג על הלבוש שכתב דדוקא בחטין ואורז משום גרירה והשיג עליו הש"ך דזה לדעת הרשב"א. אבל לדעת הרא"ש דמשום טעם כעיקר אין חילוק בין אורז לשאר מינים. וכן משמע בטור להדיא עד כאן דברי הש"ך. וכוונת דבריו דאף דהרא"ש העלה דמצה אינו יוצא אלא בחיטין ואורז דוקא. מכל מקום בחלה לא בעינן שתהי' עיסה זו ראוי לבוא לידי חימוץ. שהרי עיסה שנלושה ביין חייב בחלה. אף שאינו יוצא בה ידי מצה. ועל כן לא בעינן בחלה אלא שיהי' ממין שבא לידי חימוץ, אבל לא שתהי' עיסה זו ראוי' לבוא לידי חימוץ והכא נמי איכא טעם מחטין שבאים בטעמא לידי חימוץ. ואף שעל ידי תערובות בשאר מינים אינם באים לידי חימוץ לא גרע מעיסה שנלושה ביין. זה נראה לי כוונת הש"ך ז"ל:
ח
אך לפי מה שכתבתי בדעת הרא"ש דברי הלבוש נכונים. דוודאי לענין חלה לא שייך טעם כעיקר כנ"ל. אלא משום שאף האורז חשיב בא לידי חימוץ, שאם יחמיץ יתחייב בכולו משום חמץ. אבל בשאר מינים ממה נפשך אין שאר מינים באים לידי חימוץ. דבפני עצמם אינם באים לידי חימוץ רק משום שמעורבים עם הדגן ועל ידי התערובת אף הדגן אינו מחמיץ. ולא דמי לעיסה שנלושה ביין שהוא מין הבא לידי חימוץ. אבל הכא לא גוף העיסה בא לידי חימוץ ולא מינו בא לידי חימוץ. רק החטין שבה מינה בא לידי חימוץ והרי לא אמרינן טעם כעיקר להתחייב כולו בחלה שהרי אין צריך להפריש רק על החטין ואין בהם כשיעור ואין לפרש דברי הש"ך כשיש כשיעור מן הדגן. דבזה אף לדעת הרשב"א חייב בשאר מינים בחלה. וכן ביאר הרב בשלחן ערוך אורח חיים סי' תנ"ג דעת הרשב"א דלענין מצה בעינן תרתי. כזית בכדי אכילת פרס ואורז דוקא משום גרירה. משום דבשאר מינים אינו בא לידי חימוץ. ואם כן בחלה דלא בעינן בא לידי חימוץ כסברת הש"ך. סגי ביש כשיעור חלה חמשת רבעים מן החטים. ועל כורחין כוונת הש"ך באין בו כשיעור מן הדגן. דבזה לדעת הרשב"א אינו יוצא אלא באורז ולהרא"ש יוצא אף בשאר מינים. כיון דהטעם משום דנהפך וכמו שכתב הרא"ש שם דטעם כעיקר נהפך ההיתר להיות האיסור]:
ט
ומה שכתב הש"ך שכן משמע להדיא מהטור איני רואה בטור שום משמעות. ואדרבה מדכתב הטור בלשון אחד לענין מצה ולענין חלה. ולדעת הש"ך הוה לי' לאפלוגי בינייהו. דבחלה אפילו בשאר מינים חייב. וכן משמע מהמשנה דכללינהו בחד בבא:
י
ומכל מקום ניחא מה שכתבתי ליישב קושיית התוס' דמהעושה עיסה מחטין ומאורז פריך שפיר. דעל כורחין לריש לקיש לית לי' סברא זו דכולו חייב בחלה. הואיל אם תחמיץ יעשה כולו חמץ ויתחייב על כולו. דהא מבואר בירושלמי דריש לקיש אמר עד שיהא כשיעור מן החטין ודו"ק היטב בכל זה: